התרבות שנעלמה לאורך נהר האינדוס.

להלן מאמר על תרבות לא ידועה שנעלמה ורק בשנים האחרונות התגלו חלקים ממנה.

במאמר נלך למקום שלנו ,כישראלים, קשה להגיע,נהר האינדוס שבפקיסטאן.
לאורך הנהר שכנה פעם תרבות מפוארת שנעלמה ורב הנסתר על הידוע.
חורבות התרבות התגלו במאה ה 20 וחשפו תרבות מתקדמת מאוד שחייתה לפני כ 5000 אלפים שנה
לאורך תקופה של 1000 שנים.
בשנים 2800 עד 1600 לפני הספירה.
האנשים הגיעו לרמה גבוהה של מדע וטכנולוגיה.
התברר כי הם הגיעו לרמה גבוהה של מדידות זרמי הים והנהר.
רמה גבוהה של חישובים הנדסיים מפוארים שאפשרו להם להקים יישובים
ברמה תרבותית שלא הייתה מקובלת עד לפני כ 200 שנים(!).
היישובים תוכננו בקפידה רבה של מערכת ביוב, השקיה, , תעסוקה , פנאי, התחשבות במזג האוויר,
ואפילו תוכננו לעמוד ברעידת אדמה.
כאשר אנו משווים ערים אחרות עתיקות כמו רומא, פריז, לונדון לערים העתיקות
שהתגלו נראה שמדובר ברמת תרבות אחרת לגמרי.
מחפירות ושרידים התגלו יכולות רפואה מתקדמות , כולל טיפולי שיניים, שוב ברמה
שלא הייתה מקובלת בתקופה העתיקה.
התגלה כתב עתיק שטרם פוענח ולכן רב המסתורין על הידוע.
לא ברור מה קרה ומדוע נכחדה בפתאומיות התרבות המפוארת.
יש השערות כי שינויי מזג האוויר הביאו להצפת האזור או רעידות אדמה הרסו
יישובים רבים והביאו לנטישת האחרים.
כך או כך זו תעלומה לא פתורה.
במשך הזמן התיישבו אבותיהם של תושבי האזור הנוכחיים לאורך הנהר.
התושבים בזזו את הערים והשתמשו בשרידים בכדי לבנות את בתיהם.
שכבות רבות של ערים ששימשו את התושבים הנוכחיים הסתירו את התרבות המופלאה.
רק במאה ה 20 התגלו באקראי החפירות העתיקות והחל מחקר שהוביל לגילויים
שהבאתי.
כיום ישנה עיר עתיקה שהתגלתה ונחפרה בשם מואנ"ודארו המשמשת כעיר לביקורי
תיירות באזור.
העיר שוחזרה והוכרזה כאתר מורשת עולמית.
אם אי פעם נוכל לבקר בפקיסטאן כדאי לזכור את השם: מואנ"ודארו

ענקים בשכר אך גמדים במוסר/יהודה צורף

סוגיית שכר הבכירים במשק הישראלי חורגת אל מעבר לתחום השערוריות. היא ראויה יותר להגדרה של אחת העוולות המשוועות ביותר בבצה הישראלית מבעבעת השחיתויות. ייתכן שזוללי השכר החמדנים הם בכירים בעיני עצמם, אך המציאות העירומה ממחישה עד כמה הם בסך הכל חבורה של טפילים שמתנפחים כמורסה על גב משאביה המצומצמים של המדינה.

ההבלים המפוטפטים של ערפדי ממון אלה, שמפריחים לתקשורת באמצעות יחצניהם המגוחכים את האני מאמין המוסרי שלהם על התגמול הכספי שהם זכאים לו בשל האחריות הניהולית הרובצת על כתפיהם, הם במקרה הטוב עלבון לתבונה שעדיין נותרה במוחם של בני אנוש. על כל פנים, המסע התעמולתי שהם מנהלים להצדקת קרנבל השכר הפרוע שלהם, רק משקף את זילותם המוסרית כגרגרנים רודפי בצע שאינם בוחלים בשום אמצעי על מנת לספק את תאוות הממון שלהם.

האחריות הרובצת על כתפיו של פועל מן המניין, אשר עמל כל היום למחייתו בעבודה מפרכת ליד המחרטה, היא למעשה הרבה יותר כבדה מאשר אותה אחריות ניהולית, לכאורה, המהווה אמתלה לכרישי השכר להצדיק את משכורות העתק שלהם. שכן, אם יפוטר אותו פועל ממשרתו, סביר להניח שהוא ומשפחתו עלולים להגיע לפת לחם. לעומת זאת, בניגוד משווע לגורלו המר של פועל הנאלץ בכורח הנסיבות להצטרף למעגל המובטלים, כל בכיר מפוטר זוכה לפיצויי עתק וכל מיני הטבות הסתגלות, תגמולים ופרישה, שלמעשה מבטיחים את עתידה הכלכלי של משפחתו לכמה דורות. שלא לדבר על תנאי עבודתו המשופרים של המנהל הבכיר, וכן על מעמדו, שררתו ושאר טובות הנאה השמורות לקליקת מפוטמי השכר. זאת לעומת התנאים העלובים שבהם נאלץ לתפקד הפועל הפשוט.

מעבר לכך, תודעתה הפרימיטיבית של אוליגרכיית הממון ממוקדת אך ורק במושגים המתורגמים לכסף הזורם בעורקיהם של רודפי הבצע. שהרי, המנהל הבכיר אמור להיות מתוגמל בעיקר בסיפוקים נפשיים של שמחת הניהול, חדוות העבודה, השראת היצירתיות. מסתבר שהאתוס הקיומי המוקרן מחונטת כרישי ההון אל החברה הישראלית כולה מסתכם במטבע עובר לסוחר. נדמה שבכל דרך מנסה מדינת היהודים למלא את תפקיד שיילוק החמדן שהועידו לה האנטישמים לדורותיהם.

כך שבסוגיית שכר הבכירים אין לעשות שום אבחנה בין המגזר הציבורי והמגזר הפרטי. שכן, מדובר במכלול ממלכתי אחד, מרקם חברתי-כלכלי אורגני שבו כל רבדי האוכלוסיה שזורים אלה באלה. החוסן הלאומי של החברה הישראלית וכושר ההישרדות שלה נובעים מתוקף הסולידריות הלאומית. חונטת הבכירים, שבה יד רוחצת יד ברשת של אינטרסים אישיים ואוליגרכיים, לא רק מכבידה על משאבי המדינה אלא גם מאיימת על עצם קיומה של אותה סולידריות לאומית, שבלאו הכי הולכת ומאבדת את חוסנה.

הן הצעת החוק הצמחונית של שלי יחימוביץ' וחיים כ"ץ לריסון שכר הבכירים והן נסיונותיו המגונים של נתניהו להכשיל אותה, מעידים עד כמה השלטון, על כל מגזריו הפרלמנטריים, הממשלתיים ומן הסתם גם המשפטיים, שבוי למעשה ברשת הזדון של חונטת כרישי ההון, שתאוותם הגרגרנית לאגירת ממון אינה יודעת שובעה.

אין שום הצדקה כלכלית, חברתית או מוסרית לכך, שהיחס בין השכר הגבוה ביותר בחברה עסקית כלשהי לבין השכר הנמוך ביותר בה ירקיע עד לשיעור האסטרונומי של פי חמישים. זה הוא בעצם העקרון המנוסח בהצעת החוק של יחימוביץ' וכ"ץ. והנה, גם הצעה צמחונית כזאת, שכל כך מתפשרת עם האינטרסים של כרישי ההון, נתקלת באבני נגף שלטוניים. ללמדנו, עד לאיזה שפל מדרגה, של שעבוד מוחלט לאוליגרכיית כרישי ההון, התדרדרה מדינת היהודים המתהדרת בריבונותה.

מהאתוס הסוציאליסטי של הקמת המדינה, עברה מדינת ישראל מטמורפוזה סוציו-אקונומית של הסתגלות לאטימותו המוסרית של הקפיטליזם האמריקאי הגולמי. אלא שארה"ב המפוארת עצמה הולכת וקורסת תחת ערכי העוועים של אותה סגידה עיוורת למולך הממון. על אחת כמה וכמה ישראל הזעירה, שנאלצת להתמודד עם תנאי הקיום העוינים הכפויים עליה, אינה רשאית להסתאב בטומאת העוולות החברתיות של קפיטליזם חמדני, מנוכר ודורסני.

יתרה מזאת, מייסדי המדינה, חוזיה וחלוציה, ראו במדינה היהודית המתהווה מודל פוטנציאלי של חברת מופת לכל העמים. אכן, לא לזוועה הזאת פיללו מייסדי המדינה, שבסיוטיהם ההזויים ביותר לא שיערו בנפשם את קלונה הצפוי של המדינה היהודית המתחדשת. כגודל החזון, כך גודל הנפילה. ישראל של היום היא בסך הכל יישות מדינית פיאודלית המשועבדת לאוליגרכיה של כרישי הון חמדניים.

עצם פשרנותה של הצעת החוק לריסון שכר הבכירים ועצם המכשולים השלטוניים הבולמים את אישורה, ממחישים את אוזלת ידו של השלטון, שממנו לא תצמח שום ישועה להבראת תחלואיה המוסריים של המדינה. נותר רק להמתין לעם, לאותו רוב דומם שאולי יתחיל לחוש את העוצמה הגלומה בו לחולל את השינויים המיוחלים.

הגרסה הקודמת של קרב הגרילה הימי שאולי יתרחש בעתיד במפרץ

לפני מספר ימים ערך חיל הים האיראני תרגיל רחב היקף.
בתרגיל תורגלו ספינות מהירות נושאות תחמושת אשר תפקידן הוא לקדם צי אויב
בעל אוניות גדולות אשר יש ברשותן עליונות צבאית גדולה. קרי הצי האמריקאי.

כלומר מצד אחד ספינות ענק בעלות כוח אש עצום ומצד שני ספינות קטנות וזריזות
אשר מנסות לשנות את כללי הקרב ולהפוך אותו לקרב גרילה בים.

לפני כ 150 שנים היה קרב דומה במלחמת האזרחים האמריקאית.
בשנת 1860 ייצר הדרום אונית ענק שהייתה היחידה מסוגה בעולם.
שם האונייה היה "מרימק".
מבחינת כוח האש, עובי הדפנות וכדומה הספינה הייתה בלתי מנוצחת.
מכיוון שבניית האוניה הייתה ממושכת וגזלה משאבים רבים נבנתה רק ספינה אחת.
אנשי הדרום לא רצו להסתכן ולכן בנו רק ספינה אחת כזו.
הפעלת הספינה עברה בהצלחה מרשימה, מעבר לכל חלום ורוד.
בהפלגת הבכורה מרמיק הטביעה 4 ספינות של הצפון.
שאר הספינות פשוט ברחו.
למחרת יצאה ספינת האימים למסע צייד.
השלל היה שתי ספינות צפוניות.
צבא הצפון הבין כי יש לו בעייה בהתמודדות מול עוצמת אש שלא נודעה כמוה.
להתחיל לבנות ספינה בגודל כזה היה תהליך ממושך ויקר והם חשבו על פתרונות אחרים.
ההברקה שהעלו היא לבנות ספינה קטנה מאוד בעלת תותחים שתוכל לעקוץ ולברוח.
הם בנו במהירות ספינה ראשונה כזו שנקראה בשם מוניטור.
בהפלגת הבכורה של המוניטור החל קרב ימי מסוג חדש.
המוניטור ירתה ופגעה במרימק אך לא יכלה להטביעה אותה.
מרימק לא טבעה אבל הייתה עסוקה מדי בכדי לאיים על ספינות אחרות של הצפון.
מרימק ניסתה לפגוע במוניטור אבל לא הצליחה. הספינה הקטנה הייתה זריזה מדי.
אחרי מספר שעות ירד הלילה ושתי הספינות חזרו לבסיסיהן.
אנשי הצפון מיהרו לבנות עוד ספינות זריזות כאלו
אנשי הדרום ידעו שבצפון בונים ספינות כאלו ולכן הבינו שמרמיק תהייה בבעיה מול מספר ספינות כאלו.
בסופו של דבר מלחמת האזרחים הוכרעה בקרבות יבשה והקרב הימי לא הגיע לידי הכרעה.

עברו השנים ודומה שקרב כזה עתיד, אולי, להתרחש במפרץ הפרסי.
כמובן שישנם אלמנטים רבים שלא היו בקרב הגרילה הישן כגון רדאר, מטוסים וכדומה
אולם הרעיון נשאר זהה. מדינה בעלת ספינות עם כוח אש עצום מול מדינה
בעלת ספינות זריזות וקטנות.
האם הקרב הזה עתיד להתרחש ומה תהיינה התוצאות?

להסיר את המכס על ייצוא החוצפה הישראלית\עימנואל נבון

להלן מאמר של עימנואל נבון שפורסם באתר מראה ובסיום המאמר הערה שלי

במהלך מלחמת יום כיפור, התנהלו שיחות טלפון מתוחות רבות בין ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לבין מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר. משלוח הרכבת האווירית האמריקאית התעכב יותר מדי לטעמה של גולדה, בעוד צבאות מצרים וסוריה רושמים הישגים. ביאושה, החליטה ראש ממשלת ישראל לשלוף את הקלף הרגשי של הסולידריות היהודית מול סכנה משותפת. קיסינג'ר מאוד לא אהב את זה. "בואי אסביר לך משהו, גולדה" הוא אמר בכעס, "אני קודם כל מזכיר המדינה. לאחר מכן אני אמריקני. ורק בסוף אני יהודי". גולדה לא נבהלה. "זה בסדר, הנרי" היא ענתה לו, "בעברית אנחנו קוראים מימין לשמאל".
לגולדה הייתה חוצפה במובן החיובי של המילה. היא לא היססה לומר את האמת ולהעמיד אנשים במקומם. חוצפה חיובית וחיונית זו חסרה היום בדיפלומטיה הציבורית של ישראל.

קחו, למשל, את טורקיה
כיליד וחניך מדינה שבה נותנים לאנשים לצאת ממעלית לפני שנכנסים אליה, אין ספק שלקח לי קצת זמן להתרגל לקודים התרבותיים ולכללי המשחק של החברה הישראלית. אבל דווקא כשלמדתי להעריך את הצד החיובי של החוצפה הישראלית, גם התברר לי שזו מכוונת אך ורק כלפי פנים ולא כלפי חוץ. יש כנראה מכס על ייצוא החוצפה הישראלית, ואם אנו מעוניינים בדיפלומטיה ישראלית יעילה יש להסירו.
כדי להבהיר עניין זה, הרי חידה: איזו מדינה במזרח התיכון עונה על הקריטריונים הבאים: היא אינה מדינה ערבית; היא אמורה להיות מדינה חילונית, אך בפועל היא מושפעת ממפלגות דתיות; יש לה סכסוך טריטוריאלי עם סוריה; היא שולטת בעם אחר ושוללת ממנו מדינה ריבונית עם כוח צבאי; היא כבשה שטח שבו בנתה גדר הפרדה והכניסה אליו מתנחלים; לגנרלים שלה יש השפעה מופרזת על המערכת הפוליטית; תפקידו של הנשיא שלה הוא בעיקרו סמלי; בית המשפט העליון בה חש מחויבות לכפות ערכים ליברליים על חברה שהיא ברובה שמרנית?
התשובה שאני מקבל לשאלה ארוכה זו היא תמיד: ישראל. אלא שגם טורקיה עונה על כל הקריטריונים הנ"ל – יש לה סכסוך טריטוריאלי עם סוריה על חבל האלכסנדרטה, היא מסרבת בעיקשות להקמת מדינה כורדית, והיא כבשה את האי קפריסין, שבו יישבה מתנחלים, ובו הוקמה גדר הפרדה.
אלא שבעוד לישראל העולם אינו מניח לרגע, איש אינו מציק לטורקיה. אמנם אוכלוסייתה גדולה פי עשרה מזו של ישראל, אך נראה כי גם אם אילו מנינו 70 מיליון תושבים היינו "מקבלים על הראש", היות שאנו חסרים ביטחון עצמי וגאווה לאומית.
הרי עד לפני שנה וחצי תיווכה טורקיה בין ישראל ובין סוריה כדי לגבש הסכם שלום המבוסס על נסיגה ישראלית מרמת הגולן. זוהי אותה טורקיה שכבשה ב-1939 מסוריה את חבל האלכסנדרטה, ואשר עד לשנת 2005 שררו בינה לבין סוריה יחסי מלחמה, בעיקר בשל סכסוך טריטוריאלי זה. עמדתה של טורקיה תמיד הייתה כי לא תיסוג מחבל האלכסנדרטה, וכי אם סוריה מעוניינת בשלום עליה להשלים עם הריבונות הטורקית בחבל ולוותר אחת ולתמיד על דרישתה לנסיגה טורקית ממנו. לבסוף קיבלו הסורים את העמדה הטורקית, וב-2005 נירמלו שתי המדינות את יחסיהן הדיפלומטיים. סוריה לא ויתרה על זכויותיה על חבל האלכסנדרטה, אך ויתרה על החזרתו של שטח זה לריבונותה כתנאי לכינון יחסי שלום עם טורקיה.
והנה, בעוד טורקיה משיגה שלום עם סוריה מתוך עמדה של נחישות ועוצמה, מישראל היא דורשת להשיג שלום עם סוריה מתוך עמדה הפוכה.
האם שמעתם מנהיג ישראלי שהצביע על אבסורד זה? שנתן לו את התואר ההולם – "חוצפה"?
ישראל משלימה עם התגרויותיה של טורקיה מאז בחירתו של רג'פ טאיפ ארדואן לראשות ממשלתה. ב- 2004, לאחר חיסולו של השייח יאסין, כינה ארדואן את ישראל "מדינת טרור", ואילו בפברואר 2006 הוא אירח באנקרה את מנהיג החמאס חאלד מאשל. בינואר 2009 הוא התפרץ בוועידת דאבוס והטיח בנשיא שמעון פרס שהוא מומחה ברצח, ואילו באוקטובר 2009 מנעה טורקיה מישראל השתתפות בתרגיל צבאי של ברית נאט"ו, ובמקביל החלה רשת הטלוויזיה הממשלתית שם לשדר סדרה מבוימת שבה מוצגים חיילי צה"ל כרוצחי ילדים פלסטינים. בנובמבר 2009 הצהיר ארדואן כי הוא מעדיף להיפגש עם נשיא סודן עומאר אל-באשיר, המואשם על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ברצח עם, מאשר להיפגש עם ראש ממשלת ישראל. ואילו במרץ 2010 הצהיר ארדואן כי הר הבית, חברון וקבר רחל מעולם לא היו אתרים יהודיים.
עד היום, ישראל בחרה להבליג ולשמור על פרופיל נמוך ביחסיה עם טורקיה, אלא שכך אין מתנהגת מדינה הבטוחה בעצמה: מדוע לארדואן מותר לשקר, ואילו לנו אסור לומר את האמת? למה לו מותר לכנות את נשיא מדינתנו "רוצח ילדים" ולקבל את חאלד מאשל באנקרה, ואילו לנו אסור לדבר על רצח העם הארמני ולקבל בירושלים את מנהיג המורדים הכורדים?
הרפיסות שאנו מפגינים כלפי טורקיה אינה התנהלות בודדת אלא התנהלות טיפוסית. ביחסנו למצרים, למשל, אנו משלימים עם העובדה שהתקשורת הממשלתית המצרית רווייה אנטישמיות, עלילות דם, והכחשת שואה. כאשר שר התרבות המצרי פארוק חוסני הצהיר כי ישרוף כל ספר ישראלי שימצא במצרים – שתקנו, וכשממשלתו הציגה את מועמדותו לתפקיד מזכ"ל UNESCO, נענתה ישראל לבקשתו של נשיא מצרים מובארק שלא להצביע נגדה. וכך, בעוד שאינטלקטואלים יהודים ברחבי העולם, כמו אלי ויזל וברנרד הנרי-לוי, גינו את מועמדותו של חוסני בקול רם, ישראל הרשמית שתקה, והיו בה שתירצו התנהגות זו בנימוק הבעייתי, שמדינת ישראל קיימת רק בחסד החלטת האו"ם משנת 1947 ומהגנתה של ארה"ב, ולכן אל לה לפגוע בחסד שאומות העולם מעניקות לה.
נראה כי ליהודי הגלות יש בעניין זה יותר אומץ וביטחון עצמי מאשר לנציגי מדינת היהודים.

בגין משיב לצרפתים במטבע קורסיקני
כשאני חושב על מנהיגים ישראלים שהיו פרקליטים גאים ורהוטים של ישראל, אני חושב בראש ובראשונה על אבא אבן, על חיים הרצוג ועל מנחם בגין. מנהיגים אלה החזיקו בעמדות פוליטיות שונות, אך היה ביניהם גם הרבה מן המשותף. הם היו אנשים תרבותיים שידעו פרק בהיסטוריה יהודית ובהיסטוריה כללית. הם היו ג'נטלמנים שידעו גם להיות חריפים מאוד ולהשתמש ברטוריקה, כדי להזכיר לעולם שישראל קיימת בזכות ולא בחסד, וכדי להעמיד את מבקריה הצבועים במקומם.
כך למשל, כשפרץ משבר דיפלומטי בין ישראל לבין ארה"ב בשלהי 1981, ניהל אותו בגין כמנהיג שרואה את הדברים בפרספקטיבה היסטורית רחבה ושלא נבהל מאיומים. בדצמבר 1981 סיפחה ישראל את רמת הגולן, וזאת שבועיים בלבד לאחר חתימת הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בינה לבין ארה"ב. בתגובה, החליטה ארה"ב להשהות את ההסכם, לאחר שגינתה את ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ועל הפצצת מטה אש"ף בביירות. היו בוושינגטון כאלה שדיברו על הצורך "להעניש" את ישראל.
"איזה מין ביטוי זה 'להעניש'?" – קרא בגין באוזניו של שגריר ארה"ב בישראל סמואל לואיס. "האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו ילדים בני 14, שאם אינם מתנהגים יפה נותנים להם פליק על האצבעות? אני מוחה על עצם המונח 'הענשה'. בוא, אסביר לך מי יושב בממשלה הזאת. בממשלה שלי יושבים אנשים שנלחמו כל חייהם וחוו מלחמות ואיסורים. אינכם מפחידים אותנו עם העונשים שלכם. איננו נבהלים מאיומים ומוכנים לשמוע רק טענות רציונליות. אין לכם זכות להעניש את ישראל ואני מוחה על עצם השימוש במילה הזאת... כפי שאין לכם זכות להטיף לנו מוסר על הקורבנות בלבנון. אתה רוצה שנדבר על הזהירות שלכם במלחמת העולם השנייה או במלחמת וייטנאם? עם ישראל התקיים 3,700 שנה ללא מזכר הבנה עם אמריקה, וימשיך עוד 3,700 שנה בלי מזכר זה... נא להודיע לשר החוץ שחוק הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיהיה בו כדי לבטלו".
השגריר לואיס עזב בשתיקה, והממשל האמריקני ירד מן העניין.
כנ"ל לגבי צרפת. כששר החוץ הצרפתי קלוד שסון החל לחזור פעם אחר פעם, בתחילת שנות ה-80', על התביעה שישראל תסכים להקמת מדינה פלסטינית בהנהגת אש"ף, החליט בגין להשיב לו בפומבי, ואמר שעל צרפת להסכים להקמת מדינה קורסיקה עצמאית תחת הנהגתו של ה-FLNC. שסון רתח מזעם והעלה את הסוגייה בישיבת ממשלה, כדי שזו תגנה את בגין במילים חריפות. אלא שהנשיא מיטרן התנגד לכך, ולדברי יועצו האישי ז'אק אטאלי, זה מה שאמר בישיבת הממשלה ב-24 בפברואר 1982: "בגין צודק. אמירתו מרגיזה אך היא במקומה. אחרי ככלות הכל, קורסיקה צרפתית רק משנת 1768. זה קצת יותר מאוחר מתקופתו של אברהם". ממשלת צרפת החליטה לשתוק ולהוריד פרופיל.
אבל יש עוד פרדוקס: דווקא הישראלים הצברים שהיו אמורים לגלם את דמות היהודי החדש והגאה, מתנהגים בזירה הבינלאומית כמו שתדלנים יהודים במאה ה-18, בעוד שהדיפלומטים והמדינאים הגדולים של מדינת ישראל היו מי שנולדו וגדלו בחוץ לארץ.
אלא שנראה כי משה רבנו לא יכול היה להפוך למנהיג של עם ישראל ללא קבלת הכשרה בבית פרעה. אין בכך כדי לומר, חלילה, שעל כל הדור הצעיר שלנו לנסוע לחו"ל כדי ללמוד דיפלומטיה ומנהיגות, היסטוריה, רטוריקה וגאווה לאומית: את אלה ניתן ללמוד גם כאן.
אך למרבה הצער, מערכת החינוך שלנו, במיוחד האקדמית, אינה מעודדת רכישת השכלה כללית, חשיבה ביקורתית ותחושה של גאווה לאומית. להיפך. אם אנו מעוניינים לעצב דיפלומטיה ציבורית יעילה, עלינו לעצב מערכת חינוך שממנה ייצאו דיפלומטים ומדינאים אמיתיים. עלינו לטפח מערכת שבה סטודנטים ליחסים בינלאומיים יהיו חשופים להשכלה רחבה, להיסטוריה היהודית, לחשיבה ביקורתית, לשיטות הדדוקציה והשכנוע של אפלטון ושל הגמרא, במקום לדקלם תאוריות דוגמטיות וחסרות ערך.
בעברית קוראים מימין לשמאל, אמרה גולדה לקיסינג'ר. וכשקיסינג'ר אמר לה פעם שהוא מומחה למאה ה-19, ענתה לו גולדה: "ואני נולדתי במאה ה-19." היא אכן הייתה שייכת לדור שחווה כה הרבה אסונות ואיסורים, שלא פחד מכלום וידע מהו המחיר ששילמנו כדי לזכות שוב במדינה עצמאית.
הלוואי ולא נצטרך לחוות את אותן חוויות קשות כדי לזכות באותו ביטחון עצמי ובאותה גאווה, וכדי להפנים את האמת הפשוטה שהעולם לא יכבד אותנו כל עוד ולא נכבד את עצמנו.
דווקא הצברים הישראלים שהיו אמורים לגלם את דמות היהודי החדש, מתנהגים בזירה הבינלאומית כמו שתדלנים יהודים במאה ה-18, בעוד שהדיפלומטים והמדינאים הגדולים של מדינת ישראל היו מי שנולדו וגדלו בחוץ לארץ

הערה שלי:

בסוף שנות ה 80 , הקנצלר של מערב גרמניה תקף את ישראל וטען כי יש לו

"מחוייבות לעם הפלסטיני"

ראש הממשלה, בגין, לא הכריש כמו שהיום עושים אצלנו.

הוא פנה מעל דוכן הכנסת ואמר בנחרצות שאין זכות לגרמנים להיות מחוייב לאף אחד חוץ

מישראל. אני לא זוכר את הציטוט המדוייק אבל בגין הציע לקנצלר ללכת למחנות ההשמדה ואז לחשוב שוב על דבריו.

חבל שהיום מנהיגינו מבוזים ומתכופפים בפני מקהלת השטנה.

אלישבע ביכובסקי\יהודה צורף.

הערה שלי: כפי הנראה הפתגם שארץ ישראל נקנית רק ביסורים נכון תמיד ולכולם.

זה גם סיפורה של רוסיה שקשרה את גורלה עם העם היהודי בארץ ישראל.

סיפור מארץ ישראל - אלישבע ביכובסקי\יהודה צורף.

תולדות היישוב העברי של טרם קום המדינה רצופות פסיפס ססגוני של דמויות אקזוטיות מזן ההרפתקנים, האידיאליסטים, מחפשי הדרך, הרומנטיקאים וההוזים. רק על רקע זה ניתן להסביר את סיפור חייה אפופי התעלומה של אלישבע ביכובסקי, הסופרת הרוסיה שכתבה את הרומן הראשון בעברית שנכתב על ידי אישה אי פעם. הרומן "סימטאות" יצא לאור בתל אביב בשנת 1929.

מסתבר שאלישבע ביכובסקי, הסופרת הראשונה שכתבה רומן עברי בארץ ישראל, הייתה בעצם רוסיה נוצרייה שמעולם לא התגיירה. היא נולדה ברוסיה בשמה המקורי יליזווטה ז'יריקובה למשפחה נוצרית בשנת 1888. בשנת 1910 היא הוסמכה למשרת הוראה במוסקווה, ובתקופה זאת גם החלה להסתובב בחוגי האינטליגנציה היהודית המוסקבאית, גילתה עניין גובר ביהדות ובשפה העברית, אך כאמור מעולם לא התגיירה.

בשנות העשרים היא נחשבה למשוררת נערצת, הופיעה ברחבי העולם בקרב קהילות יהודיות כנציגת הגויים, שהצטרפה ליהודים בשל אהבתה לעם העברי המתחדש, וספרי שירתה נמכרו באלפים. ברוסיה הכירה אלישבע את שמעון ביכובסקי, עסקן ספרותי ציוני, שהיה מקורב לגנסין ולברנר. השניים נישאו בשנת 1920, ועלו ארצה בשנת 1925 . ביכובסקי היה לאמרגנה של אלישבע. הוא הפיק ערבי שירה, שבהם כונתה רות המואביה שעל גדות הוולגה. הוא גם כרך את הביקורות שנכתבו עליה לספר שנמכר גם הוא לא רע.

בשנת 1932, כשהיו בעיר קישינב, נפטר ביכובסקי. אלישבע שבה ארצה. היתה לה כאן בת, שהכירה חייל בריטי, נישאה לו והשניים עברו לבריטניה. כך שאלישבע נותרה לבדה. ביאליק ארגן לה קצבה חודשית של 15 דולר. זה לא הספיק להרבה. מסופר שאנדה עמיר הגיעה אליה לביקור והביאה לה תפוחים, וזה כל מה שאלישבע אכלה במשך כל השבוע. בגיל 61 שוכנעה על ידי חברה לצאת לנופש בחמי טבריה. אבל שם חלתה ומתה.

"אלישבע היתה לגמרי בשוליים" אומר פרופ` מנחם פרי על השנים הארץ ישראליות שלה. "לא יוצאת מהבית. הולכת לסרטים לפעמים. לא היה לה אפילו רדיו. היתה שומעת רדיו מעבר לקיר מהשכנים ומתעצבנת שהם שמים מוזיקה שהיא לא אוהבת. היא היתה מנותקת לגמרי. ביכובסקי היה הקשר שלה לעולם. כל עוד הוא היה, היא היתה מקורבת לביאליק ולסופרים הלאה. הצעירים יותר, החבורה של שלונסקי, שנאה אותה וגם קינאה בה. אחר כך היא היתה מנותקת לגמרי".

שוב מוכיחה המציאות עד כמה מסוגלת ישראל לגמול בייסורים לאוהביה, במיוחד אם הם גויים הקושרים בה את גורלם.

האם סכר אסוואן משפיע על האקלים בישראל? \בועז דיין

הקדמה:
סכר אסואן הינו הפרוייקט המזוהה ביותר עם מצריים המודרנית.
הקמת הסכר נועדה במקור לאגירת מיים לשימוש האוכלוסייה המצרית
ההולכת וגדלה.
המאמר שאני אביא בהמשך נכתב ע"י
בועז דיין ופורסם באתר מזג באויר בישראל
המאמר עוסק בנקודה שלא מרבים לדבר עליה והיא השפעת הסכר על מזג האוויר.
אבל לפני זה מספר דברים בקצרה על הסכר עצמו.
למעשה קיימים שני סכרים.
הסכר הקטן, או הסכר הנמוך הוקם בסוף המאה ה 19, תחילת המאה ה 20.
הסכר הגדול או הסכר הגבוהה הוקם בשנות ה 50 ו ה 60 של המאה ה .20
פתגם מצרי ישן אומר כי "מצריים היא מתנת הנילוס".
אכן הנילוס הוא עורק החיים של מצריים העתיקה והמודרנית.
מכאן החשיבות הרבה של אגירת המיים המבוצעת בפרוייקט סכר אסואן.
הקמת הסכר שימשה גם כזרז למלחמת סיני.
כאשר ארה"ב סירבה לממן את הקמת הסכר הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ
באומרו כי ההכנסות מהתעלה יממנו את הקמת הסכר.
בריטניה וצרפת ביקשו למנוע את הלאמת התעלה וברית בינהן לבין ישראל
הביאה למתקפה על מצריים וכן הלאה.
הקמת הסכר הגדול אומנם הביאה הביאה לכמות מיים עצומה
אבל גם חשפה את מצריים לחורבן אם יפגע הסכר.
כמות המיים האדירה שעלולה לשטוף את מצריים
במידה ויפגע הסכר צפוייה לגרום למליוני הרוגים ולחורבן מוחלט
ניתן לציין 3 פעמים שבהם הסכר עמד במרכז התבטאויות ישראליות:
בשנת 2001 איים ליברמן כי במידת הצורך ישראל תפציץ את סכר אסואן.
המצרים לא שכחו עד היום לליברמן את ההתבטאות הזו.
זו ההתבטאות המוכרת לכולם.
עוד שתי התבטאויות שלא נחשפו היו:
בשנת 1980 , כאשר יגאל אלון בראיון סמוך למותו אמר כי פיצוץ גשר אסואן יעיל יותר מאשר הפצצות על מצריים
התבטאות זו צונזרה היות וישראל ומצריים חתמו על הסכם שלום.
בשנת 1973 בזמן המלחמה , לפי הפרסומים, חימשה ישראל טילי יריחו בנשק גרעיני , כאשר אחד היעדים היה סכר אסואן.
ישראל הודיעה לארה"ב כי במידת הצורך תושמד מצריים ע"י פיצוץ הסכר.
הדבר הובא לידיעתו של סאדאת והיה אחד הגורמים שהביאו להכרה כי מצריים אינה יכולה
להשמיד את ישראל.

הינה המאמר של בועז דיין:
רקע
אסוואן היא ישוב במצרים הממוקמת בעמק הדלתה.נהר הנילוס העובר במצרים.מקורו בהרי אתיופה,הוא זורם גם באוגנדה זאיר וקניה ונישפך באזור הדלתה במצרים לעבר הים התיכון.
בעונת הקיץ עם המסת השלגים המאסיבית בהרי אתיופה הנהר היה עולה על גדותיו ומציף שטחי חקלאות רבים במצריים.אורכו של הנילוס הוא כ-6700 ק"מ והוא זורם מדרום לצפון.אזור זה היינו אזור מדברי וחם ומי הנילוס שנישפכו לים התיכון היו חמים מטמפרטורת מי הים התיכון.כמויות המים שזרמו לים התיכון היו עצומות.לפני הקמת הסכר זרמו לעבר הים התיכון כ-35 מיליארד מטר מעוקב ולאחר הקמת הסכר זורמים כיום רק 3.5 מיליארד מטר מעוקב של מים.בנוסף לפני הקמת הסכר חופי ישראל נהנו מכמויות גדולות של חול שהגיעה ממצרים.מאז הקמת הסכר כמויות חול אילו ירדו באופן משמעותי וקיים היום מחסור בחופי ישראל.
אקלים בישראל מושפע מאוד מהים התיכון.רוב המשקעים בארץ יורדים כתוצאה מהגעת שקעים הנעים לאורך הים התיכון ומשפיעים על אזורינו.סכר אסוואן שניבנה בשנות ה-70 והסתיים בשנת 1976 היווה חשש לשינויים אקלימיים בתפרוסת הגשמים בישראל.אך לא כך הוא הדבר.חום מי הים הוא גורם מסויים הקובע את כמות המשקעים,ככול שהים חם יותר הפוטנציאל למשקעים גדול יותר-התנאי הוא שיעבור אוויר קר מעל הים.בלי האוויר הקר הזה,אפיק רום,לא ירד גשם.השינוי בכמות מי נילוס החמים שהוזרמו לעבר הים התיכון משמעותם הייתה פגיעה בכמות המים החמים שמגיעה בעיקר לאזור הצפון ואזור לבנון.אולם יש לקחת בחשבון שמערכות הגשם באזורינו להבדיל בהמערכות המתפתחות באוקיינוסים כגון ההוריקנים,אינם מושפעות ישירות מטמפרטורת מי הים אלה מגושי האוויר החמים והקרים העומדים זה מול זה באזורינו.
אוויר קר מאוד החודר בשכבות הגבוהות מאירופה לעבר מרכז הים התיכון הוא בעצם הגורם העיקרי להתפתחות שקע ברומטרי פעיל באזור זה.תנועתו מזרחה של אותו אפיק רום מביאה להתקדמות מזרחה של השקע הברומטריועימה המשקעים גם לאזורינו.ישראל מצויה בין שני מערכות אקלים,מצפון אקלים ממוזג וקר ומדרום אקלים מדברי.עיקר הגשמים המגיעים לישראל הם ממערכות צפוניות שמדרימות במהלך החורף עקב שינויים עונתיים.טמפרטורת הים משפיעה על המשקעים באזורינו בעיקר בתחילת העונה כאשר טמפרטורת המים עדיין חמה.בהמשך החורף הטמפרטורה הממוצעת של מי הים התיכון יורדת אך כמויות הגשמים הממוצעות עולות וזה הודות להדרמה משמעותית של אפיקי הרום באזורינו.
זרימות הים בחורף+מערכות המרכזיות : רוב הגשמים בישראל יורדים כתוצאה משקעים קפריסאים. שקע קפרסאי ניקרא לשקע הממוקם באזור קפריסין-מכאן שמו.הרוחות הם בעוצמה רבה עד 70-80 קמ"ש מלווה בגשמים עזים ולפעמים גם שלג בהרים.זרימות בים: בקיץ
בקיץ מצוי האפיק עונתי,אפיק פרסי,באזורינו הרוחות הם בד"כ מערביות.חוסר המשקעים בעונה זו נובע ממערכת סינופטית של רכס רום המונע התפתחות עננות באזורינו למרות הזרימות המערביות וטמפרטורת המים הגבוהה יחסית בעונה זו (עד 30 מעלות צלזיוס).הלחות הרבה כתוצאה מרוחות אילו מורגשת בעיקר בחוף.הרוחות המערביות הללו בעצם "מסיעות" את מי הים ממרכז הים התיכון לעבר אזורינו. הזרימה היא מערבית עד שהיא ניתקלת בחוף..אין ברירה והזרימות נעשות דרומיות כלומר המים נעים מדרום לצפון באזורינו בסיבוב מעגלי בחזרה למרכז הים התיכון מאזור טורקיה.במצב מעין זה תהיה השפעה רבה למים החודרים לאזור הים התיכון מהנילוס.הזרימות גם כך דרומיות באזור החוף וכן שיא הזרימה היא בעונה זו של השנה ולאו דווקא בחורף.הבעיה היחידה היא שבעונת הקיץ לא יורדים משקעים באזורינו.
בחורף: המצב במיוחד בסערות הפוך.רוב הזרימות מערביות/צפון מערביות כיוון הזרימה מתהפך והופך מצפון לדרום.כמו כן בחורף יורדים שלגים כבדים בהרי אתיופה וזרימת הנילוס חלשה ביותר ביחס לעונה זו.סכר אסוואן שהוקם לא הביא לשינוי כולשהו בחורף כי הרי הזרימות באזורינו הם בעלות רכיב צפון מערבי מובהק.
בחורף 1991/2 לדוגמא הים היה גועש וסוער.הים "ניצבע" בצבע חום כתוצאה מהגלים והמערבולות.גלים בגובה 4-6 מטרים ניצפו בכול חופי ישראל. טמפ הים ירדה אז באופן ניכר:בחופי חיפה נימדדו 11.0 מ"צ במרכז ובדרום 12-13 מ"צ בלבד כאשר הממוצע בחורף הוא 16-17 מ"צ.ולמרות טמפרטורות הים התיכון הנמוכות מאוד שנירשמו בחורף זה,חורף זה הוא אחד הגשומים והסוערים ביותר שידעה המדינה בעיקר בצפון ובמרכז.דוגמא נוספת שבה ניתן להבין מדוע טמפרטורת הים התיכון באזורינו אינה משפיעה על כמויות המקעים באופן מוחלט.קיץ 1998 היה החם ביותר בישראל מאז תחילת המדידות,טמפ הים התיכון בחופי ישראל הגיעה לשיא של 31.6 מ"צ.בחורף 1997/8 היה מזג אוויר גשום בעיקר בצפון בעוד במרכז ובדרום כמויות המשקעים היו מתחת לממוצע באופן בולט וירדו רק 80% מהממוצע השנתי.אפקט החממהבשני העשורים האחרונים חלה התחממות משמעותית גלובלית ואנו מרגישים אותה גם בישראל.במהלך ה-12 השנים האחרונות הקיץ באזורינוהפך לקיץ חם יותר עם טמפרטורות גבוהות מהרגיל באופן קבוע.גם טמפרטורת מי הים התיכון בעיקר במזרח הים התיכון עלתה.בעוד שבשנות ה-80 טמפרטורת המים הממוצעת בחופי ישראל בקיץ הגיעה לכ-28.0 מעלות.כיום הטמפרטורות מגיעות מידי קיץ לכ-30 מעלות.שינוי זה והתחממות זו "מבטלים" כליל את השפעת סכר אסוואן שנידמה היה שגורם להתקררות מי הים באזורינו.למרות התחממות מי הים באופן די בולט כמויות המשקעים ב-20 השנה האחרונות לא השתנו בצורה דרמטית באף אחד מאזורי הארץ.
השינויים האקלימיים באזורינו באים לידי ביטוי בקיץ ע"י טמפרטורות גבוהות יותר ובחורף מאירועי גשם קיצוניים יותר בעיקר בתחילת העונה באזור החוף וזאת הודות למי הים החמים.בדרום לעומת זאת התמעטו בצורה בולטת אירועי אפיק מים סוף פעיל בעיקר בעשור האחרון (משנת 1995).החשש העיקרי הוא משינויים אקלימיים גלובליים והצפנת המדבר באזורינו שעשויה לפגוע בעיקר בכמויות המשקעים בצפון הארץ.באם בממוצע ארצי כמויות הגשמים ירדו בכ-20% נניח.בב"ש שבה יורדים כ-210 מ"מ בממוצע עונתי ירדו כ-170 מ"מ.אך בצפון ירידה זו תהיה משמעותית הרבה יותר.במצפה חרשים בגליל הממוצע כיום הוא כ-900 מ"מ.ירידה של כ-20% משמעותה שירדו באזור זה "רק" 720 מ"מ.וזה החשש האמיתי איתו אנו צפויים להיתקל.


ניתן להיכנס מכאן לאתר של בועז דיין "מזג האוויר בישראל"

אחד במאי

אחד במאי
כאשר ראיתם את תוכן המאמר "אחד במאי" ודאי המחשבה הראשונה שחשבתם היא "בשביל מה לדבר על דברים שעבר זמנם?"
כמה מאיתנו חושבים שכדאי לציין את אחד במאי? מעט מאוד
כמה מאיתנו מתעבים את הדגל האדום? הרוב הגדול.
הסיבה לכך מורכבת משני חלקים:
הסיבות של אחד במאי כבר לא קיימות וטוב שזה המצב.
הרבה מאויבי ישראל ציינו ומציינים במהלך השנים את החג הזה ומניפים את הדגל האדום.

השאלה אם לציין את אחד במאי או לא היא פחות רלוונטית אשר להזכיר מה האחד במאי מסמן.
לפני שנגיע לשאלה מה מסמן האחד במאי צריכים ,כמו תמיד, לחזור אחורה ולהבין את המצב:
לא היו כלל זכויות לעובדים.
אותן זכויות שהיום הן ברורות וטבעיות לנו כמו זכות השביתה, יום עבודה של 9 שעות, ימי מחלה
ועוד פשוט לא היו.
בכמה מקומות היה מותר לירות בשובתים ובכל המקומות היה ניתן לאסור את השובתים.
יום עבודה היה בן 18 שעות. אם עובד נפצע במהלך עבודתו זבש"ו.
ודאי שלא היו ימי חופש , ימי מחלה, דמי הבראה וכדומה.
ברור שגם לא היו פיצויים או פנסיה. היעדרות ביום המנוחה השבועי גם הביאה למאסר.


במצב דברים זה פועלי דפוס בקנדה בשנת לקראת סוף אפריל 1872 התארגנו לבקש תנאי עבודה יותר טובים.
לא, הם לא ביקשו זכויות פנסיה או דמי הבראה גם לא קרן השתלמות או ביטוח מנהלים
הם בסך הכול ביקשו את הזכות להתאגד ולדבר עם המעסיק.
באותם ימים הבקשה הזו שלחה אותם לכלא.
דבר המעצר של פועלי הדפוס הבעירה את השטח והפגנה המונית של המוני עובדים קנדים
פרצה בדרישה לשחרר את הפועלים ולאפשר לעובדים להתאגד ולשבות.

השלטונות בקנדה התירו לעובדים את זכות השביתה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל התירו לעובדים להתאגד ולבקש תנאי עבודה ושכר הוגנים.
12 שנים לאחר מכן 1884, בשיקגו, ארה"ב התאגדו עובדים להפגנה.
ההפגנה יצרה מהומה רבה- 60 מפגינים נהרגו ע"י המשטרה.
כן, בארה"ב המשטרה ירתה למוות ב 60 עובדים שביקשו להתאגד ולהשיג יום עבודה של 8 שעות.
מאז נקבע הצבע האדום (דמם של הפועלים שנשפך) כצבע המאבק של העובדים.
הפטיש והמגל מציינים את האיחוד בין פועלי התעשייה והחקלאים.
זה המקור לדגל שכולנו אוהבים לשנוא- דגל אדום עם פטיש ומגל.

יצא הגורל ומשטרים דקטטורים שהתיימרו לדאוג לעובדים אימצו את הדגל האדום.
כמו ברה"מ, מפלגות הבע"ת בסוריה ועיראק, קובה, אלבניה , דרום תימן ועוד.
כל אלו היו גם אויבים שלנו כך שבאופן טבעי כולנו חשים תיעוב מהדגל האדום.
כיום כאשר יש לנו זכויות של יום עבודה של 8-9 שעות, זכות שביתה, ימי מחלה ועוד
הדברים הללו נראים שייכים לעבר הרחוק ואין בכלל טעם להתעסק בזה
אנחנו צריכים לזכור שאת אותן זכויות טבעיות הישגנו בדמם של אלו שמונצחים על הדגל האדום.

ולסיום הנקודה היהודית-
היהודים תמיד היו חלק מהמהפכה. בטורונטו ובשיקגו היהודים היו בצמרת האיגודים.
גם במהפכת 1917 ברוסיה שהעלתה בסוף משטר דקטטורי ולא משטר של פועלים היו הרבה יהודים.
(גם במאבק השחורים בארה"ב ובדרום אפריקה נגד משטר האפרטהייד היו מעורבים יהודים.)
היות היהודים מיעוט שסבל מרדיפה והצקה במשך כל כך הרבה שנים קל לנו להזדהות עם מצוקה ועוול.
כפי הנראה שזה בגנים שלנו – האכפתיות, הרצון להילחם ולשנות.
אם למישהו יש הסבר אחר למידת המעורבות של יהודים במהפכות אשמח לשמוע.

לסיכום כדאי להכיר את משמעות האחד במאי כולל הצבע האדום שמציין את דמם של אלו שבזכותם יש לנו זכויות שהיום נראות לנו טבעיות כל כך
ולא לזלזל בו גם אם היום זה נראה דבר ישן ולא אקטואלי.

לכל מי ששאל את עצמו- אני לא קומוניסט.
לא הצבעתי אף פעם למפלגות קומוניסטיות.

עם בוגד בסגולתו\יהודה צורף.

דומה שאנו נמצאים בתקופה ישנה.

תקופת הנביאים שקדמה לתקופת החורבן.

ישנם אלו המוכיחים בשער אבל אין מקשיב.

יש דיבורים על ערכים אבל בפועל כל איש לעצמו.

מבחינה בטחונית עברנו מצבים הרבה יותר קשים אולם נדמה כי כמו בימים רחוקים גם כאן

הסכנה היא מבפנים. התנוונות מוסרית היא הסכנה שכדאי לשים אליהם לב.

על רקע זה הינה המאמר של יהודה צורף.

עם בוגד בסגולתו

אכן, הולך ופחות הדור בארצנו בקצב מבהיל ממש, ואילו הרשויות הממלכתיות וכן הציבור הרחב עדיין אינם מבינים שהסכנה המוחשית ביותר לקיומנו הריבוני גלומה בשחיקת צלם אנוש של העם היושב בציון.

מדינת ישראל הצליחה להשחית את העם היהודי ולהפוך אותו לאספסוף גס, שממחיש בהתנהגותו הוולגרית מודל מובהק של אנטי-יהדות.

בספרי הנביאים נטען במפורש שאליבא דבורא עולם, המוסר החברתי עומד בראש סולם העדיפויות האלוקיות, אפילו מעבר לפולחני עבודת השם. כבוד הדדי הוא אכן המפתח לקדושה האנושית, והוא התנאי היסודי לעלייתו של העם היהודי על דרך המלך להגשמת ייעודו ההיסטורי מקדמת דנא. אך כידוע, במדינת ישראל הכבוד ההדדי הוא הערך הנרמס ביותר, והתוצאה הבלתי נמנעת היא התפוררותו של העם לפרטים חסרי משמעות עד כדי סכנת השמדה עצמית.

עם סגולה אינו יכול בטענות לשום עם אחר, שכן אם הוא אכן עם סגולה, סגולתו מאפשרת לו להכריע את כל אוייביו וגם להופכם לאוהביו. מכאן שהפורענויות המתרגשות על עם סגולה, נובעות אך ורק מכך שהוא בוגד בסגולתו, מתנער ממנה ומתכחש לה.

בניגוד לתפישה השטחית המקובלת בציבור, דווקא החמאס ושאר הארגונים האיסלמיים הלוחמניים הם אלה המדרבנים אותנו להתנער מההתבהמות המוסרית ולהיזכר בעובדה הנשכחת של המהות הרוחנית הגלומה בהגדרתנו הלאומית. לעומת זאת, המגיפה העארסית, שמשתוללת כאש בשדה קוצים, מאיימת על עצם קיומו של העם היהודי, ובאופן מואץ היא הולכת ושוללת ממנו את שארית המאפיינים היהודיים, שעדיין ניתן להתברך בהם למיצער.

ישראל חגגה לפני כשבוע את עצמאותה, אך העם היהודי במדינתו הריבונית הולך ומאבד את עצמאותו, לטובת כבלי השעבוד לתאוות החומרנות. מי שהופך את ארץ ישראל לזירה פעלתנית של ספסרות נדל"ן, שלא יצפה לבנות את בית הבחירה בהר הבית. מדינה שסוגדת לפרוייקטים רהבתניים אך מפגינה בוז תהומי לאזרח מן השורה, שלא תקווה ליישועת שמיים. עם שמתקרנף, בועט ברוחניותו ומתגמד עד כדי נחיתות מוסרית של התמסרות לדחפים אינסטינקטיביים חייתיים, שלא ישתומם על האנטישמיות המתעצמת בעולם.

ייתכן שרק הטיפול בהלם הוא זה שיכול לסייע לעם היושב בציון להתנער ממלכודת הסיוט הקיומי, שבמבוכיה הוא רק הולך ומסתבך. כידוע, האיסלם הקיצוני מבית היוצר של האייתולות האירניות כבר רוקח למדינת ישראל טיפול רפואי בהלם מהזן האלים שעלול להחריב את הפציינט עצמו. לכן, לכל מי שאינו מחפש נתיבי מילוט מן המציאות לתוך האפלולית הנוחה של מנגנוני ההדחקה, ההכחשה וההתנכרות, נותר רק להציע טיפול בהלם מסוג יותר קונסטרוקטיבי.

העיון בהגיגיהם הספרותיים של הגדולים בשונאינו יכול בהחלט להעניק לנו את ההלם הנדרש לצורך הטיפול המיוחל. שכן, באופן ממש מבהיל משקפים הגיגים אנטישמיים מסויימים, שנכתבו עוד לפני קום המדינה היהודית, את בבואתו העכשווית של הישראלי המצוי בן זמננו. אי אפשר להתכחש למימד החיזוי המדהים שבא לידי ביטוי בהגיגים אנטישמיים אלה, שחזו מראש את צביונו הקיומי של העם היהודי בתרחיש עתידי של הקמת מדינתו הריבונית.

כתנאי מוקדם להבראה ברמה הלאומית, יש להיפטר מקבעונות נפשיים של דפוסי חשיבה סטריאוטיפיים, מאובנים ונדושים של חלוקת המציאות למשבצות בעלות מאפיינים מוחלטים של טוב ורע. העם היהודי נוצר מלכתחילה לצורך תכלית מוגדרת של הפצת הבשורה המונותיאיסטית בעולם. הוא אומנם קיבל על עצמו את העיקרון של נעשה ונשמע, אך הזכות להתדיין עם בורא עולם מתוך תובנה של המורכבות הקיומית אינה שמורה לאברהם אבינו בלבד.

הסיסמאות הנבובות המופרחות לאוויר בטקסים ממלכתיים רק מרדימות את תודעת הציבור לתוך תחושה ממכרת של אופורייה משתקת. אך עם מסומם בעצם מוותר מראש על עצמאותו שהושגה בדם, יזע ודמעות. אומנם, הסיוט גלום בהגשמתו של כל חלום, אך לא כל חלום חייב להסתיים בסיוט. כדי להתמודד בהצלחה מול הסיוט הקיומי הגלום בתרחיש הישראלי, יש קודם כל לאזור אומץ ולהתבונן היישר אל בבואתנו העצמית המשתקפת בראי המציאות. בכך אולי נתחיל להיגמל מההרגל המגונה של שקרים עצמיים שאנחנו כה מתענגים לספר לעצמנו. כידוע, השקר המוצלח ביותר הוא האמת

סרט נבואי על מגיפת רעש\יהודה צורף

בין כל הענינים "הגדולים" בחיים: המצב הבטחוני, המצב הכלכלי,השחיתותיות וכדומה מסתתרת

נקודה שמפריעה לנו בחיים אבל אין התייחסות אליה.

מקבלים אותה כו גזירה משמיים שאין מה לעשות.

על כך כותב יהודה צורף במאמר הבא:

סרט נבואי על מגיפת רעש

הסרט האמריקאי הנבואי "רעש", שמטפל בנושא מגיפת הרעש של החיים המודרניים, ובמיוחד בנגע האזעקות הקוליות של כלי רכב (במקרה הנדון במנהטן, ניו יורק) מתאר את מלחמתו הפרטית של אחד מקורבנות טרור הרעש ומאבקו הנחרץ במגיפת האזעקות של כלי הרכב.

במהלך מאבקו נגד מפגעי הרעש של אזעקות הרכב, נוקט כוכב הסרט בשיטות אלימות. הוא אומנם נתפש, נכלא ונשפט, אך המסר שלו נושא כנפיים ומעורר הד עמוק בציבור הרחב, שרובו ככולו מורכב מקורבנות נגעי הרעש.

השימוש באלימות נגד טרור הרעש של אזעקות הרכב ושאר מזהמים פוגעניים הוא אכן אפשרות שיש לשקול אותה ברצינות, אם ימשיך השלטון להפקיר את הציבור לנגעי הזיהומים הסביבתיים. שכן מדובר בהגנה עצמית נגד מתקפת טרור בלתי-פוסקת, שהאיום הגלום בה הוא חמור יותר מכל גילויי הטרור הכלולים בהגדרת "ציר הרשע".

בישראל התפתח אלמנט טרוריסטי נוסף של מגיפת האזעקות, שנסק לממדים מפלצתיים. אוויר ארץ הקודש מזדהם יום-יום בפסולת האקוסטית של כל מיני פעלולים אלקטרוניים צווחניים המתלווים למערכות האזעקה, דוגמת הצוויחות הבוקעות ממערכת האזעקה בעת דריכתה או ניטרולה.

להלן הקישור לקדימון של סרט החובה הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=6XgYMRTit-M

האיש שהוצא להורג לפני אייכמן.

אם נשאל אנשים מי הוצא להורג במדינת ישראל נקבל את השם של אייכמן
נראה שכל אחד במדינה יודע על כך. סדר גודל של 99% לפחות.
פחות מ 1% יודעים שאייכמן היה האדם השני שהוצא להורג.
הייתה עוד פרשה של הוצאה להורג.
את הפרשה הזו מנסים להשתיק היות ומדובר בפרשה שכל צדדיה לא מוסיפים כבוד
למדינת ישראל כמדינת חוק ולכל מי שהיה מעורב בפרשה.
האיש שהוצא להורג היה מאיר טוביאנסקי והדבר היה ביוני 1948.
הוא היה חבר הגנה והשתתף מטעמה במאורעות של 1936-1939 ,
במלחמת העולם השנייה התגייס על פי פקודה לצבא הבריטי ונלחם.
אחרי המלחמה היה קצין בהגנה , מונה למפקד בסיס של ההגנה בירושלים
ונטל חלק במלחמת השחרור עד הוצאתו להורג.
טוביאנסקי היה מהנדס חשמל במקצועו וב 1947 הועסק בחברת החשמל בירושלים וזאת
במקביל לפעילותו בהגנה.
ועכשיו לפרשה:
בזמן מלחמת השחרור נפגעו מספר מקומות אסטרטגים של מיים והיה חשד כי הבריטים העבירו לערבים מסמך המכיל את המיקום של מקומות אסטרטגים אלו.
נפל חשד על טוביאנסקי שכן הוא היה בקשר עם הבריטים בעבודתו האזרחית בחברת חשמל וכן בהיותו מפקד בסיס של ההגנה בירושלים.
טוביאנסקי נקרא לישיבה במשרדי המודיעין בת"א.
שם הוא עבר חקירה תוך כדי "הפעלת לחץ פיזי מתון" והוא הודה כי הוא העביר מסמך לבריטים
המכיל את תעלות החשמל שצריך לחפור במסגרת ביצוע עבודות של חברת החשמל.
ההסבר שלו שהוא היה חייב להעביר את המסמך לבריטים במסגרת עבודתו כמו גם הטענה
(שהוכחה לאחר מכן כנכונה) שאין במסמך כל התייחסות למים לא הועילו לו.
הוא הועמד למשפט שדה.
השופטים היו אותם אנשים שחקרו אותו מקודם, סניגור לא היה ופסק הדין היה מהיר- מוות.
הוא הוצא להורג מידית וגופתו נקברה מבלי שניתנה הודעה למשפחתו או חבריו.
אלמנתו ניסתה לברר במשך חודשים מה עלה בגורלו ולא ניתנה לה תשובה.
הדבר היה ידוע למספר מצומצם מאוד של אנשים שמטבע הדברים שמרו את הדבר בסוד
במיוחד שהתברר כי הם טעו.
אחרי מספר חודשים התגלתה גופה ובחקירה התברר שזו גופתו של מעביר הידיעה לערבים.
ערבי ישראלי שגם הוא זכה לאותו טיפול אצל אותם חוקרי מודיעין.
בעקבות כך התברר מה עלה בגורלו של טוביאנסקי.
בן גוריון כתב ביוני 1949 ,שנה אחרי המשפט, מכתב לאלמנתו של טוביאנסקי
במכתב מזכה בן גוריון את טוביאנסקי מכל אשמה.
טוביאנסקי הועלה לדרגת סרן אחרי מותו ,נקבר בטקס צבאי מלא בבית העלמין הצבאי בהר הרצל והוכר כמובן חלל צה"ל.
באשר לאנשי המודיעין שהוציאו להורג את טוביאנסקי,
לא נעשה צדק.
הם ננזפו בלבד, הקריירה שלהם לא נפגעה ואחד מהם ,בנימין ג"יבלי, אף הגיע לדרגת ראש אמ"ן.
ולמרבה אירונייה מונה כיו"ר חברת החשמל בשנת 1986
(מעניין אם הוא השתתף בטקס שנערך לזיכרם של עובדי החברה שהם חללי צה"ל אשר טוביאנסקי הוא אחד מהם)
פרשה כאובה שמדינת ישראל מנסה להסתיר ולהשכיח.

הסובלנות המוגזמת כתבוסתנות לטרור\אורי פז

המאמר פורסם באתר אומדיהhttp://www.notes.co.il/uripaz/20951.asp

המאמר נכתב ע"י אורי פז

"

הסובלנות המוגזמת כתבוסתנות לטרור
לונדוניסטן

במלאות שנה לפיגועי לונדון, בהם נהרגו 52 אזרחים חפים מפשע ופצועים רבים עדיין נאבקים על חזרה לחיים נורמליים, נראה שהסובלנות המוגזמת נמשכת גם אחרי שהטרור הרעיד את לבה של לונדון. על ההתכחשות לסכנה האורבת למערב מתוך בריטניה, ערש הדמוקרטיה

"מהותה של הגיאופוליטיקה היא יכולת ההבחנה בין דרגותיו השונות של הרוע", מאבחן ההיסטוריון פול ג'ונסון בספרו הגדול "היסטוריה של הזמן המודרני" (הוצ' דביר, 1995, כרך א', עמ' 312). זו סגולה אשר לא כל מנהיגי בריטניה ניחנו בה. בבריטניה של שנות השלושים של המאה הקודמת שררה אווירה של פייסנות יתר מול האיום מכיוון גרמניה בהנהגת אדולף היטלר.

"היתה מגמה כללית להתעלם מן הראיות למכביר לרשעות של היטלר", מספר ג'ונסון, "ולבטל את התבטאויותיו הפרועות כ'מלל' גרידא ש'נועד לתצרוכת פנים' (טיימס, 10 ביולי 1934). למרות כל הראיות, התעקש מחנה הייצוג להאמין שהיטלר שוחר שלום ואף גורם פעיל בשמירתו". עד שהחל משבר חבל הריין, שקינן פחד פשוט והיצף מורך לב. ג'ונסון מצטט את הוגי בריטניה באותם הימים – ג'ורג' ברנארד שוּ, ליאונרד וולף, ברטרנד ראסל, קליפורד אלן, אלדוס האקסלי ואחרים – ששידרו פציפיזם מוצהר. דונלד סופר טען לאמור: "בפציפיזם גלום כוח רוחני חזק דיו להדוף פולש". הלייבור הצביע, דיבר וניהל מערכה נגד ההתחמשות מחדש של בריטניה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה בגלל היטלר.

"באווירה טעונה זו", כותב ג'ונסון, "שבה הדאגה המופגנת לאנושות לא היתה אלא קרום דק על ביצה של פחדנות, לא הגיעה כלל לדיון ראוי לשמו הסוגיה האמיתית: איך לארגן ביטחון קיבוצי באירופה" (שם, עמ' 310).

רק וינסטון צ'רצ'יל התייצב, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933), בראש המתריעים על הסכנה הנשקפת מגרמניה וקרא להקמת "ברית גדולה" נגד הנאציזם. צ'רצ'יל הוא שחזה כי העולם "נכנס לתקופה שבה המאבק לשימור עצמי יופיע בעוצמה רבה במדינות מתועשות, מאוכלסות בצפיפות". בקרוב עתידה בריטניה "להילחם על חייה", הצהיר.

צ'מברליין, שהיה ראש ממשלת בריטניה באותם ימים טרופים, נקט מדיניות של פיוס כלפי גרמניה, ואילו צ'רצ'יל (שר האוצר) דגל בעמידה איתנה נגדה. הדברים הגיעו לשיא עם חתימתו של צ'מברליין על הסכם מינכן (1938), שהביא לדבריו "שלום בזמננו" לאירופה, בעוד שצ'רצ'יל תיאר אותו כ"תבוסה מוחלטת וניצחת". אך ככל שהוסיף המצב באירופה להידרדר, הלכו וגברו הקולות הקוראים להפקיד בידי צ'רצ'יל את הכנת בריטניה למלחמה הבלתי נמנעת.

אין ספק שצ'רצ'יל היה האדם הנכון בזמן הנכון. הוא היה האיש המתאים ביותר להנהגת בריטניה במשבר הקשה ביותר בתולדותיה, ולא רק בשל העובדה שהתריע עוד קודם לכן על העתיד להתרחש. לדברי ההיסטוריון הרברט ניקולס, כל דרכו עד אז הכשירה אותו לתפקיד מנהיג המלחמה של ארצו: הוא היה "פטריוט נלהב; מאמין רומנטי בגדולת ארצו ובתפקידה ההיסטורי באירופה, באימפריה ובעולם; איש הפעולה הנמרצת, העולה כפורח למול אתגרים ומשברים; חוקר המלחמה, היסטוריון שלה וחייל קרבי בעצמו; מדינאי בקיא באמנות הפוליטיקה... אדם בעל אופי ברזל, מרץ בלתי-נלאה וכוח ריכוז מוחלט".

צ'רצ'יל – עם חיוכו האופטימי והסיגר הנצחי שלו – סימן "V" (ניצחון) באצבעותיו ונאומיו אדירי הרושם (ביניהם: "אין לי דבר להציע לכם מלבד דם, עמל, יזע ודמעות" – 13.6.40) הפכו לסמלי המלחמה.

לונדון כפקיסטאן

נדרשתי לסקירה ההיסטורית הרחוקה מאיתנו דווקא בשל קרבתה המתחדשת והצפויה. שכן ניכרים כיום קווים מקבילים ברורים למדיניות הפיוס שמשלה בכיפה בזירה האירופית בשנות השלושים, לפני עלייתו של צ'רצ'יל לשלטון. אולם הסכנה הנשקפת כיום על בריטניה בפרט ועל אירופה בכלל, היא מאיום מוסלמי פנימי ולא מאיום נאצי חיצוני.

את המחקר החשוב ביותר שפורסם עד כה בנושא, פרסמה לאחרונה מלאני פיליפס, כלת פרס ג'ורג' אורוול לעיתונות ב-1996, הכותבת טור ביקורתי ונוקב על חברה ופוליטיקה ב"דיילי מייל" הלונדוני. ספרה החדש הנקרא "לונדוניסטן" - ככינויה התופס תאוצה של לונדון (צירוף של לונדון עם פקיסטן) - חושף את האסון הממשמש ובא על בריטניה (ועל רוב מדינות אירופה) במלוא חומרתו, אם לא תשתנה המדיניות העכשווית, שעיקרה פייסנות כלפי האיסלאם הקיצוני מבית.

פיליפס מוכיחה בזהירות רבה כיצד מתחת לאפו של הממסד המסורתי הבריטי צמח איסלאם רדיקלי, וטוענת בספרה שהסובלנות המוגזמת של הבריטים ואדיבותם כלפי המיעוטים, ובעיקר כלפי המוסלמים, יחד עם הדימוי המעוות של ישראל בתקשורת והנטייה לפייס את המוסלמים בתקווה שכך יימנע טרור – הם שהביאו לכך שבריטניה בכלל, ולונדון בפרט, הפכו למרכזם של הרדיקלים המוסלמים, שיצאו ממנה לפעילות טרור במערב. היא מאמינה שסובלנות-יתר זו נמשכת גם אחרי שהטרור המוסלמי הרעיד את לבה של לונדון, וגבה מחיר יקר של 52 הרוגים חפים מפשע ופצועים רבים שעדיין נאבקים על חזרה לחיים נורמליים. עד הפיגועים שהתרחשו לפני שנה בלונדון, האמינו פוליטיקאים רבים שאם יעלימו עין מפעילותם של המוסלמים הקיצונים ולא ירגיזו אותם, יעדיפו הטרוריסטים שלא לפגוע בעיר-החממה שמטפחת את המרכז הארגוני שלהם ולא יבצעו פיגועי טרור בלונדון. אולי מסיבה זו עד לשנים האחרונות, החוק הבריטי אף לא הגביל את אלה שפעלו בבריטניה להכנת פעולות טרור מחוץ לגבולותיה.

להתייצב נגד האלמנטים האלימים
הבריטים שמעו בתקופה האחרונה שוב ושוב שטרוריסטים מוסלמים המעורבים בפיגועים בניו יורק, בפריז ובמדריד היו קשורים ללונדון. חלקם אף גדלו והתחנכו בבריטניה ויצאו ממנה לפעילויות טרור ברחבי העולם. אך רשויות הביטחון הבריטי העדיפו להירדם בשמירה במקום להשליך על הכלל מהמקרים הבודדים ולהגביל בחוק את הפעילות המסוכנת.
כאשר שני אזרחים בריטים ביצעו פיגוע ב"מייק'ס פלייס" בתל אביב ב-2003, אמרו בלונדון שהיה זה ביטוי לזעם המוסלמי על היחס הישראלי לפלשתינים. כאשר צעיר שהתחנך בבתי הספר הטובים בבריטניה היה מעורב ברצח האכזרי של העיתונאי היהודי דניאל פרל בפקיסטן, אמרו שזה הזעם נגד האמריקנים, כי פרל עבד בעיתון אמריקני. כאשר ריצ'ארד ריד ניסה ב-2001 לפוצץ מטוס נוסעים אמריקני באמצעות חומר נפץ שהסתיר בנעליו, טענו שמדובר באדם תימהוני שלא מצא את מקומו בחברה והגיע לאסלאם הקיצוני אחרי היסטוריה של פשע וניתוק חברתי. אפילו כאשר התגלה מי שכונה "החוטף העשרים", זכריה מוסאווי, שהואשם והודה במעורבות בפיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון, היו לחלק מהבריטים תירוצים נוספים להצטדקותם.
מוסלמים קיצוניים נוספים פועלים כיום בבריטניה ללא הפרעה, והרשויות מאוד זהירות שלא לעורר את זעמם. לדעת פיליפס, זו בדיוק הבעיה. לטענתה, הנטייה הבריטית לנקוט דרך של "פייסנות", במקום להתייצב בצורה נחרצת נגד אלמנטים קיצוניים ואלימים מצד מוסלמים, היא התנהגות שגויה והרסנית.
כיום מתגוררים בבריטניה שני מיליון מוסלמים. הדעה הרווחת היא שרוב המוסלמים הם אנשים מתונים. אולם השלטונות מפגינים יראת כבוד כלפי קבוצות קיצוניות, כמו: "המועצה המוסלמית של בריטניה" וכלפי המשמיעים איומים מחרידים, מתנהגים בצורה מפחידה ואפילו מזדהים עם מפגעים מתאבדים. זאת בשעה שמעמדם של המעטים האוזרים עדיין אומץ להתנגד לטרור בפומבי, הולך ומצטמק, הולך ומתערער.
היומון הלונדוני "The Independent" דיווח ב-10 במאי 2006 כי יותר מ-700 תומכי אל-קאעידה חיים כיום בבריטניה. כעבור ימים אחדים אישר בפרלמנט שר הפנים הבריטי ג'ון רייד, כי המפגעים המתאבדים שהרגו בלונדון 52 אזרחים חפים מפשע ב-7 ביולי 2005 היו טרוריסטים שגדלו "בבית" ושהונעו בידי שאיפה למות מות קדושים. אבל חרחור השנאה על ידי אימאמים מוסלמים קיצונים ומנהיגים חילוניים, נמשך ללא הפרעות בכל רחבי בריטניה גם אחרי הפיצוצים בלונדון.
רק לאחרונה, הורשע המטיף המוסלמי הקיצוני אבו חמזה אל מצרי (בן ה-47, ששמו האמיתי: מוסטפא כאמל) ב-11 סעיפים פליליים, ביניהם שישה סעיפים של הסתה לרצח. אל מצרי הואשם כי במסגרת תפקידו כאימאם במסגד פינסברי פארק בצפון לונדון, הסית מאמינים מוסלמים לטרור ולרצח במהלך דרשותיו הקיצוניות. המסגד בפינסברי פארק זיכה את הבירה האנגלית בכינוי "לונדוניסטאן", בו השתמשו בכירים בשירותי הביטחון האירופאים שביקרו את בריטניה על סובלנותה המוגזמת כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים.
מלאני פיליפס
פיליפס טוענת כי רעיון הרב-תרבותיות, שהליברלים ורוב יהודי המערב תמכו בו עד כה, היה למעשה סוס טרויאני שאיפשר לפונדמנטליסטים מוסלמים להקים בלונדון, ערש הדמוקרטיה המערבית, צומת בינלאומי ממדרגה ראשונה לגיוס, קידום, מימון ועידוד של הטרור העולמי. היא מתארת בפירוט גראפי כיצד נוצלו חוקי ההגירה הליברליים, בסובלנותם הרבה של המודיעין והמשטרה הבריטיים, כדי לאפשר לכמה מהסוכנים הקיצוניים ביותר של ארגוני טרור בינלאומיים, למצוא מקלט בטוח בתוך החברה הבריטית, להקים בה רשתות טרור ואפילו לרכוש בה מעמד של כבוד.
"כבר היו כמה ניסיונות רציניים ליצור סמכות שיפוט מוסלמית מקבילה, תחת אצטלת השריעה", מספר איזי ליבלר, יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהיג יהודי בינלאומי ותיק. "כל מי שהיה צופה התפתחויות יוצאות דופן כאלה לפני חמש שנים בלבד היה נחשב מטורף".

דעה קדומה על ישראל
הספר מציג בין השאר כיצד ההשלכות המשותפות של פייסנות כלפי קיצונים מוסלמים וההשלמה הגוברת והולכת עם הפוסט-מודרניזם, חותרים תחת הזהות הלאומית הבריטית. פיליפס סבורה שמגמות אלה הולכות ומחמירות בגלל נקיטה חוזרת ונשנית של מוסר כפול כלפי ישראל, הלובש לעתים קרובות נימות אנטישמיות.
בספרה יוצאת פיליפס נגד המאמינים שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הגורם לג'יהאד המוסלמי. בראיון ל"מעריב" אמרה פיליפס: "בריטניה נכשלה בהבנת העומד בפניה, למרבית האנשים כאן יש רעיונות שגויים על ישראל."
אין לה בעיה עם ביקורת הוגנת על מדיניותה של ישראל, אך היא בהחלט מתנגדת למה שהיא מתארת כ"אובססיה של התקשורת עם ישראל." אותו כיסוי תקשורתי מעוות של ישראל הצליח, לדבריה, להביא לכך שכיום אין בבריטניה בעיה להציג את ישראל כ"דומה לדרום אפריקה או אפילו לשלטון הנאצי."
"הבריטים," טוענת פיליפס בראיון ל"מעריב", "לא רק שאינם מאמינים שישראל היא קורבן של הג'יהאד המוסלמי, אלא הם מאמינים שישראל היא הגורם הפועל נגד מוסלמים וגורמת לכך שהם נוקטים פעילות טרור במערב." פיליפס רואה חלק מהבעיה בכך שהבריטים לא יודעים הרבה על העולם, ולרובם אין מושג על ישראל, למרות אמצעי התקשורת הבריטיים שמכסים באובססיה את הנושא אך מבלי לתת רקע היסטורי".
על רקע זה קל לתעמולה הערבית להצליח: "במקום להציג את ישראל כקורבן פוטנציאלי של כל אלה שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, הם מציגים אותה כגורם התוקפן."באותו ראיון פיליפס מספרת שנאמר לה בגלוי ש"פשעים של ישראל נגד הפלשתינים שברו את הטאבו. עכשיו, כשיש פושעי מלחמה ישראלים, אפשר לדבר על הקונספירציה היהודית שסיכנה את העולם כדי לשרת את מטרותיה של ישראל."
פיליפס טוענת שזו "גרסה מודרנית של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ואנשים מאמינים שזו האמת." היא מוסיפה ש"תיאוריות קונספירציה אלה מזינות את זעמם של מוסלמים. במקום להתנגד להוצאת דיבה זו שדוחפת מוסלמים לאלימות, רבים בבריטניה מאמינים שזו אמת, ולא שזה מבוסס על דעה קדומה על ישראל."
היא סבורה גם שעמדתה משקפת את זו של בריטים רבים, החוששים מאובדן התרבות שלהם ולא מרגישים נוח עם אותן טענות לשוויון בין תרבויות המהגרים לאלה שלהם. פיליפס מאמינה שגל ההגירה העצום מהעולם השלישי עלול לשנות את בריטניה לבלי היכר, אם הגישה הרב-תרבותית הנוכחית תימשך. הבעיה היא, לדעתה, בכך ש"פוליטיקאים כאן לא מעזים לצאת נגד מדיניות זו, מחשש שהם ייראו גזענים".
פיליפס כתבה את ספרה כיוון שהיא מאמינה ש"בריטניה לא קולטת את הסכנה המאיימת עליה מהאסלאם הפשיסטי", אבל היא עדיין אופטימית ומאמינה שעוד לא מאוחר מדי ושעוד אפשר לעצור את הסחף. לפי התחזיות הדמוגרפיות, שאליהן פיליפס מתייחסת בזהירות, בעוד30-20 שנה תשתנה בריטניה לבלי היכר אם לא יחול בה שינוי נדרש. לדבריה, הציבור הבריטי מודאג מאוד מההגירה הבלתי מבוקרת לבריטניה, ופוליטיקאים לא מעזים להיענות לחרדות הציבור הרחב.
לכן היא מאמינה שהמציאות תשתנה כשפוליטיקאים יעזו לומר למוסלמים את האמת ויפסיקו להאמין ב"פיקציה שלפיה הבעיה האמיתית היא שאיפתם של הפלשתינים למדינה משלהם."

אווירה של ימי ויימאר
עיתונאיות יהודיות כמו מלאני פיליפס מ"דיילי מייל" וברברה עמיאל מ"דיילי טלגרף" הפכו בשנים האחרונות למגנות הבולטות על ישראל בתקשורת הבריטית. הן משיבות מלחמה שערה, חושפות מקרים של "אנטישמיות סלון" ומוקיעות את שנאת היהודים מצד המוסלמים. פיליפס מדברת על העוינות לישראל כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית, "משבר של ביטחון עצמי, בגלל תחושת החרטה הפוסט-קולוניאלית והמלחמה הקרה, שגרמו להתמוססות ערכה של עצם הזהות הלאומית".
לדבריה, התוצאה היא "אווירה הדומה לימי ויימאר (הדמוקרטיה הגרמנית שקדמה לעליית הנאצים – א"פ), והתכחשות לסכנה האורבת למערב".
באותו פרק מצמרר, העוסק בצמיחה הגוברת של אנטישמיות תוקפנית, טוענת פיליפס כי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני מתלכדים עתה עם הקיצונים המוסלמים ויוצרים אווירת שנאה נגד יהודים, ההולכת וצוברת תאוצה. הם מזכירים פעם אחר פעם "מזימות" יהודיות גלובליות, וחולקים על זכותה של ישראל להתקיים.
כך למשל, המאמצים המחודשים מצד סניפים שונים של "אגודת המרצים" הבריטית להטיל חרם על מרצים ומוסדות אקדמיים בישראל, ממחישים את הקיצוניות שאליה מגיעות היוזמות האנטי-ישראליות. מעולם לא התקבלה החלטה כזאת נגד מדינה אחרת.

תרועת השכמה
בבריטניה, אומרת פיליפס, "הדבר קריטי שנגלה מחדש את האמונה שלנו בערכי המוסר היודו-נוצריים שלנו ובערכים המערביים."
אך האם תתעורר בריטניה לשמע תרועת השכמה של הרגע האחרון שמריע הספר 'לונדוניסטאן', לפני שיהיה מאוחר מדי? האומנם האומה הבריטית, שגיבשה את יסודות הדמוקרטיה המערבית, אינה מוכנה נפשית להגן על אורח חייה? האם מדיניות הפיוס שמשלה בכיפה בזירה האירופית בעידן של רפובליקת ויימר חוזרת על עצמה, בציפייה דרוכה לצ'רצ'יל חדש שיגאל אותה מציפורני מבקשי נפשה הבאים מתוכה? האם יש מקום לסובלנות המוגזמת כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים? האם באמת אין כל סיבה רצינית לדאגה בעניין הישרדותה של הציוויליזציה המערבית לטווח ארוך מידיו של האיסלם הקיצוני המוסת?
על שאלות אלה ואחרות ראוי לקובעי המדיניות לתת את הדעת. אין כל ספק בכך שדיאלוג עם המוסלמים הוא מטרה ראויה, אך באווירה העכשווית יהיה זה בגדר היתממות של ממש להאמין שפעילויות הידברות יקטינו בצורה כלשהי את נטיות הקיצונים המוסלמים.

אפר מעל אירופה\יוסף אליעז

הקדמה:

בימים אלו של תמיכה או התבטלות בפני מכחישי שואה

בימים אלו כאשר כל אומות העולם אינן פועלות לעצור את אלו שרוצים להחריב את שרידי השואה

כאשר גם הטובים בידידינו מאשימים אותנו כי

אנו המקור של הסכסוכים בעולם

שלח יוסף אליעז מספר שורות על הקשר שקיים או לא

בין האפר שמכסה את שמי אירופה לבין האפר שכיסה את שרידי עמנו.

כל זה קורה סמוך ליום השואה.

"

אפר מעל אירופה

"אינני יודע אם יש אלוקים בשמים , ואם כן -אם הוא פנוי לעניני עולמנו, אך יש פה מין תזכורת מאוימת:
בימים אלו של הכחשת השואה ע"י המוסלמים הקיצונים, אחמדניג'ד ונבלים אחרים, ועל רקע הודעתה של ממשלת בריטניה, ממש לפני יום הזכרון , כי בבתי-הספר בממלכה יחדלו ללמד את נושא השואה "בשל הפגיעה במוסלמים" [?] , וכאשר אנו העלינו ביום השואה את זכר יקירינו אשר אפרם עלה השמימה מארובות המשרפות במחנות המוות - זכרה האדמה שכוסתה באפרם ופלטה, ממש ביום הזכרון לשואה, להבות עם עשן ואפר אשר כיסו את כל אירופה !!".

"

ענת קם – לא טענת "תם"\יוסף אליעז

ענת קם – לא טענת "תם"
*************************

הערה מקדימה: הדברים נכתבים על פי החומר שפורסם, על פי דברים שנשאו הוריה, עורך-דינה ויתר תומכיה [ואוי לנו שיש כאלה]. אפשר ובמהלך החקירה וההעמדה לדין יתברר שהשד [שנכנס בה] אינו נורא כל-כך. הלוואי.

***************
בארבעה בנים דברה תורה: חכם, רשע, שאינו יודע לשאול ותם.
בנים, לא בנות, כי בענת קם יש את כולם:

היא חכמה, אמנם חכמה להרע. יש לה שכל טוב אף שמעוות. היא סיימה תיכון בהצלחה, נמצאה מתאימה לזימון לקורס הכנה לטייס, והיתה די חכמה לאסוף משך שירותה 2.200 מסמכים מבלי להתפס;

קם רשעה, ונקוה שבקרוב גם תהא מורשעת.
צריך הרבה רשעות למעול באמון שנתנו בה, להתכחש לכל הטוב לו זכתה במדינה במשך 22 שנות חייה הראשונות, לסכן את חיי חבריה לשירות בצה"ל, בכך שהוציאה תוכניות סודיות מחזקת הצבא, בהם תוכנית מבצע צבאי מעבר לגבול בו חבריה חרפו נפשם להגנת המדינה, ונפילתה בידי אויב היתה מביאה לקורבנות בנפש. אלו מסמכים שחלקם נעלמו וחלקם עלול עוד להתגלגל לגורמים עוינים;

קם אינה יודעת לשאול. היא לא 'שאלה' את המסמכים. היא פשוט גנבה אותם [או את תצלומם- מבחינת הנזק זה היינו הך]; גם לא עלה בדעתה להחזירם לצה"ל.
היא גם לא שאלה שאלה נכונה את עצמה, או אדם אחראי [ככל שהיו כאלו בסביבתה] כיצד מביאים לידיעת הציבור עוולה שהיא חשבה שמצאה, מבלי לעבור על החוק ומבלי לגרום לסיכון.

*************************
קם מעמידה פני תם, ועוזרים לה עורך דינה המצליח אך המוזר אביגדור פלדמן, דומה שהוא שכח לשאול מדוע בעבירה קלה כקליפת-השום, כפי שהציג את הדברים, נזקקה אותה נערה תמה ל"תותח כבד" כמוהו, שגם עלות שירותו אינה מן הזולות;
שופטת ביהמ"ש העליון לשעבר דליה דורנר, שנשאה דרגות אל"מ בשירותה, מחפשת לענת קם ואורי בלאו צד זכות. תמהני כיצד אותה גב' דורנר, שנחשבה לשופטת מחמירה, היתה דנה את קם כחיילת על עבירות כאלו, בהיות השופטת עוטה מדים בבי"ד צבאי. עתה היא מעלה הצעות משונות כאילו תפקידה כיו"ר מועצת העיתונות הוא להגן על כל עיתונאי, או פרח עיתונות, שסרח.

**************************

העבירות שענת קם הודתה בהן הן חמורות מאד ומן הדין לדון אותה בבי"ד צבאי, שכן את העבירות החלה לבצע כאשר עודה חיילת, על עבירות של ריגול, גניבה, מעילה באמון ועוד עבירות מן המנויות בספר החוקים.

לא מדובר במשובת נעורים. לא מדובר בנערה שהתפתתה לקטוף תפוח עץ הדעת ממטע בדרך, לא בגניבת תפוח בסופרמרקט, אפילו לא בעישון מריחואנה.
מדובר בעבירה נמשכת. קם אספה מסמכים חודשים ארוכים. העבירה היתה מתוכננת לפרטי-פרטים: איסוף, צילום, העלאה על דיסקט, הגנבת הדיסקטים אל מחוץ למחנה.

קם מנסה להציג את העבירה שלה כעבירת-מצפון: היא 'גילתה', לדעתה, שצה:ל מפר, או מתכוון להפר , צווים של בית-המשפט העליון. אילו היה הדבר נכון- היתה מצלמת בחשאי מסמך אחד, או שניים. לשם מה צלמה 2.200 מסמכים?
אם היתה שם, לדעתה , פקודה בלתי –חוקית- מה לזה ולגניבת תוכניות מבצעיות שהן סוד כמוס? הרי היה לה זמן בשפע, היא קראה, או יכלה לקרוא כל מסמך. אם כך לשם מה גנבה את כל יתר המסמכים?
יותר מכך- לפי העיתונות החומר היה מונח בביתה מספר חודשים בטרם מסרה אותו לאורי בלאו. גם עתה היה לה תועפות זמן לבדוק את המסמכים הגנובים ולהעביר- וגם זו עבירה חמורה- רק את המסמכים הקשורים ל"פקודה הבלתי חוקית". מדוע העבירה לידי אדם זר את כל המסמכים?

מעבר לגניבה עצמה- כיצד זה פנתה לעיתונאי שלא הכירה, ידעה שהוא כותב בעיתון שמאל-של-כורסה ופסבדו-ליבראלי, ומסרה לו את כל החומר הסודי?

גרסה מיתממת אחרת היא שקם היתה כתבת לפני גיוסה והתכוונה לעסוק בעיתונאות לאחר שחרורה, ועל כן פעלה למען מטרה זו וריכזה חומר תחת ידה.
טיעון כזה אינו גורע מחומרת העבירה אלא אולי מוסיף לה רובד נוסף.
לפי הגיון זה הרי חייל שמתכוון לעבוד כמכונאי, או לפתוח מוסך אחר שחרורו- יוכל לגנוב כלי-עבודה וחלפים מהצבא. מי שמתכוון להיות נהג- יגנוב משאית...

*************************

בא הזמן להבין כי לעיתונאי אין כל זכויות יתר ביחס לכל אזרח אחר. זכות יחידה שמורה לו, וגם זו במגבלות – שלא לחשוף את זהות המקור שהדליף לו ידיעה.
אורי בלאו ידע שהוא מחזיק בסודות מדינה. אילו היה אזרח נאמן היה מחזיר מיד את הגניבה לבעליה, גם אם היה מעתיק לעצמו אילו קטעים לצורך עבודתו ניתן היה אולי להבין זאת. אולם על סמך מה הרשה לעצמו להחזיק בידו עותקים של פקודות מבצעיות ותכנונים אופרטיביים?
אם אורי בלאו כה צדיק בעיניו - מדוע מיהר לברוח לחו"ל? אם הוא צדיק ותמים- מדוע לא הגן על עצמו בבית-משפט?

כל האמור לגבי אותו אורי אמור ביתר חריפות בשל גילו ומעמדו, כלפי עורך "הארץ". עצוב שעיתון מוביל וותיק כזה מתדרדר כך לתהום הפלילים.

**********************

הצבא גילה כאן חוסר אחריות תהומי. כיצד זה מוצבת נערה במפקדת אלוף-פיקוד, מבלי שנבדקו עברה הבטחוני והפוליטי. אם אמנם היתה פעילה בשמאל הקיצוני, כפי שנכתב פה ושם, היה הדבר חייב להדליק נורה אדומה אצל אנשי בטחון-שדה.
כנראה שגם בטחון-השדה במפקדת האלוף לא היה תקין.

המשטרה, השב"כ והפרקליטות ראויים לבירור מקיף ולנקיטת צעדים כלפי אותם מעורבים שהתיחסו בסלחנות כזו לפרשה.
אם המשטרה והשב"כ ידעו כי בידי אורי בלאו שתי קלטות לוהטות שבהן סודות צבאיים – מדוע לא עצרו אותו מיד וערכו חיפוש בביתו? על סמך מה נתנו לסיכון הבטחוני להתגלגל? ואם לא עצרוהו- מדוע לא בקשו וקבלו צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו עד שימסור את הקלטות ויוודאו שלא נעשו מהם העתקים?
כיצד זה אדם בעל – 'אחריות' כזו מורשה להסתובב חופשי, להתנות תנאים ולברוח לחו"ל?
בכלל בזמן האחרון נחקרים רבים יושבים בחו"ל. בשעה טובה אהוד אולמרט שב ארצה, אך מזכירתו לשעבר, הגב' שולה זקן, מצויה בחו"ל ואנו קוראים בעתון שעורך-דינה נסע אליה להתייעצויות. יש לקוות ששניהם קבלו הנחות בראשון-טורס.. עתה גם בלאו בחו"ל, וניתן לקיים את הדיונים בביה"ד הבינלאומי בהאג... אני מתלוצץ כי הלב מתפלץ. כך פועלות רשויות אחראיות ?!

**************************

בפרשת קם-בלאו אנו שוב קוטפים פרי-באושים מגנו של השמאל הקיצוני.
אנשים אלו, שהם השמאל הקיצוני פה, הם הימין הקיצוני של הפלסטינאים.
אצלם המטרה מקדשת את האמצעים. פרט למקורותיהם אין דבר קדוש בעיניהם, ודאי לא "המקומות הקדושים", לא מדינת ישראל, לא חוקיה ולא צבאה. הכל מותר. הכל הפקר. בפיהם שלום מזויף, חופש עיתונות המתיר גניבה ובגידה. מותר להלשין על 'עבירות' של המתנחלים, של הצבא, של המסתערבים המסכנים מדי יום את חייהם.
הפלסטינים בעיניהם הם לוחמי חירות ועל כן מותר להם לירות קסאמים ולפוצץ אזרחים, אך כל פעולת הגנה של צה"ל ראויה לגינוי. נורא עד לאן התדרדרנו !

בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים יוסף אליעז

בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים יוסף אליעז
( ערב יום הזכרון)
בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים רִאשׁוֹנִים בְּדַרְכֵי הֶחַיִּים
אָחַזְתִּי כַּפְךָ כְּשֶׁהֵצַּבְתָּ רֶגֶל שְׁמַנְמַנָה וְרוֹפֶסֶת
אֲשֶׁר לֹא נָשְׂאָה אֶת מִשְׁקָל גּוּפְךָ הַזָּעִיר
נִתְמַךְ בְּכַפִּי הֵצַּבְתָּ רֶגֶל שְׁנִיָּה מְהוּסֶסֶת

בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים רִאשׁוֹנִים בְּדַרְכֵי הֶחַיִּים
חִיּוּךְ, אוֹת בַּסֵּפֶר, מִלָּה וּמִשְׁפָּט, הָפוֹךְ דַּף
מִלָּה לוֹעֲזִית רִאשׁוֹנָה, רִקּוּד רִאשׁוֹן, קְרִיאָה בְּשָׁעוֹן
חֲתַלְתּוּל רִאשׁוֹן בְּחֵיקְךָ, פֶּרַח בַּגַּן, חִיּוּג טֶלֶפוֹן

בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים רִאשׁוֹנִים בְּדַרְכֵי הֶחַיִּים
נְפִילָה רִאשׁוֹנָה מֵאוֹפַנַיִם, מְשִׁיכָה רִאשׁוֹנָה בְּצַמָּה
תָּו רִאשׁוֹן, דֶּרֶךְ צִפּוֹר בַּשָּׁמַיִם, נְהִימָתּוֹ שֶׁל מָנוֹעַ
גִּלְגּוּל ג'וּדוֹ, מִשְׁקוֹלֶת רִאשׁוֹנָה מוּנֶפֶת, כּוֹכָב הַצָּפוֹן

בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים רִאשׁוֹנִים בְּדַרְכֵי הֶחַיִּים
הֲבָאַת קְצֵה הַלַּהַב אֶל מֶרְכָּז הַאֶתְנַח בְּגוֹבַהּ הַכְּתֵפָיִם
כִּי יֵשׁ אוֹיֵב וְאוֹרֵב, אֵשׁ וּמוֹקֵשׁ, וּמְכוֹנִית דּוֹהֶרֶת בִּכְבִישׁ
לִמֲדְתִּיךָ לֶאֱהֹב שָׁלוֹם אַךְ לְהִכּוֹן לְיוֹם כִּי...

בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ צַעוֹד צְעַדִים רִאשׁוֹנִים בְּדַרְכֵי הֶחַיִּים
וְאַתָּה צָעַדְתָּ בַּדֶּרֶךְ בָּהּ צָעֲדוּ אֲבוֹתֶיךָ, לֹא כֻּלָּם עַד סוּפָה...
וְהִיא כֹּה הִפְחִידָה אוֹתָנוּ, עֵת בָּהּ צָעַדְתָּ אַתָּה
בְּנִי, לִימַדְתִּיךָ לִצְעוֹד בְּדַרְכֵי הֶחַיִּים

וְאַתָּה –
אַתָּה שָׁכַחְתָּ הַכֹּל, לָנוּ הוֹתַרְתָּ רַק שְׁכּוֹל
מִי יִתֵּן מוֹתִי אֲנִי תַּחְתֶּיךָ
בְּנִי !!
ערב יום הזכרון

תשובה לאחמניג"אד\אורי

פורסם:

http://www.gplanet.co.il/forum/forum_posts.asp?TID=1169&PN=1

"

הכל חוזר עליך וXXX בידיך!!!!

לאור השתלחויותיו החריפות מאי פעם של הקוף האירני, על אמריקה ועלינו, אנחנו צריכים להבין כיצד מתנהלת חשיבה ערבית, פרסית, מוסלמית, לא משנה.
זו פשוט פסיכולוגיה בגרוש - הקופיף הטמבל הזה אומר על ישראל ואמריקה את מה שנכון לגבי מצבו.

עכשיו הקוף אומר ש"ישראל נמצאת בדרכה להתפוררות".

המשפט הנכון הוא "אירן נמצאת בדרכה להתפוררות".

יש רוב עצום באירן שמתנגד למשטר, אבל משמרות המהפיכה הורגים, כולאים ומעלימים את מנהיגי הרוב הזה וככה גורמים לשקט מדומה שנובע מפחד.

רוב האזרחים באירן מייחלים להפלת המשטר ומכאן כל ההתפתלויות של המעצמות נובעות - האוייב הוא באמת אינו העם האירני. חלק גדול בעם האירני שבוי ואנוס על ידי המשטר החשוך של האייטולות. והמשטר הזה הוא האוייב שלהם באותה מידה.

על כן, כל אמירה של הקוף השקרן על ישראל, בעצם משקפת את מסתרי לבו ואת מה שמתחולל בעצם במגרשו, לפי העיקרון התלמודי - "הפוסל במומו פוסל".

למרבה הפלא, התקשורת בישראל, התבוסתנית, השמאלנית והאנטישמית, עושה לישראל בעצם שירות מעולה מול אוייבנו, כפי שדר' גיא בכור טוען במאמרו האחרון.
הערבים קוראים בשקיקה את עיתוני השמאל בישראל ומאמינים שכל העם היושב בציון הוא כזה תבוסתני והיסטרי.

הם מסתכלים על יאיר לפיד ועל השרוף בערבי שישי, ומאמינים שהם באמת משקפים מורך לב בעם היהודי.

ועל כן אחמדיניקוף מרשה לעצמו לקפץ וללהג את דברי ההבל שלו.

הם לא מבינים שהעם והצבא, כדברי כצל'ה, בריאים וחסונים, ושזו רק התקשורת חולה ותבוסתנית.



לאור כל זאת, כל פעם שהקוף משתולל בלשונו ויורה לכל עבר, הדבר מעיד רק על זה שהאירנים הם אלה שנמצאים בהיסטריה.

האירנים משקשקים עכשיו מפחד אימים. הם לא יודעים אם מה שקורה סביבם בזירה המדינית זו הצגה או מציאות. האם לארה"ב באמת אין תוכניות לגבי הגרעין האירני? אולי זו בעצם התעיה? ניסיון להרדים את הכוננות האירנית? האם הנשיא האמריקאי באמת מתנכל לראש ממשלת ישראל או שבישיבה בבית הלבן בה הם ישבו יחד במשך שעתים בדלתיים סגורות, הם בעצם תיאמו יחד מתקפת פתע?

כל פעם שהקוף הזה מדבר, יש לזכור את העקרונות הבאים - הכלבים נובחים והשיירה עוברת וכלב נובח אינו נושך.

דוגמה טובה לכך הוא חברו הטוב של הקוף, נסראללה, שהיה נוהג ללהג עצמו לדעת על קורי העכביש של החברה הישראלית ועל חולשתה הצבאית של ישראל ושבמלחמה האחרונה הם אלה שניצחו ניצחון אלוהי.

ואותו נסראללה בדיוק, עד היום מתחבא בבונקר, ומתעורר כל לילה מבועת ושטוף זיעה אחרי שחלם עוד סיוט על חברו הטוב מורנייה או ידידו מבחוח...

וכמו נסראללה, גם אחמדיניג'אד רואה סביבו כיצד מדענים ובכירים מחוסלים אצלו בבית והוא לא יודע מי הבא בתור. הוא לא יודע מי מרגל או סוכן Mosad. הוא מסתכל כל הזמן לצדדים. ישן עם סכין מתחת לכרית. הוא לא יודע מאיפה יבואו אליו עם חרב שלופה. מה שבטוח, הוא יודע שיבואו.

ובנתיים כל מה שנותר לו לעשות, זה להפיץ שקרים ומעשיות. הוא עושה זאת בעיקר כדי לעודד את עצמו ולשקר לעצמו שהוא חזק יותר מכולם - מאמריקה, מישראל ואפילו מ.... רוסיה!

ורוסיה היא דוגמה נהדרת למצבה האמיתי של אירן וכיצד צריך להתייחס אל מדינה זו.

הרוסים עושים לקופיף בית ספר עם טילי ה-s-300. הרי אירן כבר שילמה על הטילים והרוסים מצפצפים עליהם ולא מעבירים להם את הסחורה שרשום עליה "נמכר לקופיף".

הרוסים הרבה יותר חכמים ומתוחכמים מהאמריקאים. האמריקאים יודעים בעיקר לדבר ולעשות בליץ קריג.... אבל מה עושים בהמשך, הם לא כל כך יודעים.

הרוסים יודעים להתעלל באמת - גם בניית הכור בבושהר, שהרוסים בונים לקופיף, ושאירן כבר משלמת עליו משכנתא, מתעכב... וכל פעם הרוסים משגעים את הקופיף עוד קצת.... זו כבר לא לוחמה פסיכולוגית זו לוחמה פסיכיאטרית...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3301389,00.html

ומה זה גורם לקוף לעשות?

יום אחד הקוף דורש מרוסיה שתעמוד בהתחייבויותיה, אחרת אירן תעשה לרוסיה.... ???

ויום למחרת הקוף מכריז כי לאירן יש כבר טילים נגד מטוסים שהיא יצרה בעצמה ושהיא לא צריכה את רוסיה בכלל.

ועל זה נאמר בתלמוד, במסכת שקרים דף ז ז- "כאילו, דא?!"


הקוף הזה הוא שקרן ומניפולטור, שיודע לנבוח, אבל מסתבר שלנשוך הוא לא כל כך יודע....

גם כל סיפורי אלף לילה ולילה על הצנטריפוגות דור שלוש וכל החרטא ברטא הזה, הם שקרים ועלילות.

דר' גיא בכור העריך בעבר שיש לפרוייקט הגרעין האירני תקלות חוזרות ונשנות והם לא מצליחים להעשיר אורניום בכלל. זו גם הסיבה האמיתית שהם לא מוכנים להעביר אורניום אל מחוץ למדינה, כי אז יתגלה השקר הגדול - שאין להם בכלל אורניום מועשר בכמויות עליהן הם התרברבו.




אז המסקנה היא שעלינו להמשיך להיות בטוחים שיש מי ששומר עלינו בשמים.... וגם בממשלה ובצבא.

בנתיים אחמדיניקוף יצעק ויעשה רעש וצילצולים והמשכילים בישראל, בעת הזו, שומרים על דממה, שפשוט מוציאה את הקוף מדעתו....

הנס הגדול של מלחמת השחרור

לקראת יום הזיכרון אנחנו מתייחדים עם הקורבנות שהיה עלינו להקריב לשם העצמאות.
בצורה טבעית הולך ונמוג הזיכרון של מלחמת השחרור.
עברו 60 שנים, חלק מבני המשפחות השכולות כבר הלכו לעולמם.
החלק האחר כבר הזדקן.
הרוב הגדול של אזרחי המדינה לא חווה את הדברים כך שבצורה טבעית מופנה האבל
למלחמות היותר קרובות בזמן.
מבלי לגרוע מאומה מזכר הנופלים במלחמות ומעשי האיבה האחרונים,
מבלי לגרוע מאומה מהזיכרון שחייב להישאר מהמלחמות ומעשי האיבה האחרונים
אני רוצה להתייחס למלחמת השחרור.
אין מספיק דגש על הנס הגדול שחווינו.

1946-1947
ההתנגשויות בינינו לבין הערבים מחריפות.
ההתנגשויות ביינינו לבריטים מחריפות.
הבריטים מפנים כוחות צבא גדולים מאירופה שלאחר המלחמה לכאן.
הבריטים נוקטים בעמדה יותר ויותר אנטי יהודית ויותר ויותר פרו ערבית.
בארה"ב, מחלקת המדינה, מנסה ללחוץ על הנשיא טרומן לא לתמוך בהחלטת החלוקה.
במשרד החוץ מגייסים את הגנרלים, בוגרי מלחמת העולם, להסביר לנשיא את המצב הצבאי.
כולם בדעה ברורה שאין ליישוב היהודי שמץ של סיכוי להצליח במלחמה מול הערבים.
הבריטים ,מהצד השני, מוסיפים ללחץ ושולחים את פלדמרשל מונטגומרי לשיחה עם טרומן.
מונטגומרי אמר לטרומן כי ליהודים צפויה שואה שנייה.
טרומן השתכנע והיה צורך במאמץ גדול מאוד של נחום גולדמן וחיים וויצמן לשכנע אותו מחדש.
(יש סברה כי מכר יהודי של טרומן עזר בנושא זה)


כל אנשי הצבא צדקו. לא היה סיכוי ליישוב היהודי להחזיק מעמד.
הניצחון במלחמת השחרור הוא הנס הצבאי הגדול ביותר שהיה אי פעם.

הבא נתבונן ביחסי הכוחות ונבין על מה מדובר:
בצד שלנו, ישוב שמנה אז 600,000 בסך הכל. כולל נשים,ילדים וזקנים.
הנשק הכבד ביותר הוא מספר מצומצם של מכונות יריה.

הצד השני, קודם כל מעל מיליון ערבים פה בארץ , לעזרתם חשו הגורמים הבאים:
צבאות מצריים, ירדן,לבנון,סוריה,עיראק
מתנדבים ערבים מארצות ערביות אחרות שרוכזו "בצבא השחרור" של קאוקזי
כוחות עזר של מדינות ערביות שונות כגון סעודיה ,סודאן וארצות המגרב
בנוסף לכך הבריטים עזרו גם הם לערבים בכל מני דרכים כמו להעביר לידי
מקומות אסטרטגים לדוגמא משטרת לטרון ומשטרת עיראק סויידן, חיפוש והחרמת נשק
מאיתנו אבל לא מהערבים וכדומה.

לצבאות הערביים היו טנקים, מטוסים,ספינות מלחמה,תותחים והכול בשפע.
לנו היו בקושי מספר מצומצם של מקלעים.
קשה לייצר טנקים במחתרת.

המצב היה כל כך נואש עד כי היו צריכים להמר בצורה מטורפת במספר הזדמנויות
ולהעביר נשק ואנשים ממקום למקום תוך הפקרת יישובים לכיבוש וטבח.
לדוגמא מבצע נחשון – פריצת הדרך לירושלים.
ירושלים הייתה במצור כבד והיה חשש של נפילת העיר וברור מה נפילת
ירושלים הייתה עושה למורל.



בן גוריון הורה לקחת אנשים ונשק מכל מקום להביא אותם לירושלים
למבצע של פריצת הדרך והבאת אספקה לעיר.
בזמן הזה למעשה עשרות ישובים היו ללא הגנה כמעט ובאורח פלא הערבים לא תקפו אף ישוב.

הייתה מלחמה ב 100 חזיתות, בתוך הערים ומחוץ לערים, ישובים בלמו טנקים ומטוסים.
לא היה מקום אחד שהיה שקט.
בכל העולם לא היה מומחה צבאי אחד שיכול היה להסביר את הניצחון המדהים.

אז לקראת יום העצמאות שלנו אנחנו חייבים לזכור שלמרות כל הצרות
(החמאס,סוריה ,חיזבאללה,האיראנים ושאר השונאים)
היינו במצב הרבה יותר גרוע ואם שרדנו את זה אז נשרוד כל דבר.

האם יעקובסון עזר בהקמת המדינה?\שאול נעים

14/5/1948 – ה כ ר ז ת ה מ ד י נ ה

נקודת השקפה מעניינת להחלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת המדינה ביום שישי 14/5/1948

את הסיפור הבא שמעתי ברדיו לפני למעלה מ-20 שנה.מאז אני מהרהר בו לעיתים.
האם מדינת ישראל חייבת חוב מוסרי ליהודי יקר ואינה פורעת אותו ?
קצת יפיתי את הסיפור והרי הוא לפניכם:
להנהגת הישוב היו ויכוחים קשים,האם להכריז על הקמת המדינה או לא. היה מאד חשוב לדעת מה עמדת ארצות-הברית. גם היהודים וגם הערבים הציקו לנשיא טרומן בנושא, זה נמאס לו והוא החליט שיותר הוא לא ייפגש עם אף צד בנדון.

ויש לדעת – טרומן הוא ביסודו טיפוס דרומי קשוח ועקשן. מאד דומה לרפול שלנו, קטן קומה ממעט בדיבור, מסנן קללות וע ק ש ן.
כאשר התקרב מועד ה-14 במאי, הגיעו מים עד נפש, נזכרו מנהיגי היהודים בארה"ב ביעקובסון.
יעקובסון היה סוחר יהודי רגיל פשוט, שכמה עשרות שנים קודם לכן היה לו עסק לממכר כובעי גברים עם שותף נוצרי אמריקאי. העסק פשט רגל, השניים נפרדו אולם נשארו בידידות.
שם השותף היה הארי ס. טרומן. עתה ב-1948 הוא נשיא ארה"ב !!!

ובכן פנו המנהיגים ליעקובסון וביקשו ממנו ללכת ולדבר עם טרומן. ענה להם: "ראשית, כבר עשרות שנים אין קשר בינינו, שנית אני אדם פשוט, כבד פה, עזבו אותי, אני לא מאמין ביכולתי לסייע". לא הרפו ממנו: "אתה רק תבקש ממנו שיסכים לפגוש שליח מארץ ישראל בשם חיים וייצמן".

"אין לך אדם שאין לו שעה". "אין לך שעה שאין לה אדם".
ההיסטוריה לא תסלח לך אם לא תעשה זאת".
"מי יודע אם לא לעת כזאת, ההשגחה העליונה גרמה לך להכיר את הארי טרומן". מזכיר את מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
לבסוף נעתר. וישכם יעקובסון בבוקר וילבש מעילו ויחבוש כובעו (בטח נשארו לו כובעים מאז פשיטת הרגל) ( ויחבוש את חמורו זה שייך לסיפור אחר) וייצא לדרכו.
ירד בגפו לרכבת התחתית ויצא מניו יורק לוושינגטונה.

תארו לכם מגיע יהודי קטן זקן לבית הלבן ומבקש לפגוש את נשיא ארה"ב, "תאמרו לו: יעקובסון היהודי".
למרבה הפליאה, למשמע השם, מיד ביקש הנשיא לקרוא אליו את האורח המוזר.

וימהרו לקראתו ויריצהו ויביאהו לפני טרומן. ויכירו איש את רעהו ויפלו איש על צוואר חברו וינשקו ויחבקו וישאלו איש לשלום חברו, אשתו, משפחתו וכ"ו.
וכאשר נשתררה שתיקה, שאל הנשיא: "מה לידידי בביתי?"
כלומר: מה הביאך לפגשני לאחר שנים כה רבות?
ויעקובסון במבוכה: "בקשה לי אליך".
טרומן לא ענה: "עד חצי המלכות או הנשיאות" (כמו אחשוורוש), אלא בקיצור:
"דבר, כי שומע אנוכי. "
יעקובסון במבוכה: "ישנה ארץ רחוקה, בשם ישראל, ושליח ממנה מבקש להיפגש עם אדוני הנשיא. אנא קבל אותו לשיחה קצרה".
טרומן, מן הסתם, רצה להרביץ יריקה אלכסונית רבת משמעות וכמעט סינן קללה מבין שפתיו, אולם למרבה הפליאה, לאחר שהות קצרה ענה: "עשרות שנים שאני בפוליטיקה, עליתי מעלה ומעלה ומעולם לא ביקשת משהו עבורך אישית. רק למענך אני אהיה מוכן לקבל את השליח לשיחה".
יעקובסון לא האמין למשמע אוזניו.
דמעות עלו בעיניו – שליחותו הוכתרה בהצלחה !
נפרדו השניים בידידות ויעקובסון חזר ברכבת התחתית לביתו בניו יורק. חזר לאלמוניותו, לתהום הנשייה.
יותר איש לא שמע עליו, יהודי זקן קטן, אפרורי, איש רגיל, לא העניק ראיונות לכלי התקשורת. תמונתו לא פורסמה בעיתונים, רחובות לא נקראו על שמו ומדליה לא הוטבעה לזכרו.
ובלילה ההוא מן הסתם נדדה שנת הנשיא טרומן ויבקש לקרוא ב"ספר הספרים" ולפענח את החידה ששמה: "יהודים". איך יהודי זקן שמעולם לא היה בארץ ישראל, חולם עם אחיו לחודש ריבונות בארץ ממנה נעקרו לפני כ-2,000 שנה.

והנשיא טרומן לא שכח הבטחתו. קיבל לשיחה את חיים וייצמן ובמהלכה הבטיח לשקול בחיוב להכיר במדינה החדשה כאשר תוכרז !

אני משער שבן גוריון כאשר קיבל את הבשורה, הייתה לה השפעה רבה על החלטתו להכריז על הקמת המדינה ב-14/5/1948.

בפועל – 9 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ברה"מ על הכרה – "דה פקטו".
11 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ארה"ב על הכרה – "דה יורה".

הפור נפל, מדינה אחר מדינה, הודיעה על הכרה בשבועות הבאים. ישראל מעולם לא שכחה את התמיכה החשובה של הארי ס. טרומן. רחובות נקראו על שמו וב-19/7/49 הוקם "כפר טרומן" – מושב ליד נמל התעופה בן גוריון.

ואת יעקובסון, משום מה איש אינו זוכר.

אני שואל איך יתכן שמדינת ישראל לא עשתה מאומה להנצחת שמו.
ההנחה שלי היא שבן גוריון לא רצה שאיש יחלוק עמו בכבוד שזכה לו
שכן ההחלטה על הקמת המדינה נחשבת לחשובה ביותר בהחלטותיו.
ידוע שבן גוריון למעשה דיכא את הנשיא ויצמן וזה אמר:
" המקום היחידי שאליו מותר לי לדחוף את אפי הוא לתוך ממחטתי."

אשמח לשמוע תגובות ממי שידוע לו פרטים בנושא.

עצמאות על כר דשא

שוויץ היא מדינה שהיא חלום עבורינו בכך שהיא נטרלית ואינה מעורבת במלחמות.

שוויץ מורכבת היום מ 22 מחוזות או קנטונים.
הקמת האיחוד השוויצרי הייתה מקרית וללא מחשבה על הקמת מדינה משותפת.
האיחוד שיצא לדרך היה בסך הכול ברית הגנה ושמירת דרך גישה.

השוויצרים טוענים כי הרוצה שלום יכון למלחמה ממש כמונו אולם
לצערינו ,לא נראה באופק שיש לנו סיכוי להגיע למצב של שוויץ.

להלן הסיפור על עצמאות שוויץ.
לאחר מאבקים פנימיים גדולים של מלכים ורוזנים שרצו להרחיב את נחלותיהם ורצו לשלוט

התאגדו בשוויץ של היום 3 קנטונים שהיו עצמאיים.

אף מלך לא הצליח לשלוט באנשי ההרים שהרכיבו את שוויץ והמלכים התייאשו והלכו לחפש להם מקומות

אחרים.

האיכרים שהרכיבו את הקנטונים היו עצמאיים וכל קנטון ניהל את חייו מבלי להפריע לאחר.
3 הקנטונים היו ביחסי שלום וחיו בשלווה גם עם שכנים אחרים.
כך היה המצב כ 100 שנים החל מהמאה ה 12.
השליט להלכה של הקנטונים היה קיסר רומא.
אולם הקיסר הסתפק במיסים סבירים וממש לא התעניין באיכרים שחיו בהרים הנידחים.
כך שהקנטונים היו למעשה עצמאיים לחלוטין.
כל זה השתנה כאשר במאה ה13 התגלתה דרך קצרה לחצות את הרי האלפים.
הדרך עברה בשלושת הקנטונים.
הנסיכים המקומיים מבית הבסבורג ששלטו מחוץ לקנטונים החליטו כי זו דרך מצוינת לגבות מיסים.
הם ישלטו בדרך ויגבו מסים מכל מי שמשתמש בדרך.
הם פלשו לקנטונים, הקימו מבצרים והחלו לגבות מסים רבים מהאיכרים ולהצר את צעדיהם.
שלושת הקנטונים החליטו לקיים ברית ביניהם.
הם התאספו על כר דשא באגם ליד לוצרן של היום.
11 אנשים מכל קנטון, בסך הכול 33 אנשים ושם על כר דשא בשם "ריטלי"
באוגוסט 1291 החליטו על ברית צבאית בין שלושת הקנטונים.
לאחר מאבקים קשים שנמשכו 25 שנים הם הביסו את צבא מלכי הבסבורג,
כאשר הם מנצלים את הלחימה בהרים לזכותם.
בלחימה בהרים הם ביטלו את האירגון והנשק הכבד (מרכבות) של האוייב,
הם ניצלו את היכרותם על ההרים וגלגלו סלעים כבדים על הצבא.
ב 1315 הובסו בני הבסבורג סופית.
בעקבות ההצלחה החלו עוד קנטונים לבקש להצטרף לאיחוד שנודע אחר כך בשם שוויץ.
כיום ישנם 22 קנטונים ולמרות הניטרליות הידועה של שוויץ
הצבא השוויצרי מתאמן כל הזמן כלקח ממלחמת העצמאות שלהם.

החיילת, העיתונאי והחיסול הממוקד\ע.צופייה

המאמר פורסם: www.faz.co.il/story_5982
נכתב ע"י ע.צופייה. http://www.faz.co.il/author_Pesach%20Roitman
נערך ע"י ד"ר דוד סיוון. http://www.faz.co.il/author_David%20Sivan



החיילת, העיתונאי והחיסול הממוקד
ע. צופיה

שרותי הביטחון חשובים לנו, הם אמורים להגן עלינו מפני מרגלים מבחוץ, מרגלים מבפנים, בוגדים, התארגנויות עוינות ועוד כהנה ''רעות חולות'' שכל מטרתן לערער את קיומה התקין של המדינה.מפאת החשיבות שיש למניעת המעשים המזיקים הללו נתנו לשרותי הביטחון סמכויות יתר.הם יכולים לאסור אדם ולהחזיקו במאסר לתקופה מוקצבת לא ידיעת משפחתו, מכריו ועורך דינו, הם רשאים לבצע עינויים מסוימים באדם לשם שמיעת האמת. הם רשאים לקבל, ובדרך כלל מקבלים, צווים לאיסור פרסום ועוד אמצעים אחרים שאינם ניתנים לגורמי אכיפה אחרים וכל זאת לשם הגנה עלינו מפני אויבים מבחוץ ובוגדים מבפנים. בעבר אנשים נעלמו לזמן רב ורק לאחר השתדלויות רבות נרמז לקרוביהם כי הם עצורים אצל שרותי הביטחון לשם חקירה. כיום השקיפות רבה יותר, הן בגלל לחץ ציבורי מצטבר של שנים והן בגלל השתכללות אמצעי התקשורת.בפרשה הביטחונית האחרונה, פרשת החיילת ענת קם, נוכחנו לדעת שלא ניתן להסתיר אותה מעיני הציבור למרות צו איסור הפרסום. אתרי האינטרנט הנגישים לכל אחד הפיצו את הסיפור, לא כל כך מדויק, עם הטיות לפי השקפת עולמו של המפרסם, אך הסך הכול העובדות הבסיסיות היו ידועות לכל מי שחפץ לדעת.אם מישהו חשב ששרותי הביטחון נהנים מזכויות יתר של אמצעי חקירה ומניעה, הרי המקרה האחרון הוכיח כי יש להם פחות מדי זכויות חקירה. אילו היה באפשרותם לבצע תחקיר ''עמוק'' יותר והשגחה צמודה יותר יתכן שהיה נמנע מאותה חיילת מלגנוב אלפי מסמכים מסווגים מהצבא.נאמר שמניעיה של החיילת ענת קם הם אידיאולוגיים. יתכן. לי נראה לפי הנסיבות שמניעיה הם יותר חומריים.ענת קם שאפה להיות עיתונאית, כבר לפי גיוסה כתבה מאמרים לתקשורת ירושלמית מקומית. עם שחרורה החל להיות מועסקת ,כעיתונאית, באתר ''וואלה'' שהיה שייך לקונצרן עיתון ''הארץ''. האם מקרה הוא שהיא מסרה חלק מהמסמכים שנטלה ללא רשות מהצבא לעיתונאי בעיתון הארץ? אולי בגלל זה הועסקה באחת משלוחות העיתון?האם בגלל זה העיתון ניסה להגן עליה ועל העיתונאי אורי בלאו שפרסם כתבות על סמך המסמכים החסויים?ולעניין תפקודה של התקשורת.אני יכול להבין את הפיתוי הגדול העומד בפני עיתונאי שנמסרים לידיו מאות מסמכים חסויים ואשר יכולים לתת לו תוכן לעשרות מאמרים. מנגד, אנו נותנים אמון רב בעיתונות ובעיתונאים כי, בסופו של דבר, הם עינינו ואוזנינו לעולם הרחב, מעילה באמון שלנו תשמיט את כל בסיס קיומה של התקשורת. האם השימוש ב''רכוש גנוב'' לשם דיווח הוא הוגן או מעילה באמון?קשה לענות על השאלה. אמיתות רבות נתגלו לנו בעקבות ''רכוש גנוב'' שהגיע לידי העיתונאי, אך מנגד, נזקים עצומים עשויים להיגרם לנו כציבור עקב חשיפת ''רכוש גנוב''.די אם נזכיר את מקרה ואנונו שגנב מסמכים ממקום עבודתו בכור האטומי בדימונה ומסר אותם לעיתונאי זר. אין ספק שבעיני העולם התגלו אמיתות רבות לגבי יכולתה הגרעינית של מדינת ישראל, אך לנו כציבור הישראלי זה גרם נזק רב.לכן נדרש מעיתונאי, מעורך עיתון ומבעל עיתון לגלות, מעבר למחויבותו המקצועית, מחייבות ציבורית ולא לתת את ידו לפרסום דברים שעשויים לגרום נזק למדינה ולתושביה.נכון, זה פיתוי שקשה לעמוד בו, אך יש כאלה שכן עמדו בו.ולעניין צו איסור הפרסום.אמצעי תקשורת ערביים, הן בארצותיהם והן בארצות אחרות, מפרסמים ידיעות רבות שהתקשורת העולמית אינה מתייחסת אליהן באמינות ולכן גם אינה מצטטת אותן. לעומת זאת אם ידיעה כזו מצוטטת בעיתון ישראלי, גם כאשר מצוין המקור, התקשורת העולמית רואה בכך סוג של אמינות ומפרסמת את הידיעה תוך הסתמכות על המקור הישראלי.לכן, גם בעניין צו איסור הפרסום בפרשת החיילת ענת קם, אי פרסום הפרשה בתקשורת הישראלית בלם במידה ניכרת את הפרסום בתקשורת העולמית. מסיבה זו כן היה טעם בצו איסור הפרסום.מידע אישי אציין כי אנשים רבים לא ידעו כלל על מה מדובר בפרשה זו.ולעניין ''החיסול הממוקד''.נאמר בפרשת החיילת ענת קם כי היא למדה, בתוקף תפקידה הצבאי, כי הצבא מבצע עבירה על החוק בעצם ביצוע ה''חיסול הממוקד''.ראשית, הדבר אינו נכון כי אף אחד לא אסר על הצבא מלבצע זאת וחוץ מממשלת ישראל, לא קיים, לטעמי, גוף שיכול לאסור זאת.הלוחמה הקיימת כיום בישראל וברחבי העולם היא לוחמה של ארגונים קטנים כנגד מדינות על ידי פגיעה במטרות אזרחיות ובסתם אזרחים. זאת בניגוד למלחמות קודמות שהיו בין צבאות וכנגד מטרות צבאיות. מדרך הטבע שלוחמה זו היא אכזרית יותר מאחר ואינה מבדילה בין ילד לקשיש ובין אישה לסתם עובר – אורח.הלוחמים הללו שמצטיינים בפחדנות יתרה מתנהגים כאזרחים, חיים בין אזרחים ולמעשה האזרחים הם המחסה שבו הם מסתרים בין מעשה נבלה אחד לשני. לכן הלוחמה בהם גוררת קורבנות רבים חפים מפשע. אך הברירה היא בין הרג בני עמך או הרג בני עמו של הנבל. ובברירה זו ההחלטה היא פשוטה.בשנים האחרונות פיתחו המדינות הלוחמות בארגונים אלו שיטות לוחמה הפוגעות בנבל עצמו ומונעות הרבה פגיעות בחפים מפשע. אך מנקודת היבט מסוימת זה נראה כמו רצח בדם קר או הוצאה להורג ולכן זה מקומם צבורים מסוימים.בסיכומו של דבר עלינו לסמוך על שרותי הביטחון שלנו שידעו להתמודד עם אויבים מבחוץ ובוגדים מבית, על התקשורת שלנו שתדע לגלות אחריות ציבורית ולאומית ולא תיגרר אחר מקסמי הרייטינג ועל צבאנו שידע לבצע את החיסול הממוקד הראוי תוך הימנעות, במידת האפשר, בחפים מפשע.

גיבורי זקינתוס

הקדמה:קיבלתי מייל מזוהר והחלטתי לפרסם אותו.
המייל מספר על אירוע ההצלה המדהים של יהודי זקינתוס.
זקינתוס הוא אי שעבר ידיים שונות במרוצת השנים עד כי היום הוא בשלטון יווני.
מחבר ההימנון היווני "המנון לחירות" נולד באי וכפי שנראה
רוח החירות נשארה באי ושימשה (אולי) השראה למעשה הגבורה שהגן על יהודי זקינתוס.
יהודי זקינתוס ניצלו תודות לאומץ לב של ראש העיר והארכיבישוף.
בתקופה חשוכה בארצנו חשוב לציין את אותם (מעטים לצערינו) אשר היה להם את עוז הרוח
לחרף את נפשם ולהציל יהודים.
תודה לזוהר ששלח לי את המייל ,תודה לכותבת האלמונית שהביאה את הסיפור המרגש
וכמובן תודה לאמיצי הלב שהצילו את בני עמינו בשעה החשוכה שירדה על האנושות כולה.
הינה המייל:

זקינתוס - יוון


אני צריכה הפסקה, אחר סמסטר ארוך ומתיש.
המשפחה שלי שהתה באותו זמן בקצה הדרומי של חצי האי הבלקני, באי קטן ובלתי ידוע ביוון.
החלטתי להצטרף אליהם. טסנו מתל אביב לאתונה.
מאתונה המשכנו בטיסה לאי זקינתוס הידוע בכינויו "Fiore di Levant" ("פרח המזרח") וגם בשמו האיטלקי - זנטה.
כמו כל תייר, קראתי במהלך הנסיעה את מדריך הנסיעות,
ולמדתי קצת על: ההיסטוריה, החקלאות, מזג האוויר, ולבסוף גם על מקורות הפואטיקה של ההמנון הלאומי.
לא קראתי מילה אחת על מה שאני באמת עתידה לגלות על האי.
הנסיעה משדה התעופה אל הווילה שלנו נמשכה דקות אחדות.
ממישור החוף, נסענו דרך הכפר במסלול עקלקל אל היעד.
גברת זקנ,ה שניראתה כמו כפרייה יוונית טיפוסית, לבושה כולה בשחור, קיבלה את פנינו בחיוך חם.
עשתה לנו סיור סביב האחוזה האהובה שלה (ניכר היה שהמקום הזה היה מקור גאוותה).
ערכה לנו גם סיור קצר בביתה (מעוצב כולו בסגנון ישן: חדרי שינה, סלון שירותים).
במטבח, הבחנו בקדרות התבשילים האותנטיים (בסגנון יווני) שהיו תלויים מעל התנור הישן.
כל אלה הוצעו לנו לשימוש.
הסברנו לה כי מסיבות דתיות, למרבה הצער, לא נוכל להשתמש בכלי המטבח שלה אך אין לנו בעיה מאחר והבאנו כלים משלנו. זה הרגע שבו הכל התחיל.
היא נראתה מבולבלת.
היא הסתכלה על אבא שלי, ולפתע אורו עיניה. היא הבחינה בכיפה שלו.
ביקשה מאיתנו ללכת בעקבותיה החוצה אל הגינה.
מנקודת הגובה שבה עמדנו, ראינו נוף נפלא של אוקיינוס ואוניות. אבל, היא הצביעה לכיוון אחר לגמרי.
"הביטו לשם, בבקשה !" היא אמרה והצביעה לכיוון הגבעות.
רצתה לדעת מה שראינו. "עצים, צמחיה", אמרנו ..... "תסתכלו שוב ותתמקדו !", דרשה.
"משהו לא מזוהה שנראה כמו שיניים, נקודות לבנות" אבא שלי אמר.
היא הביטה בנו לרגע ארוך ואמרה: "זה בית הקברות היהודי". הייתי המומה. כולנו היינו המומים. היינו כאן על אי בודד ביוון. מי שמע על יהודים במקום ?.
ניסיתי להעלות זיכרונות על סיפורים וחוויות ששמעתי מהחברים שביקרו כאן. דבר לא עלה בדעתי.
מרגע זה עד שעזבתי את יוון, חופשת הקיץ המרגיעה ושתיית "אוזו" על החוף, הפכה למסע מרתק.
בסופו חשפתי סיפור בלתי נשכח. למחרת בבוקר, עליתי על ה"טוסטוס" השכור שלי ונסעתי לבית הקברות.
הצמרמורת שעברה בי התחילה כשראיתי לראשונה את ה"מגן דוד" על השער השחור הקטן.
הרעד התגבר כשנכנסתי לתחומי בית הקברות.
זהו בית קברות ענק המכיל מאות קברים מהמאה ה- 16 ועד 1955.
השטח היה שמור היטב, ואבנים קטנות הונחו על קברים רבים, כאילו היו כאן מבקרים לאחרונה.
1955 ? - חשבתי לרגע, מי שמכיר את ההיסטוריה של יוון והאיים שלה אפילו קלושות, יודע כי לא היה מקום שנפגע יותר על ידי הנאצים.
רודוס, קורפו, סלוניקי, אתונה. אובדן חיי היהודים ביוון היה הרסני.
מ- 1944, כמעט שלא נשארו יהודים אפילו בקהילות הגדולות. ע"כ החלטתי לחקור.
במרכז בית הקברות עמד בית קטן. ניגשתי לשם.
זהו ביתו של השומר (דור שלישי של שומרי בית הקברות היהודי בזקינתוס).
האיש מדבר אך ורק יוונית. חוסר יכולתי לדבר את השפה מנע מאיתנו לנהל שיחה עמוקה איתו.
רציתי להמשיך את חיפוש ההיסטוריה היהודית של האי הזה, ותוך חמש דקות הייתי בבית העירייה.
כשסיפרתי לפקיד בדלפק הקבלה מה אני מחפשת, הוא שאל אם הגעתי כבר לבית הכנסת.
השאלה הוצגה כבדרך אגב, כאילו זה נשאל על בסיס יומי. "סליחה ?", חשבתי שלא שמעתי נכון.
"בית כנסת על האי הזה ?". הוא נתן לי הנחיות.
בית הכנסת נמצא על כביש סואן במרכז האי.
מהרחוב הראשי, בחלל בין שני בניינים, יש שער ברזל שחור, בדיוק כמו זה שראיתי בבית הקברות.
מעל זה היתה קשת אבן עם ספר פתוח.
קראתי, בתרגום חופשי מן עברית המקורית, "במקום קדוש זה עמד בית הכנסת "שלום".
\ כאן, בזמן רעידת האדמה בשנת 1953, גווילי תורה, שנקנו לפני שהקהילה הוקמה, נשרפו".
דרך השער הנעול ראיתי שני פסלים. אם לשפוט לפי הזקנים הארוכים שלהם, הם נראו לי כמו הרבנים
. הכתובת על הקיר הוכיחה לי שטעיתי: "שלט זה מציין את הכרת התודה של יהודי זקינתוס לראש העיר קארר ולבישוף כריסוסטומוס".
על מה הכרת התודה ? מי האנשים האלה ? למה הפסלים ? מה קרה כאן ? היו לי הרבה שאלות.
הייתי חייבת למצוא קצה חוט, אם לא תשובה.
חזרתי לעירייה, נרגשת ורועדת. ניגשתי לפקיד, שכבר הכיר אותי, והתחלתי לחקור אותו על מה שקרה כאן.
הוא הפנה אותי אל סגן ראש העיר, בקומה השלישית.
מצאתי את החדר שלו. דפקתי בדלת ושאלתי אותו אם הוא יקדיש לי כמה דקות. הוא נעתר ברצון.
כעבור חצי שעה יצאתי עם המידע זה:
ב -9 בספטמבר 1943, פנה מושל הכיבוש הגרמני (אדם בשם ברנז) לראש העיר, לוקאס קארר, בדרישה לקבל ממנו רשימה מפורטת של כל היהודים על האי.
ראש העיר התייעץ עם הבישוף כריסוסטומוס ויחד החליטו לדחות את הבקשה של המושל הגרמני.
למחרת הם נדרשו להתייצב בפני המושל. המושל התעקש וחזר בתוקף על דרישתו לקבל את הרשימה. הבישוף הסביר למושל כי יהודים אלה אמנם לא נוצרים הם אבל חיו במקום בשקט ובשלווה במשך מאות שנים.
הם מעולם לא הפריעו לאף אחד, הוא אמר.
הם היו יוונים בדיוק כמו כל היוונים האחרים, וזה יפגע בכל תושבי זקינתוס אם הם יעזבו.
המושל התעקש שיתנו לו את השמות.
בלית ברירה הושיט לו הבישוף פיסת נייר שהכילה רק שני שמות: הבישוף כריסוסטומוס וראש העיר קארר.
בנוסף על כך הביא הבישוף מכתב מההגמון אל היטלר עצמו, ובו הצהרה לפיה יהודי זקינתוס הם תחת סמכותו ואחריותו. המושל ההמום לקח את שני המסמכים ושלח אותם אל המפקדה הצבאית הנאצית בברלין.
בינתיים, פנו מנהיגי האי אל היהודים המקומיים ודרשו מהם להסתתר בתוך בתי נוצרים בגבעות.
באופן די מפתיע בוטל במהרה הצו (לאסוף את היהודים)– הכל הודות למנהיגים מסורים אלה, אשר שסיכנו את חייהם כדי להציל את יהודי המקום.
באוקטובר 1944, הגרמנים נסוגו מן האי, תוך שהם משאירים מאחוריהם את כל 275 יהודי המקום.
האוכלוסייה היהודית כולה באי שרדה ללא פגע, בעוד שבאזורים אחרים קהילות יהודיות רבות הושמדו.
היסטוריה ייחודית זו מתוארת בספר של Dionyssios Stravolemos, "מעשה הגבורה – הצדקה",
וגם בסרט קצר של Tony Lykouressis, "שירת החיים".
לדברי המדריך למטייל של חיים יזאקיס.
בשנת 1947, מספר גדול של יהודי זקינתוס עלה לארץ בעוד אחרים עברו לאתונה.
בשנת 1948, כאות הוקרה על גבורתם של תושבי זקינתוס בתקופת השואה, הקהילה היהודית תרמה ויטראז' על החלונות של כנסיית Saint Dionyssios.
בחודש אוגוסט 1953 נפגע האי ברעידת אדמה חמורה.
הרובע היהודי כולו, על שני בתי הכנסת שלו, נהרס כליל.
זמן לא רב לאחר מכן עברו שאר 38 היהודים לאתונה.
בשנת 1978, העניק מוסד "יד ושם" לבישוף כריסוסטומוס ולראש העיר לוקאס קארר עם התואר "חסיד אומות העולם".
בחודש מרץ 1978 נפטר היהודי האחרון שנותר בזקינתוס, Ermandos Mordos, והועבר לקבורה באתונה.
כך נסגר המעגל והנוכחות היהודית באי באה לקיצה, אחר כחמש מאות שנה.
בשנת 1992, באתר שבו עמד בית הכנסת הספרדי לפני רעידת האדמה, הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות זיכרון משיש כמחווה לבישוף וראש העיר.
כמה ימים לפני שתכננתי לעזוב את האי ולחזור הביתה, נכנסתי לבנק להמיר דולרים ליורו.
אפילו במקום פשוט כמו בנק, הצלחתי להוסיף עוד חתיכה לפאזל היהודי הזה. פקידה שדיברה בטלפון ואכלה כריך, קראה לי כשהגיע תורי. כשנתתי לה את הדולרים להמרה, היא הושיטה לי את הכסף במעטפת המרה בלי לבקש שום תעודה מזהה. מאוחר יותר, כאשר פתחתי את המעטפה, הופתעתי לראות כל כך הרבה כסף. מסתבר שהם לא ספרו כראוי את הכסף שהיה במעטפה, במקום להמיר 1,000 דולר, היא נתנה לי את המקבילה של 10,000 דולר !.
זה ממש לא הפתיע אותי, כי הפקידה לא הקדישה לי כל תשומת הלב.
מכל מקום, בסופו של דבר, כשהבנק יבין כי כסף חסר, לא תהיה כל דרך להגיע אלי מכוון שלא קבלו ממני נתוני זהות. למחרת בבוקר, התקשרתי לבנק וביקשתי לדבר עם המנהל.
שאלתי אותו אם יש בעיה עם החשבונות בלילה הקודם.
"את חייבת להיות האישה עם הדולרים", אמר, ומיד הזמין אותי למשרד שלו.
כעבור שעה, הייתי בבנק. כשנכנסתי למשרד, האיש שישב מול המנהל עבר לכיסא אחר ונתן לי את מקומו.
חלקתי את חווית הבנק שלי איתו, והערתי שזה יכול היה להיות קל מאד עבורי להיעלם עם הכסף.
המנהל עצמו התנצל מאד על הדרך הלא מקצועית בה טופלתי והודה לי שוב ושוב על החזרת הכסף. כדי לבטא את הכרת התודה שלו, הוא הזמין אותי ואת משפחתי לארוחת ערב במסעדה יוקרתית.
הסברתי לו שלאכול בחוץ זה מסובך מדי עבורנו בשל העובדה שאנחנו יהודים שומרי מצוות.
הוא ביקש את הכתובת שלי כדי שיוכל לשלוח לנו ארגז של יין.
"גם זו בעיה" אמרתי. הסברתי לו שבאתי מישראל לפני שבוע לחופשה, אבל הוסטתי לדבר אחר.
הסברתי: "כמה ימים אחרי שנחתתי, הופתעתי לגלות את הקהילה היהודית שהיתה פה עד לפני 25 שנה" והוספתי: "אתה לא חייב לי כלום.
אתם נתתם הרבה לבני עמי והמעט שאני יכולה לעשות כיהודיה, כדי להראות את הערכתי ותודתי למה שעשיתם עבור יהודי זקינתוס, הוא להחזיר את הכסף הזה, שלא שייך לי ולהגיד לכם: "תודה !"
היתה שתיקה שנראתה כרגע ארוך. האיש אשר פינה את המושב שלו כאשר נכנסתי ולא אמר מילה במהלך השיחה, קם עם דמעות בעיניים, פנה אלי ואמר: "בתור נכדו של ראש העיר קארר, אני המום מאוד ורוצה להודות לך !"

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------מקווה שהאירוע הזה ריגש אתכם כפי שהוא ריגש אותי.

הקרב שמשפיע עד היום באופן תרבותי.

הקדמה:

ישנם קרבות המשפיעים על הרבה שנים מאז סיומם מבחינה צבאית.
ישנו הקרב בקרני חיטים שכתבתי עליו
ישנו הקרב בפורט ארתור שגם עליו הרחבתי
הקרבות הללו השפיעו על העולם במובן צבאי.
אני רוצה לספר על קרב שהשפיע על העולם במובן תרבותי.
זה הקרב שנערך ב 1066 בדרום אנגלייה במקום הנקרא הייסטיגנס
לפיכך הקרב נקרא קרב הייסטיגנס.

נסביר את המקור והקרב עצמו ולאחר מכן נסביר על ההשפעה התרבותית של הקרב.

המקור לקרב הוא כמו רובם המכריע של הקרבות- קרב על שליטה.
אדוארד , מלך אנגלייה מת ב 1066 , שהוא חסוך ילדים.
כרגיל, במקרים אלו, החל מאבק בין טוענים לכתר.
כל אחד מסיבותיו הוא, טען שהוא היורש של המלך.
זה ממש לא משנה מה הטענות של כל אחד מהיורשים
מה שחשוב לציין היא שכל אחד מהיורשים , 3 במספרם, גייס צבא.
השלושה היו- הרולד , גיסו של המלך המנוח
מלך נורבגיה (אני לא זוכר את שמו)
גיום, דוכס נורמנדיה שבצרפת.
גיום טען כי הוא הציל את חיו של אדוארד ואז התחייב אדוארד כי אם גיום ישנה את שמו
לשם אנגלי, וויליאם הוא יירש את אדוארד.
הרולד טען כי אדוארד חזר בו אבל זה ממש לא משנה.
כמו שאמר מאו טסה טונג- האמת יוצאת מהקנה של הרובה.
כלומר מי שינצח הוא זה שישלוט באנגליה.
הרולד שהיה בפועל השליט לאחר מות המלך הכתיר עצמו למלך אנגלייה
אבל השטח המתין למלחמה שתקבע מי יהיה המלך.
בקרב הראשון הביס הרולד את הנורבגי ובזה הסתיים סיפורו של הנורבגי בכל הקשר לכתר האנגלי.
גיום היה איש צבא מבריק.
הוא המתין בסבלנות ונתן לשני יריביו להתכתש.
בינתיים הוא ארגן צבא והפליג לאנגלייה.
הוא נחת בדרום אנגלייה במקום הנקרא הייסטיגנס.
שם התבצר והמתין להרולד.
בכדי לזרז את הרולד הוא החל לבזוז את רכוש האיכרים והאצילים בסביבה.
הרולד לא יכול היה להמתין עוד ולגייס עוד אנשים.
חובתו כמלך היא להגן על נתיניו.
כיצד הוא יראה כמלך אם הוא אינו מגן על נתיניו מפני פולשים זרים, כפי שהוא כינה את גיום?
גם בצבא מצומצם יחסית היה הרולד עדיף על גיום.
לא ניכנס לפרטים אבל גיום הצליח להביס את הרולד כאשר הוא עצמו נלחם עם חייליו כלוחם פשוט
ומפגין אומץ רוח רב.
חייליו של גיום הלכו בעקבותיו בהתלהבות בעוד שחייליו של הרולד לא ראו את מלכם שעמד
בקצה וניהל את הקרב בשלט רחוק.
גיום זכה בקרב והכתיר עצמו למלך אנגלייה.
הוא שינה את שמו לשם המלך וויליאם הראשון ונודע בשם וויליאם הכובש.
השושלת הנורמנדית-אנגלית שהוא היה המייסד שלה שלטה באנגלייה 100 שנים.
עד כאן באשר לוויליאם.
נעבור עכשיו לשאלה החשובה והיא ההשפעה של הקרב הזה.
וויליאם (גיום) היה צרפתי ולא ידע כמעט אנגלית.
כאשר הוא (וצבאו) הגיעו ללונדון ושלטו שם שנים רבות הם שונתה השפה האנגלית.
בכדי שוויליאם יוכל לשלוט נאלצו האנגלים להתאים עצמם למלך החדש.
השפה האנגלית הפכה למיקס של אנגלית וצרפתית.
30% מהשפה האנגלית היום מכילה ביטויים מצרפתית אשר מקורם בשלטונו של וויליאם.
השפה האנגלית הינה השפה המדוברת והמשפיע ביותר בעולם.
(עזבו כרגע את העובדה שיש יותר אנשים שמדברים סינית, הרי ברור שזו לא הכוונה)
כלומר הקרב הזה שנערך בשנת 1066 משפיע עד היום על העולם מבחינה תרבותית.

מי שאוהב את הארץ אינו קורא את הארץ\מייל שהועבר אלי

מ ט ה י ה ו ד י ל א ו מ י )מי"ל(
"לא ארץ נכריה לקחנו לנו, ולא ברכוש-נוכרים משלנו, כי את נחלת-אבותינו, אשר
בידי אויבינו, בעת מן העיתים, בלא משפט-נכבשה. כאשר היתה לנו עת, השיבונו
את נחלת
אבותינו" )מכתבו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס, עפ"י מכבים א', עמודים
342-4 )
טלפון: 03-5615353 yoavi@yoavicpa.co.il E-mail:
מכתב זה מופץ לכ- 18,000 בתי אב - כל הרוצה להסיר כתובתו, ימחק מהתפוצה תוך 48 שעות
9 באפריל 2010
כ"ה ניסן תש"ע
62 / חר
לכבוד
אחי ורעי
קראו, הגיבו והפיצו
מי שאוהב את הארץ לא קורא "הארץ" - )אל-ארד(
1. פרשת גניבת המסמכים הצבאיים, על ידי ענת קם, אינה עבירת
ריגול, אלא עבירת בגידה שהעונש עליה חמור יותר.
2. אורי בלאו ועיתון הארץ, רצו לפרסם את התוכנית של "עופרת
יצוקה", שנגנבה ע"י קם שבוע לפני הפעולה. פרסום שהיה גורם
לשפיכות דמים נוספת של בנינו-חיילינו. רק הצנזורה מנעה את
הפרסום.
3. אדון שוקן, עורך הארץ איים בערוץ 1, שאם לא ינתן חסיון לענת
קם ולאורי בלאו, אזי המסכמים הסודיים יופקרו. במדינת חוק היה
האיש הזה, נעצר תוך שעה מהופעתו הפומבית בטלויזיה ועומד
לדין בגין סחטנות ובגידה.
4. האדון אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ, כתב בפייסבוק, כי
משפחתו של אלירז פרץ הי"ד, ששלחה 4 בנים לסיירת גולני ושניים
מהם נפלו בקרב, היא משפחה של "פאשיסיטים ג'יאדיסטים". הוא
הוסיף "שאינו רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו".
צלצלתי אליו והצעתי כרטיס חד כיווני על חשבוני הפרטי, כדי
שיסתלק מארצנו, לארץ שבה יוכל לחיות באושר כמו למשל אירן או
לוב, הוא כמובן טרק לי את הטלפון. התקשרו אליו גם אתם. עלות
הכרטיס רק עלי.
הטלפון שלו הוא 050-7440369
5. הגיע העת לא רק להחרים את העיתון, אלא גם את המפרסמים
בו. יש לעשות מאמץ שהעיתון "ישראל היום" יפסיק את הדפסתו
בדפוס הארץ.
6. מי שאוהב את הארץ, אינו קורא "הארץ".
מי שרוצה שילדיו יחיו בארץ, אינו מפרסם ב"הארץ".
בכבוד רב,
רו"ח חיים יואבי רבינוביץ
מטה יהודי לאומי

בשולי האירועים א': מדינת הטיפשים\יוסף אליעז

הקדמה: בלהט האירועים אנחנו הרבה פעמים תופסים את הראש ולא מבינים מה קורה אצלינו.

הינה מאמר של יוסף אליעז שמתייחס לרצף של אירועים שלא ברורה מידת ההגיון בהם.

בזמן שעבר מאז המאמר קיבלתי עוד הערה של יוסף אליעז והחלטתי לצרף אותה למאמר. כל מילה אמת.

הינה התוספת ולאחריה המאמר המקורי:

הבעיה היא שהטמטום, כבר לא טפשות, הולך וגדל.
חיילת אוספת שנתיים 2200 מסמכים ואיש אינו יודע.
היא צורבת אותם- ושירותי הבטחון שלנו מנמנמים.
מתברר שמסרה אותם לעיתונאי- משחקים אתו כמו עם חתלתול במקום צו חיפוש ותפישה מיידי.
איש לא חושב, למרות נסיון וענונו, להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ.
עתון הארץ, שעשה שימוש ברכוש גנוב- יוצא להגנתו.
עורך המוסף של העתון משמיץ משפחה שגולה שאיבדה שניים מבניה - העתון מגיב שזה בלוג שלו וזו דעתו הפרטית..
המסמכים מסתובבים בעולם. איש אינו יודע היכן הם. האם "סינדי" פרשה לגימלאות מהמוסד?
אני מתגעגע ל"חלם" הדמיונית.

הינה המאמר המקורי:

בשולי האירועים א': מדינת הטיפשים
יוסף אליעז
העם היהודי התגאה תמיד בחכמיו. עם קטן ממנו צמח ספר הספרים; בניו היו תמיד בחזית המדע, הספרות והשירה, הפילוסופיה, הרפואה והיכן לא. לטוב או לרע – היהודים עמדו בחזית מהפכות, גם במהפכת אוקטובר ברוסיה.אבל- משהו קרה במדינת היהודים. לפתע הטיפשות מבצבצת בכל פינה, למן מוסדות השלטון העליונים ועד לאביונים וחסרי-הבית ואין מבין כיצד זה התדרדרנו כה.היכן להתחיל? זו בעיה, כי גדול מצע הטפשות. בכל מקום שתיגע היא תדבק בידיך ואין מציל. נזכיר רק כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה.א. ביקור סגן הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן בישראל: ביקור ידידותי, שהיה אמור לשמש שיא של הקשרים הידידותיים בין שתי הדמוקרטיות, זו הענקית מעבר לים וזו הקטנה כאן, הפך לשרשרת בזיונות, בה ספגנו מנה כבדה של גינויים, עלבונות, פגיעה ביחסי-החוץ עם מרבית המדינות בעולם המערבי ועם ארה''ב. ערערנו את הבסיס למשא-ומתן עם הפלסטינים (מבלי להתייחס כאן לשאלה אם יש למו''מ זה טעם או סיכוי, ולתרגילים שעושה אבו-מאזן). מדוע? האם היתה כוונה להוכיח נחישות כלפי האמריקאים? לא. אז מה כן היה פה?ובכן היו שתיים: האחת – טפשות שקשה למצוא כדוגמתה; והשניה- חוסר יכולת ממשל ושליטה שהפגינו ראש הממשלה נתניהו, ושר הפנים, אלי ישי (בהנחה שהאחרון אכן לא ידע על הכוונה לפרסם תוכניות הבניה במזרח ירושלים דווקא בימי ביקורו של סגן-הנשיא). תנועת החרות שקדמה ל'ליכוד', השתמשה גם בסלוגן: ''אלוקים, לשלטון בחרתנו''. לקח לו, לקב''ה, הרבה זמן לממש סיסמא זו אלא שֶׁמֵּאָז מתברר, חדשות לִבְקָרִים, שאולי התנועה נבחרה לשלוט אך מישהו שכח ללמדה שלטון מהו.לבל תהיינה אי-הבנות: ראש הממשלה צודק. ירושלים היא בירת ישראל, ואין לשום מדינה, גדולה וידידותית ככל שתהא, זכות להכתיב לישראל אם וכיצד לבנות בבירתה. אבל: זכות לחוד וטיפשות לחוד. פה הטיפשות פגעה בזכות, לפחות בעיני מי שאינו ישראלי.מי יתן את הדין על הטיפשות? אף אחד. בישראל אין עונשים על טיפשות.ב. ''הלשנות'' או הפצת דיסאינפורמציה בתחרות בין תעשיות נשק ישראליות: ממש בימים אלו מתפרסם שתעשיה ביטחונית ישראלית, שלא זכתה במכרז ליצוא מל''טים (מטוסים ללא טייס) בעשרות מיליוני דולר מישראל לקולומביה, חשודה שהפיצה בקולומביה מידע, נכון או כוזב, שהחברה הישראלית שאכן זכתה במכרז שילמה כאילו שוחד כדי לזכות באותו מכרז. מדובר בעסקה בהיקף של 50 מליון דולר, שהיא חשובה מאד לכלכלת ישראל, ואם תבוטל – סביר שההזמנה תינתן לחברה מִתְחָרָה זרה, לא ישראלית, ואלפי מפרנסים ישראלים יחושו ביטול הזמנה זו בפרנסתם.מעבר לזה: טענה על תשלום שוחד פוגעת בישראל. כל מתחרינו ישמחו לחזור על טענה זו בכל מכרז בינלאומי שישראל או חברה ישראלית, תשתתפנה בו. מעבר לכך: במדינות שונות, בהן המשטר נגוע בשחיתות, שמעו שניתן לכאורה לדרוש מיצואניות ישראליות שוחד... הנזק הוא עצום גם אם מנכ''ל משרד הבטחון יוכיח שלא היתה זו אלא השמצה ודיסאינפורמציה. התעשיה האוירית, שבצד הישגיה העצומים גם עלתה למשלם המסים הישראלי סכומי עתק בשנותיה השחונות, מצויה כל העת במבחן כדאיותה וחיוניותה למדינה. זו חברה ממשלתית המתחרה בחברות פרטיות המוכיחות כי ניתן להתחרות בה בלי סיוע ממשלתי. אם חלילה ממנה יצאה הרעה – הרי ששוב שָׁבָה וְנִיסְרָה בענף עליו היא יושבת...ג. התרת הפגנות נגד יהודים בשייח ג'ראח והפגנות כנגד ערבים בכפר השילוח (סילואן).זכות ההפגנה היא זכות יסוד בדמוקרטיה וחובה לשמרה ולאפשר לאזרחים להביע דעתם, לרבות מחאתם במקרה הראוי. זכות ההפגנה היא חלק מחופש הבעת הדעה, ואין חולק על חשיבותן.אולם שוב: זכות לחוד וטיפשות לחוד. בצד חופש הבעת הדעה קיימת גם הזכות לשלמות הגוף וְהַקִּנְיָן. אין להתיר למשטרה למנוע הפגנות, אולם יש להותיר בידיה את שיקול הדעת מתי והיכן. אין טעם לקיים הפגנה כאשר ברור שלא באה אלא להלהיט את הרוחות ולהביא לשפיכות דמים ולהרס רכוש.ניתן היה להפגין נגד ההתנחלות היהודית בלב שייח'-ג'ראח גם במרחק של כמה מאות מטרים מן השכונה. הרי ההפגנה לא באה לשכנע את הערבים שההתנחלות פסולה, או לשכנע את המתנחלים היהודים לוותר על התנחלותם. הכוונה היתה לעורר דעת קהל, להביא לצילום ההפגנה בכלי-התקשורת, ולהשיג רייטינג לרעיון ואם אפשר, באותה הזדמנות, להשיג גם רייטינג אישי...המשטרה הציעה, לאור התלהטות הרוחות הקיימת ממילא בימים אלו, לקיים את ההפגנה במרחק של כ-‏300 מטרים מבתי 'המתנחלים'. בית המשפט העליון קבע שיש להתיר את ההפגנה הראשונה. אם ישפך שם דם יהא זה דמם של המפגינים והשוטרים. לא דמם של השופטים. אלפי שוטרים לא יזכו ליום מנוחה בחיק משפחתם. לדעתי- זו החלטה מוטעית ולא תסווג כשיא החוכמה.ד. הגברת שרי אריסון מחזיקה, לפי מה שקראתי בעיתון, בכ-‏12% ממניות בנק הפועלים, אך מניות אלו מקנות לה שליטה בבנק אשר רוב מניותיו מפוזרות בידי הציבור ודומה שהיא עושה בבנק כמעט כרצונה.לגב' אריסון תאגיד צדקה גדול שהיא עומדת בראשו, והיא עושה שם פעילות מבורכת. מסתבר שבבנקאות אינה מבינה הרבה. היא נותנת אמון באנשים גדלי-גוף ומקריחים. כאשר הדבר קורה בתחומה האישי - יבושם לה. אולם כאשר היא מרשה לעצמה להשתלח בנגיד בנק ישראל, מבלי שתעשה קודם בדק-בית - התנהגותה צריכה להדאיג את כולנו.גם עתה, כאשר מעט מפרטי החקירות דלפו לידיעת הציבור לא ראיתי שהתנצלה בפני הנגיד ובפני המפקח על הבנקים.שוב: התנהגות שאינה מעידה על חכמת-יתר. אולי ראוי לה למנות אנשים ראויים למשרות הבכירות בבנק, החל מהיו''ר וכלה במבקר הפנים ולהתפנות יותר לעסקי הצדקה החשובים שהיא מנהלת?הבנק עומד בפני ''תביעה נגזרת'' – תביעה בה בעל מניות דורש שהחברה שהוא אוחז בחלק ממניותיה תתבע בגין הנזקים שנגרמו לה. יש לקוות שהתביעה תוגש ואולי אז ייעשה סדר בבנק ענק זה המחזיק בכל-כך הרבה כספי ציבור.ה. מדברים רבות על ענישה. העיתונות מותחת ביקורת (מוצדקת מאד לעתים) על עסקאות הטיעון בפלילים ועל ענישה קלילה של רופא שנטל שוחד, עברייני תנועה שגרמו למוות ונדונו לעבודות שירות, ועוד ועוד.אצלנו שודד ששדד כמה מאות שקלים עשוי להשפט לחמש שנות מאסר, ובצדק. אולם דומה שבתי-המשפט מקילים מאד בעבריינים הכבדים באמת. ככל שהאילן גבוה יותר כן הוא מטיל צל גדול יותר על כולנו.שר שסרח ונטל שוחד, שכפר בעבירות, השמיץ את מערכות התביעה, נדון, כמו שר אוצר שגנב מקופה שהיה מופקד עליה מאות אלפי שקלים, לשנות מאסר בודדות. איש מהם לא היה צריך לצאת מהכלא לפני שישא לפחות בעשר שנות מאסר. אותו בניזרי הנכבד, שטרם גמר להטיח האשמות במערכות החוק, וטרם ריצה מחצית שנת מאסר - כבר העז לבקש חנינה. האמת- אינני בטוח שלא יזכה בה. מי ששמע את נשיא המדינה יוצא בישיבת פוניבז' בזכות בחורי-הישיבה המשתמטים מצה''ל לא יתפלא אם באותו מחול לנשיאת-חן בעיני החרדים גם בניזרי יחונן.ומה עם אותה אתי אלון שגנבה רבע מיליון שקלים ומוטטה בנק בישראל? לכמה שנים היא נדונה? נזכיר כי בארה''ב נדון מיידוף, בן השבעים, לחמישים שנות מאסר. אצלם אין ניכוי שליש בגין התנהגות טובה...יכולתי להביא עוד ועוד דוגמאות לטפשות בה אנו מנהלים את חיינו כאן. ראינו את ראשי השב''כ והמוסד לשעבר, שזכו והיו לשרים בישראל, ולתמוה כיצד גופים אלו פעלו היטב תחת אנשים נבונים אלה. אלא שעיני כבר דומעת...בתפילת הבוקר מתפלל העם: ''הנותן לשכווי בינה''. אם התרנגול קרוי ''גבר'', מה נעשה אם לגברים ניתנה בינת אותו בעל-כנף.