יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

האם זה היה רק צירוף מקרים?

האם זה היה רק צירוף מקרים?

כתבתי במאמר קודם על הפסל שהביא קללה לאחר שהוצא מקבר מצרי עתיק
להלן המאמר: קללת הפרעונים

אני אביא סיפור נוסף על חפירה שנערכה ב 1922 במצריים.
החפירה נערכה בקברו של תות ענח' עמון אמון.
התגלו אוצרות רבים ולפי השמועות הרבה אנשים שהיו קשורים לכך נפגעו.
המממן של החפירה ,לורד בריטי בשם קרנברון, נפטר שנה לאחר מכן מזיהום
שנגרם מעקיצת יתוש וחדר למערכת הדם.
אחיו הצעיר של הלורד נפטר מספר חודשים לאחר מכן
הארכיאולוג הראשי של החפירה האוורד קרטר נפטר מסרטן בגיל 55
עוזר בכיר של קרטר בשם ארטור מייס נפטר בזמן פינוי האוצרות שנמצאו בקבר.
מזכיר הלורד החליק באמבטיה ומת כתוצאה משבר בגולגולת.
והיו עוד מקרים של אנשים שהיו קשורים לנושא ומתו בתאונות דרכים או במלחמות.
לאחר שהאוצרות פונו מהקבר והמקום נפתח למבקרים
דווח גם על מספר אנשים שמתו זמן קצר לאחר שביקרו בקבר.

נשאלת השאלה האם הדברים הללו הם צירוף מקרים או שקיימת באמת קללה
אשר פוגעת בכל מי שמבקר או חופר בקברי הפרעונים.
כמו תמיד הויכוח נמשך במלא עוזו.

לאחרונה נמצא הסבר שיתכן שהוא מסביר את מה שהיה.
לטענת חוקרים שבדקו את הנושא ניתן להסביר את המקרים הללו.
לטענת החוקים הגורמים שמשפיעים על הנושא הינם שניים:
האקלים המדברי הקשה
פטרייה שהייתה קבורה במשך אלפי שנים בקבר ופתחה סוג של רעל.

הגורמים הללו משפיעים על המערכת החיסונית של אנשים וכאשר
אנשים שהם רגישים למחלות כמו זקנים, חולים וכדומה מגיעים לשטח
הזה הם נחשפים לבעיות שיוצרים שני הגורמים הללו ועולה שכיחות מקרי
המוות.
לגבי מקרי המוות של תאונות או מלחמות יש טענה שמדובר שתופעה שאינה
חורגת מנפגעים אחרים בקרב כלל האוכלוסייה.
חוץ מזה אם ניקח את המלחמה שפרצה 15 שנים אחרי החפירה המדוברת
(מלחמת העולם השנייה) אז ברור שהסיכוי למוות במלחמה עולה.
המסקנה של אותם חוקרים כי אין קללת פרעונים.
הפצת השמועה על הקללה נועדה להרחיק רודפי בצע מבזיזת אוצרות הקברים
ובתקופה קדומה היה קל להפחיד אנשים בכל מני אמונות טפלות.
כמו תמיד זה ויכוח ולכן אחד יש את ההשקפה שלו.

ההיסטוריה חוזרת שוב.



בלבנון מתרחש כרגע סיפור דומה מאוד לסיפור שהתרחש לפני 30 שנים.
באמצע שנות ה 70 התנגד מנהיג הדרוזים דאז כמיל ג"ונבלאט לנשיא הסורי ,אסאד (האבא)
שורש העימות היה רצונו של אסאד לשלוט ולהכריע בלבנון.
אסאד לא בחל בשום דרך לסלק את מתנגדיו.
כמיל ג"ונבלאט חוסל.
אחרי מספר חודשים שבהם ניסה בנו לארגן קואליציה נגד הסורים ונכשל,
הבין הבן, ווליד גונבלט את כללי המשחק. כלומר אם הוא רוצה להישאר בחיים
עליו לשחק את המשחק לפי הכללים הסורים.
המערב גינה כמובן את הרצח אבל לא עשה דבר.
ווליד נסע לדמשק התחבק עם אסאד (כן, אותו אסאד שרצח את אביו).
מאז הפך ג"ונבלט לבובה סורית.
עברו 30 שנים והמחזה חוזר על עצמו כמעט לחלוטין.
שוב מנהיג שמתנגד לנשיא סוריה אסאד (הפעם הבן).
שוב המנהיג נרצח. הפעם מדובר בראש ממשלת לבנון, רפיק אל חרירי.
הבן, סעיד אל חרירי, ניסה לארגן חזית נגד הסורים.
אחרי מספר חודשים שבהם המערב גינה את הרצח ואפילו הפעם הקימו וועדת חקירה
אבל לא נעשה דבר, הבין גם חריר את כללי המשחק.
שוב בן האישיות הנרצחת נוסע לדמשק ומתחבק עם אסאד, רוצח אביו והופך לבובה סורית.

ממש תסריט זהה.
אגב השוני הגדול שאני מצאתי בין התסריטים הוא בעובדה שווליד ג"ונבלאט ניסה לעזור לחרירי הבן
בהקמת חזית מול סוריה. אולם ג"ונבלאט הבין עוד לפני חרירי שגם הפעם אף אחד לא יעזור
להם מול סוריה והעדיף עוד לפני מספר חודשים לעלות שוב על העגלה הסורית.

האם ניתן היה לשנות את המציאות הזו?
יתכן שכן , אבל זה היה דורש נחישות ונכונות לקרבות מלוכלכים ואבידות בלבנון
והמציאות היא שאין שום גורם חוץ לבנוני שמוכן לשלם את המחיר הזה.

ארבעת הימים שהפכו את אוסטריה מאדומה לשחורה.

ארבעת הימים שהפכו את אוסטריה מאדומה לשחורה.
או כיצד עבד האנשלוס בקלות באוסטרייה.

האנשלוס הינו ביטוי המסמל את האיחוד מרצון של האוסטרים לגרמנים בשנת 1938.
במחקרים על המלחמה אין כמעט דגש על האנשלוס.
מדוע האוסטרים הצטרפו מרצון לגרמניה והיו תומכים נלהבים של היטלר?
הסיבה הבולטת היא כמובן העבודה שהיטלר עצמו היה אוסטרי.
היטלר הכריז כי גרמניה, אוסטריה וחבל הסודטים בצ"כוסלובקיה הינם מדינה אחת.
אולם מעבר לכך יש לזכור כי באוסטריה הייתה תנועת פועלים רצינית וגדולה מספר שנים קודם.
כלומר אין להסתפק בהסבר אחד על מוצאו של היטלר אלא צריך לספר את הסיפור של
4 ימים גורליים שהפכו את אוסטריה מאדומה(צבע הפועלים) לשחורה(צבע הפשיסטים).
4 הימים היו בפברואר 1934.
לפני שנגיע אליהם נסקור את המצב שלפני אותם 4 ימים גורליים.
אוסטריה אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה מדינה קטנה.
מדינה דלת משאבים שנשענה בעיקר על חקלאות ותעשייה זעירה.
היו שתי מפלגות באוסטריה- מפלגת ימין מרכז:איכרים ,סוחרים, בעלי מפעלים קטנים.
מפלגת שמאל- פועלים.
כפי שקרה בהרבה מקומות גם באוסטריה בלט המספר הרב יחסית של פעילים יהודים במפלגת הפועלים.
דבר זה בצירוף האופי הדתי יחסית של מפלגת הימין מרכז הביא לאנטישמיות רבה.
האנטישמיות הביאה מצידה את היהודים שפסחו על הסעיפים לצד השמאלי של המפה.
החל קיטוב רב בין שני המחנות וכל מחנה הקים לעצמו מעיין מליציה מקומית.
שני הצדדים החלו לאגור נשק אך כיבדו את כללי המשחק.
כל זה השתנה בשנת 1932.
לאומן אוסטרי קיצוני בשם דולפוס עלה לשלטון.
דולפוס טיפח יחסי ידידות עם מוסוליני ועם היטלר והחליט להפוך לשליט יחיד בעזרת חבריו.
הוא פיזר את הפרלמנט והכריז על עצמו כשליט יחיד לשעת חירום.
הדרך לשליטה מלאה באוסטריה עברה דרך שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים.
בפברואר 1934 הוא הכריז על כל איגודי העובדים ומפלגות השמאל כבלתי חוקיים
ושלח כוחות צבא.
במשך 4 ימים 12.2.34-16.2.34 התחוללה בוינה מלחמת אזרחים.
הצבא "כבש" את מעוזי השמאל ועצרו את הפעילים.
חלק מהמנהיגים נאסר לשנים ארוכות, חלק מהם נידונו למוות בתלייה וחלק ירדו למחתרת וברחו.
בכל מקרה הצבע האדום נעלם מאוסטריה ואוסטריה הפכו לשחורה.
כמובן שדולפוס האשים את היהודים הקומוניסטים במזימה לתפוס את השלטון וביטויים
אנטישמים הפכו דבר שבשגרה באוסטריה.
בכל הפעולות הללו קיבל דולפוס עזרה כספית, תעמולתית וכדומה מחבריו היטלר ומוסוליני.
דולפוס עצמו לא שם לב מי הם יריביו האמיתיים.
כאשר הוא השלים את ריסוק השמאל האוסטרי והשלטת תעמולה פשיסטית הגיע תורו של
דולפוס.
היטלר הורה לתומכיו הרבים באוסטרייה לחולל הפיכה במהלכה נרצח דולפוס עצמו.
הרצח בוצע , לפי התעמולה , ע"י הקומוניסטים היהודים כנקמה.
הקרקע הייה בשלה וכעבר זמן קצר חגגו האוסטרים את האנשלוס.

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

סיפור אנושי מרגש ששלח אורי גנני

אחת מהרוגות הפיגוע הנורא על תושבי בית חגי הייתה כוכי אבן חיים. כוכי הייתה נשואה למומי ולהם ילדה בת 10 שנולדה לאחר מאמצים רבים.במהלך השבעה התיישבו מול מומי זוג אנשים לא דתיים בערך בגיל 55. אנשים שאלו אותם בעדינות מאיפה הם והם אמרו שהם הגיעו מקיבוץ הגושרים בצפון.וכשנשאלו איך הם קשורים למשפחה הם סיפרו:כוכי ומומי אבן חיים הקפידו לקחת כל שבת לפחות שני חיילים לאירוח בארוחת שבת, באחת השבתות לפני כמה שנים התארחו אצלם שני חיילים, כוכי שאלה כשהם נכנסו האם לכל החיילים יש סידור לארוחה או אם ישנם חיילים שלא מצאו מקום, החיילים השיבו שיש רק חייל אחד שהחליט להישאר במגורים מכיוון שהוא קצת מדוכא, בסיום הארוחה שלחה כוכי צלחת אם אוכל לחייל שנשאר במגורים.ממש לפני שהחיילים עזבו את הבית שאלה כוכי למה החייל מדוכא? החיילים השיבו שיש לו יום הולדת והמפקדים סרבו לשחרר אותו. החייל לקח את זה מאוד קשה וממש נכנס לדיכאון.מיד כשיצאה השבת הכינה כוכי עוגה גדולה, הזמינה את כל החיילים ועשתה לחייל יום הולדת.הזוג שהגיע מקיבוץ הגושרים אמר שהם הוריו של אותו חייל וסיפרו שהבן שלהם היה במצב כל כך קשה שהוא ממש רצה או לדפוק נפקדות או להתאבד, אך המעשה המקסים של כוכי החזיר לו את שמחת החיים. לכן עשינו את כל הדרך מקיבוץ הגושרים.כמה מעשה קטן ולכאורה פשוט יכול ממש להציל חיים.יהיו דברים אלו לעילוי נשמתה של כוכבה אבן חיים.

יום שני, 25 באוקטובר 2010

דוב גולן שהיה כמעט מלך סוריה.


להלן סיפור על אדם שנקבר בישראל בשם דוב גולן והיה אמור להיות מלך סוריה.
עבד אל קאדר אל ג'זירי היה מורד אלג"ירי שהנהיג מרד בצרפתים במאה ה 19.
המרד נכשל אולם אל ג"זירי התפרסם ונחשב כסמל ערבי בולט לעצמאות.
הצרפתים לא רצו להרוג אותו מחשש לעימות חריף נוסף בארצות המגרב והגיעו איתו להסכם כי הוא יתגורר בצרפת, יקבל אדמות רבות אבל לא ישוב לאלג"יר.
וכך היה. לימים אחרי נפילת משטר וישי בסוריה הביאו הצרפתים את נכדו
ראזק עבד אל קאדר, לסוריה מתוך כוונה לעשותו מלך סוריה.
ב 1946 כאשר הצרפתים ובעקבותיהם הבריטים עזבו את סוריה נמלט ראזק עבד אל קאדר
מסוריה ומצא מקלט בקרב הישוב היהודי בישראל.
הוא התיידד עם אנשי ההגנה. התגורר תקופה מסוימת ברחובות ושינה את שמו לדוב גולן
(כפי הנראה להסתיר את שמו הערבי המקורי).
הוא הכיר בישראל יהודייה גרושה בשם סלינה, שהייתה אם לילדה, והתגוררה בקיבוץ חצור. כאשר החליט לחזור לצרפת, לקח אותה אתו, והם חיו בטירה המפוארת של המשפחה.
כאשר אלג"יר קיבלה עצמאות הוא ביקר שם אולם במהלך הביקור נעצר ושוחרר לאחר מאמצים דיפלומטים רבים. סלינה ששהתה איתו בביקור לא שוחררה וכפי הנראה נרצחה
בכלא האלג"יראי.
"דוב גולן" חזר לצרפת לאחר המעצר. בצרפת הכיר רופאה יהודייה, התחתן איתה והשתקע בישראל.
הוא התגורר תקופה מסויימת במגדל ונקבר בקיבוץ אפיקים.
חשבו מה היה מצבנו אם הוא מתמנה למלך סוריה.



יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

דרך בורמה האמיתית



כולנו שמענו על פריצת הדרך לירושלים שנקראה בשם דרך בורמה
על שם הדרך שפרצו האמריקאים לאספקה לכוחות הסינים במלחמת העולם השנייה.
מבלי לזלזל בחשיבות ובתושייה של הדרך שפרצו לשבור את המצור על ירושלים
הגיע הזמן להבין על מה אנחנו מדברים שאנחנו אומרים דרך בורמה.
לא דרך של כמה קילומטרים אלא דרך של 800 ק"מ.
היפנים פלשו לסין ב 1937 והחלו בצורה שיטתית לנתק את מקורות הסיוע של סין.
כשפרצה המלחמה היה אינטרס מנוגד של האמריקאים מצד אחד ושל היפנים מהצד השני
לספק או למנוע אספקה לסינים.
ככל האספקה לסין תוגדל כך יגדל כושר הלחימה של הכוחות הסינים וכך יגדל
הכוח היפני שיצטרך להיות מרותק לכך.
בהתחלה הייתה זו יחידה אמריקאית בשילוב מספר טייסים בריטים שהטיסו
אספקה מעל הרי ההימליה לסין.
יחידה זו כונתה "יחידת הדבשת" וזאת על שום העובדה שמערכת ההרים
הענקית הזו קרויה "הדבשת של העולם".
האספקה האווירית הייתה מסוכנת למדי.
תנאי מזג אויר קשים, וחיל האוויר היפני הקשו מאוד על המלאכה.
במקביל הוחלט לסלול דרך שתעקוף את הדרכים הראשיות בסין המוחזקות ע"י היפנים.
מיקום הדרך שנקבע היה מהודו לסין דרך בורמה.
היפנים כבשו את בורמה ב 1942 והיה צורך קודם כל לסלק אותם מהאזור.
אחרי קרבות קשים ומרים בהם נהרגו למעלה מ 20,000 איש נהדפו היפנים
מבורמה לסין.
ב1943 החלה סלילת הדרך.
צבא של 35,000 פועלים ו 30,000 חיילים עמל במשך שנתיים לסלול את הדרך.
בוץ, גשם,יתושים, מלריה ויפנים היו המכשולים.
התקפות חיל האויר היפני, הפצצות מתותחים והטרדות גרילה גבו את שלהם.
המלריה אף היא עשתה את שלה.
הבוץ והגשם סתם הפריעו...
כל אלו עיכבו והפריעו לסלילת הכביש אבל העבודה לא נעצרה.
מאות הרוגים ואלפי פצועים היו התוצאה אבל העבודה לא נעצרה.
הדרך הושלמה. מבצע הנדסי מרשים לכל הדעות.
יחידת הדבשת לא פורקה אלא המשיכה להטיס אספקה אבל ברור שהלחץ המסיבי עליה פחת.
לימים התחברו האמריקאים לדרכים הראשיות בתוך סין וההספקה הייתה יותר קלה.
ככל שנסוגו היפנים כך היה קל יותר להעביר אספקה.
אבל המאבקים נמשכו עד הסוף.
הכוח היפני בסין לא הוכרע.
רק כאשר הכריז הקיסר הירואיטו על שביתת נשק באוגוסט 1945 הניחו החיילים היפנים
בסין את נשקם.
כיום הדרך הוזנחה והיא משמשת בעיקר מבריחי סמים.
סוף עצוב לדרך שכל כך הרבה הושקע בסלילתה.

יום שבת, 4 בספטמבר 2010

הדרל לגן עדן רצופה כוונות רעות

הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות.
את המשפט ההפוך – הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות כולנו מכירים.
על יחסי ישראל ירדן ניתן לומר את המשפט ההפוך.
שני אוהבי ציון ידועים – יאסר ערפאת וג"ור"ג חבש הם אלו האחראים ליחסים
הטובים שיש בין ירדן לישראל כבר עשרות שנים.
יחסים הרבה יותר טובים מאשר מצריים וישראל.
ההסבר ,כמו תמיד, צריך להתחיל בהתחלה.
שנות ה 30 של המאה ה 20.
בירדן שלט המלך עבדאללה שהוא סבא רבא של המלך עבדאללה הנוכחי.
(ירדן נקראה אז עבר הירדן והמלך נקרא אז אמיר אבל זה לא משנה לעניננו).
המלך היה ביחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי.
הסיבות שהמלך נכנס למלחמה בשנת 48 למרות הפצרות של מנהיגי היישוב
לא משנות כרגע. מה שכן משנה היא העובדה שמייד אחרי המלחמה
בשנת 49 החלו שיחות עם הירדנים לקראת הסכם שלום.
אבל , כמו תמיד, אצל הערבים הנשק מדבר.
עבדאללה נרצח בזמן תפילה במסגד אל אקצה.
לידו היה נכדו הבכור חוסיין , בן 17 באותו זמן.
חוסיין ניצל אך בנס מהכדורים אבל החוויה לא נשכחה.
כעבור שנה התמנה חוסיין למלך ירדן.
נער בן 18, מפוחד וחסר ניסיון.
ירדן הייתה מדינה מוקפת אויבים:
מצריים המהפכנית של נאצר, סוריה, פלסטינים וגם עיראק (החל משנת 1958).
במצב כזה חוסיין שזכר את גורלו סבו יישר קו עם הקיצוניות הערבית.
בשנת 1967 העבירה ישראל מסר לחוסיין כי אין כוונות לתקוף את ירדן.
למרות זה (כמו סבו המנוח, המלך עבדאללה) חוסיין החליט להצטרף למלחמה.
אחרי המלחמה נתן חוסיין לפלסטינים אפשרות לפתוח במלחמת טרור מול ישראל.
התגובות הישראליות היו כלפי ירדן אבל חוסיין שפחד יותר מאחיו הערבים מאשר מישראל
המשיך לתת חסות לארגוני החבלה.
הפלסטינים, כמו שכבר הספקנו להכיר, נשכו את היד שהאכילה אותם.
ארגוני החבלה החלו לנסות להשתלט על ירדן.
הם הקימו מחסומי דרכים, גבו מיסים, החלו לירות על יחידות בצבא ירדן וכדומה.
ערפאת ,שוב כמו שהכרנו, כרת הסכמים עם שלטונות ירדן ומייד הפר אותם.
ארגוני הסירוב בראשות חבש כלל לא הסכימו לכרות הסכמים עם הירדנים.
לטענם , הם בעלי הבית בירדן ולא המלוכה האשמית בראשות חוסיין.
חוסיין נמנע תקופה ארוכה לפעול נגד הפלסטינים מפחד התגובה הערבית.
רגע האמת של חוסיין היגיע כאשר נשמעה הקריאה הבאה:
"הדרך לירושלים עוברת דרך רבת עמון".
חוסיין עוד ניסה להגיע להסכם עם ערפאת אבל חבש שם לזה סוף
כאשר החזית העממית (הארגון של חבש) חטפה מטוס נוסעים
והנחיתה אותו בשדה התעופה של רבת עמון.
חוסיין פנה לערפאת בדרישה לרסן את הקיצונים אבל ערפאת כרגיל לא עשה דבר.
צבא ירדן ,המורכב משבטים בדואים, שלהם יש חשבונות ארוכים של סכסוכים עם הפלסטינים,
פנה למלך בדרישה לפעול נגד הפלסטינים.
כאשר שמע זאת ערפאת הוא הגיב בדרישה שלו כי חוסיין צריך לפרק את הצבא.
חוסיין החליט לצאת למלחמה בספטמבר 1970.
במשך מספר שבועות עמדה ממלכת ירדן בעימות לחיים ולמוות מול הפלסטינים.
הפלסטינים , שוב כמו תמיד, אחרי שהביאו על עצמם את הצרה, הקימו קול צעקה.
כוחות שריון סורים פלשו לירדן.
יצחק רבין שהיה שגריר ישראל בארה"ב העלה רעיון מבריק.



כוחות שריון ישראלים החלו להתפרס מול הסורים וישראל איימה בפלישה לסוריה
אם זו לא תשיג את צבאה מירדן.
הסורים נאלצו לסגת מירדן וצבא ירדן השלים את ההשתלטות שלו על הממלכה.
המחבלים המבוהלים העדיפו להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל ביו"ש מאשר
ליפול לידי הבדואים הזועמים של חוסיין.
מאז הבין חוסיין כי יש לו בעלת ברית אחת באזור וזו ישראל.
חוסיין לא שכח את עזרתה של ישראל.
(זו גם הייתה הסיבה למערכת היחסים המאוד מיוחדת בין חוסיין לרבין)
למעשה מאז היה שלום בין ישראל לירדן, אם כי לא שלום פורמלי.
חוסיין נפגש בחשאי עם מנהיגים ישראלים.
חוסיין הזהיר את גולדה מספר ימים לפני מלחמת 73 על המתקפה המצרית-סורית
על ישראל אבל גולדה לא שמעה בקולו
בזמן המלחמה חוסיין סירב להצטרף למלחמה נגד ישראל.
ירדן מנעה ומונעת עד היום כל נסיון לפגוע בישראל.
בגדה המזרחית של נהר הירדן פרוסים כוחות צבא ירדנים ואין גישה לאזרחים
ירדנים- בכדי למנוע פיגועים.
אין מנהרות ואין עצימת עיין ממחבלים כמו אצל מובראכ.
שני הצדיקים שאחראים לכך הם ,כאמור, ערפאת וחבש.




יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

סיפור מעניין שקיבלתי במייל

סיפור אמיתי:
שמו היה פלמינג, והוא היה איכר סקוטי עני. יום אחד, בזמן שניסה לקיים את משפחתו בכבוד, הוא שמע זעקה לעזרה מביצה קרובה. הוא עזב את כליו ורץ לביצה.
שם, שקוע עד מותניו בבוץ שחור, היה ילד מבועת, צועק ונאבק לשחרר את עצמו. האיכר פלמינג הציל את הנער ממה שיכול היה להיות מוות נוראי ואיטי.
יום לאחר מכן, כרכרה מהודרת עצרה בסביבתו הדלה של הסקוטי. איש אציל ואלגנטי יצא והציג עצמו כאבא של הנער שהאיכר פלמינג הציל.
"אני רוצה לגמול לך", אמר האציל. "הצלת את חייו של בני".
"לא, אני לא יכול לקבל תשלום עבור מה שעשיתי", השיב האיכר הסקוטי הגאה ודחה את ההצעה.
באותו רגע, יצא בנו של האיכר החוצה מן הצריפון של המשפחה.
"האם זה בנך?", שאל האציל.
"כן", האיכר ענה בגאווה.
"אני אעשה איתך עסקה: הרשה לי לספק לבנך את אותה רמת חינוך שבני יהנה ממנה. אם הנער הוא כמו אביו, הוא ללא כל ספק יגדל להיות גבר ששנינו נהיו גאים בו."
וכך היה. בנו של האיכר פלמינג נשלח ללמוד בבית ספר הטוב ביותר באותם זמנים, ובהמשך סיים את בית הספר לרפואה של בית החולים "סיינט מרי" בלונדון. לימים נודע בן האיכר הסקוטי בעולם כאלכסנדר פלמינג, מגלה הפנצילין - האנטיביוטיקה הראשונה ב- 1928.
בשנת 1945 זכה אלכסנדר פלמינג בפרס נובל לרפואה ולפיסיולוגיה. ב- 1944 הענק לו על ידי המלך תואר אצולה והוא היה ל"סר אלכסנדר פלמינג"
שנים לאחר מכן, אותו בן של אצילים שהוצל מהביצה, חלה בדלקת ריאות. מה הציל את חייו? הפנצילין.
שמו של האציל? לורד רנדולף צ'רצ'יל.
שם בנו - סר וינסטון צ'רצ'יל.
מישהו פעם אמר - "what goes around comes around " ולכן :
תעבוד כאילו שאתה לא צריך את הכסף.
תאהב כאילו אף פעם לא נפגעת.
תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל.
תשיר כאילו אף אחד לא מקשיב.
תחיה כאילו זה גן עדן עלי אדמות.

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

הצלת יהודי בולגריה

אצילי הנפש מבולגריה.

דני נחמיאס הפנה את תשומת ליבי לסיפור לא ידוע.
סיפור על גבורתם ואומץ ליבם של האליטה השלטת בבולגריה שהצליחו להציל 50,000 מיהדות
בולגריה בזמן השואה.
ב 1943 רוכזו 50,000 יהודי בולגריה לקראת שילוח ברכבות מוות למחנות ההשמדה.
ב 10.3.43 החל מתבצע השילוח אולם באמצע התהליך לפי ביצוע השילוח הגיע צו מלך בולגריה
, בוריס השלישי, וביטל את השילוח.
עד שחרור\כיבוש בולגריה ע"י הצבא האדום באוגוסט 1944
הוצאו פקודות גירוש ובוטלו לאחר מכן.
יהדות בולגריה שרדה את השואה ברובה הגדול ועלתה לישראל בשנים הראשונות של המדינה.
עד כאן העובדות המדהימות בפני עצמן.
עכשיו יש שאלות- מי עזר , מדוע וכיצד.
בכדי להבין את המצב נתחיל כמו תמיד מההתחלה.
היו מדינות הציר – גרמניה,יפאן ואיטליה.
היו בנות הברית- ארה"ב, בריטניה, ברה"מ
היו מדינות ניטרליות-ספרד, שוודיה
היו מדינות שנכבשו-צרפת, הולנד,פולין, בלגיה ועוד
אבל היו מדינות שעזרו לגרמנים אבל לא הצטרפו לברית מדינות הציר.
למדינות אלו לא פלש הצבא הגרמני, היטלר העדיף לקבל שיתוף פעולה שהוא אומנם לא 100%
אבל עדיף כך מאשר לשלוח צבא ולכבוש אותן.
באופן טבעי מדינות אלו נהנו מחופש פעולה מסוים ולא היו חייבות לבצע את המדיניות של היטלר.
ברור שאם הייתה חס וחלילה מסתיימת המלחמה אחרת גם תורן היה מגיע אבל בזמן המלחמה
לא היה צבא גרמני ולכן גם שיתוף הפעולה שלהן בכל הנושא לתורת הגזע היה מושפע אבל לא שלם.
אחת המדינות הללו הייתה בולגריה.
הבולגרים בחרו להיות במחנה מדינות הציר מכמה סיבות:
1. המלך בוריס הראשון היה ממוצא גרמני ואישתו הייתה ביתו של מלך איטליה
2. מצב מדינות הציר היה מעולה בתחילת המלחמה והמלך חשש מפלישת הצבא הגרמני לארצו.
3. בולגריה הפסידה שטחים ליוון ורומניה. לאומנים בולגרים קיבלו הבטחה ותמיכה מגרמניה
להשבת אדמות המולדת הבולגרית ולכן אהדו את היטלר.

זה היה הרקע למצב הפנימי בבולגריה.
כאשר החלו ההכנות לשילוח היה ברור לכולם מה סופם העתידים של המגורשים.
אחד ממנהיגי הקהילה פנה לבן כיתתו , סגן יו"ר הפרלמנט, דימיטר פשב והסביר לו את המצב.
פשב בשיתוף עם אנשי הכנסייה הבולגרית פנו לשר הפנים בבקשה לבטל את הגירוש.
אנשי רוח ואישי ציבור בבולגריה התגייסו לחתום על עצומה לביטול גזירת הגירוש.
בפגישה עם המלך הודיעו ראשי הכנסייה כי אם הגירוש לא יבוטל הם יהפכו את המנזרים למקום
מקלט של היהודים ועל המלך יהיה לשלוח צבא לפרוץ למנזרים.
המלך, שלא היה נאצי מבחינת השקפת עולם, לא שש לדבר וחתם על צו המבטל את הגירוש.
המלך עצמו שילם על כך בחייו. באוגוסט 1943 הוא הורעל בביקור בגרמניה ומת שבועיים
אחרי חזרות לבולגריה באוגוסט 1943.
(יש רעלים שמשפיעים אחרי תקופה מסוימת ולא מייד ואפשר להביא דוגמא לכך
את ההרעלה של נשיא אוקראינה, יושנקו ,לפני מספר שנים)
במהלך התקופה הזו החל גלגל המלחמה להתהפך והגרמנים לא התפנו לפלוש לבולגריה ולחסל
את היהודים שם.
עכשיו נשאלת השאלה מדוע?
מה גרם לאנשים להציל את היהודים?
חלק מההסבר ניתן למצוא באופי המיוחד של הכנסייה הבולגרית , זו כנסייה ייחודית
שתמיד גילתה סובלנות כלפי היהודים.
חלק מההסבר היה הכיבוש התורכי של בולגריה במאה ה 19.
יהודי בולגריה לא שיתפו פעולה עם השלטון העותומני אלא עזרו להלחם בתורכים יחד עם הבולגרים
חלק מההסבר יכול להיות בעובדה שהיהודים חיו בבולגריה ברציפות מאז גירוש ספרד 1492
יתכן שכל ההסברים נכונים ויתכן שחלקם אבל בכל מקרה מדובר באנשים טובים ואצילי נפש.

כאשר הוקמה בבולגריה מדינה קומוניסטית-דקטטורית ניסו הקומוניסטים לייחס לעצמם
את הצלת היהודים ולכן הסיפור הזה היה רדום במשך 50 שנים.
בנוסף לכך בולגריה הייתה בעלת ברית נאמנה לברה"מ שמדיניותה הפכה אנטי ישראלית יותר ויתר
ולכן הקטע של הצלת היהודים לא הובלט אפילו שהייתה זו המפלגה הקומוניסטית הבולגרית
אשר היא זו שהצילה את היהודים (לפי הגרסה הקומניסטית).
רק כאשר הגיעו רוחות האביב הדמוקרטי לסופייה התגלה הסיפור.
שני ראשי הכנסייה הבולגרית דאג וסגן יו"ר הפרלמנט הוכרו כחסידי אומות העולם
ליד קברו של המלך בוריס השלשי יש לוח בעברית המתאר את חלקו של המלך בהצלת היהודים.
בשנת 1993 ביקר בכנסת נשיא בולגריה הדמוקרטית ובמעמד חגיגי נשאו
נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת נאומי תודה לעם הבולגרי.

יום שבת, 31 ביולי 2010

היגיון בשיגעון\זאב גלילי

המאמר פורסם בבלוג של זאב גלילי.
היגיון בשיגעון
אחמדינג'אד מדכא מיליוני ערבים באירן וההסברה הישראלית מנמנמת

חוזיסטטן היא חבל ארץ בדרום איראן שבו מתגוררים 8 מיליון ערבים המדוכאים עד עפר * מטרנספרים אותם מבתיהם, אוסרים אותם ללא משפט, מענים ומוציאים להורג* זוהי איראן שמנהיגה מצדיק את כוונתו להשמיד את ישראל בנימוק שגרשה את הפלסטינים מאדמתם * ומדוע נרדם משרד החוץ בשמירה
ההיטלר מטהרן הצליח, במסע יחסי הציבור שלו לארצות הברית, להפוך את שאלת זכות קיומה של ישראל לנושא דיון לגיטימי. הוא עשה זאת בערמומיות, בהציגו את לידתה של ישראל בחטא. בעקבות השואה ("שיש לחקור אם היתה או לא היתה") גרשו היהודים את הערבים מאדמתם והקימו מדינה על חרבותיו של העם הערבי הפלסטיני, שהוא רואה עצמו כמייצגו. תפיסה זו, בעיקרה, רווחת מזה שנים בחוגי השמאל והאליטות האינטלקטואליות במערב, המקבלים תימוכין גם משמאלני ישראל.
אילו נמצא בין העיתונאים, או אנשי האקדמיה בארצות הברית, אדם שהיה מציג לו שאלה בת מלה אחת, היה אולי מצליח להוציא את האוויר מן הבלון הנפוח של המנוול הזה. והמלה הזו היא חוזיסטאן.
מהי חוזיסטאן
זהו חבל ארץ בדרום מערב איראן, השוכן לחופי המפרץ הפרסי וגובל עם עיראק ועם כוויית. בחבל ארץ זה, ששטחו כ-63 אלף קילומטרים מרובעים, מרוכזים כ-90 אחוז מאוצרות הנפט והגז של המדינה. בחוזיסטאן יושבים כ-8 מיליון ערבים סונים.
עד 1925 היה האזור, שנקרא אז אל-אהואז, נתון לשלטון בריטי, ונהנה מאוטונומיה. באותה שנה פלשו כוחות איראניים לאזור ושינו את שמו – תחילה לערביסטאן ואחר כך לחוזיסטאן. הם החלו במסע ל"איראניזציה" של האזור תוך הפעלת מעשי דיכוי אכזריים, הנמשכים עד היום.
מדיווחי "אמנסטי" עולה כי אמצעי הדיכוי התרבותי כוללים איסור מוחלט ללמד בבתי הספר בשפה הערבית. ערבים חוזיסטאנים הנותנים לילדיהם שמות ערביים נאסרים ומוחזקים בכלא ללא משפט. פעילים באירגון הפועל להשגת עצמאות או אוטונומיה לחבל נאסרים, עוברים עינויים קשים ומוצאים להורג. בשנה האחרונה הוצאו להורג 131 פעילים נגד המשטר. מספר העצורים מגיע לאלפים רבים. במקרים רבים עוצרים יחד עם החשודים בפעילות נגד המשטר את כל בני משפחתם, כולל נשים וילדים.
טרנספר שיטתי
השלטון האיראני נוקט כלפי האוכלוסיה הערבית של חוזיסטאן טרנספר שיטתי. בשנים האחרונות גורשו כ-1.2 מיליון ערבים מן האזור ובמקומם התיישבו כמיליון וחצי איראנים. התושבים מגורשים מבתיהם ללא הודעה מוקדמת והופכים לפליטים, שרק תודות לסיוע מן האו"ם יש להם איזו קורת גג עלובה ומשהו לאכול.
מצבם הכלכלי של ערביי חוזיסטאן חמור. קיימת אפליה ברורה במתן משרות לערבים חוזיסטאנים ורבים המובטלים בתוכם. מערכת החינוך ירודה ורבים אנאלפאביתים. המצב הכלכלי גורם לכך שכ-80 אחוז מילדי חוזיסטאן הערבים סובלים מתת תזונה. שליח או"ם שביקר באזור ב-2005 דיווח על מצב סניטציה חמור – ביוב פתוח, העדר מים זורמים בבתים וללא חיבור לחשמל.
והעולם שותק
איך קורה שכל העובדות הללו אינן תופסות כותרות בעיתוני העולם? מדוע לא ראינו ב-cnn כתבה על דיכוי ערביי חוזיסטאן?
קשה להסביר זאת בכך שהאזור סגור לביקורי זרים. כל העובדות ידועות. כלי התקשורת הערביים מדווחים על הנעשה שם בהרחבה. הם מדווחים על הפגנות סוערות, על מעשי חבלה של מחתרת חוזיסטאנית, כולל ניסיון לרצוח את אחמדינג'אד.
ארגוני המתנגדים גם פנו לאו"ם לא פעם בקובלנה על הפרת זכויות האדם. אבל חוץ ממעט סיוע הומניטארי לפליטים לא קרה כלום.
ההתקפה על השגרירות בלונדון
פעם אחת פרצו החוזיסטאנים לתודעה העולמית באמצעות טרור. ב-30 באפריל 1980 השתלטו שישה אנשים חמושים על בנין שגרירות איראן שבמרכז לונדון, והחזיקו ב-26 בני ערובה. הם הכריזו כי הם נמנים עם "התנועה הדמוקרטית המהפכנית של ערביסטאן" ותבעו שחרור חבריהם העצורים באיראן ומתן אוטונומיה לחבל חוזיסטאן.
שישה ימים נמשך המשא והמתן עם החוזיסטאנים. בפרק זמן זה עשו היחידות המיוחדות הבריטיות (SAS) הכנות לחדור לבניין. הפריצה נסתיימה בהצלחה. חמישה מששת החוזיסטאנים נהרגו ורק בן ערובה אחד נהרג.
הפרשה נסתיימה בקול דממה דקה. לאחר שנתברר כי החוזיסטאנים נעזרו ונתמכו על ידי סאדאם חוסיין, היתה סיבה טובה לשכוח את הפרשה ולהשכיח את הבעיה החוזיסטאנית בכללותה.
למה העולם שותק
כמה מאות אלפי פליטים פלסטינים שברחו או גורשו ב-1948 מעסיקים את העולם כולו זה 60 שנה. הבעיה הפלסטינית היא כביכול "לב הבעיה של המזרח התיכון". כי מאחורי הפלסטינים המסכנים עומדת מעצמת נפט כסעודיה, בת בריתה של ארצות הברית, שגם מממנת את הטרור העולמי. מאחורי הפלסטינים עומדות מדינות ערב העושות בפלסטינים שימוש לקידום האינטרסים שלהן. לאיש בעולם לא איכפת מה קורה לחוזיסטאנים.השאלה היא איפה משרד החוץ של ישראל. איפה מערכת המחקר שלו. היכן ההסברה המהוללת. האם אי אפשר היה לרתום את הפרשה החוזיסטאנית ולהפוך אותה לנושא המרכזי של ביקור ההיטלר האיראני בארצות הברית?

יום שלישי, 27 ביולי 2010

חומות קראקסון והסיפור על החזיר המפוטם



קראקסון הינו כפר קטן בצרפת אשר שרד מצור של השבטים הפרנקים בזכות תושייה של

ביתו של רוזן\מלך\מנהיג הכפר.

הינה הסיפור:

השבטים הפרנקים הטילו מצור מוחלט על הכפר.
המגינים הגנו בחירוף נפש אבל התעוררה בעיה של מלאי מזון.
כל זמן שהיה מזון לא היה סיכוי לכבוש את הכפר.
עובדי החומות, נחישות האנשים והמבנה הטופוגרפי מנעו כל סיכוי לכיבוש הכפר.
חודשים עברו המזון אזל והרעב עמד בפתח.
לפרנקים נשארה עוד אספקה של מזון אבל גם להם כבר נמאס מהמצור שאינו נגמר.
הרוזן\מלך או מה שזה יהיה רצה להגיע להסכם כניעה לפני שהרעב יאלץ אותו להיכנע ללא תנאים..
לביתו הבכורה היה רעיון.
האב המופתע הקשיב לרעיון ואמר לעצמו "אין מה להפסיד".
הוא ציווה להאכיל את אחד החזירים הבודדים שנשארו לשובע מגרגרי חיטה.
לא היו הרבה אבל הפקודה הייתה לתת לחזיר לאכול כמה שירצה.
החזיר אכל כמו חזיר שיודע לאכול עד להתפוצץ.
המגינים השליכו את החזיר מבעד החומה כביכול בטעות.
כאשר התוקפים בדקו את החזיר הם גילו שביטנו מלאה חיטה.
הם חשו כי כל תקוותם לסיים את המלחמה בזכות המצור אין לה על מה לסמוך.
"אם לחזירים שלהם יש כל כך הרבה אוכל סימן שהמחסנים שלהם מלאים תבואה"
הם התייאשו מהמצור ועזבו את השטח.

יום שני, 26 ביולי 2010

החוסן הלאומי\אהרון רול



החוסן הלאומי
בחוגים מסוימים מקובלת התזה כי אך נגיע להסכמה עם הפלסתינים, אך נחזיר שטחים לדעת, אך נחתום הסכמי שלום עם מדינות מתונות ערביות ובא לציון גואל, אנו נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
אז זהו, שזה לא כך. "נביאי שקר השלום" אינם משיגים כי ישראל ומצבה הגאו-פוליטי במזרח התיכון הינה אנקדוטה ואפילו אינה מרכזית בתוכנית הפלג הקיצון של האיסלם העולמי להשתלט על כלל העולם תוך שכופה את אמונת האיסלם בחרב על הכופרים.
הטוענים כי לא כל האיסלם הינו איסלמיסט קיצוני, הרי שהם כמובן צודקים. מאידך גיסא, לא האיסלם המתון הוא הקובע את סדר היום האיסלמי העולמי אלא חלקו הרדיקלי המונה בהערכה זהירה כשליש ממאמיני האיסלם. להוותנו, הקיצונים (בכל לאום, דת ואידאולוגיה) הם המכתיבים את מהלכי הכלל ועד שאלו לא יוכלו (להכיל), לא ישקוט הג'יהאד העולמי ולא ינוח, זו דרכן של אידאולוגיות הקיצון.
האפשרות הסבירה כי הללו יכשלו בכך, ככל הניראה בעתיד הרחוק (לאחר הצלחות יחסיות בעתיד הקרוב) אינה משנה עבורנו את העובדה כי בכל האמור למצבנו אנו כלפי אויבינו, הלחימה העיקשת לשרידות לא תיפסק באחת וקרוב לוודאי תימשך עוד עשרות בשנים לתוך העתיד, עדי השגת האיזון המיוחל בין המערב למזרח.
גם אם נגיע להסכמי שלום עם הפלשתינים לא יבוא עלינו המרגוע. האיסלם ושליחו: "הג'יהאד העולמי" ימשיך לנקר בקרבינו (ובקרבי הפלסתינים), להסית לפעולה את הכוחות הרדיקלים הפלסתינים והערבים כנגדנו וכך כל הסכם שלום שאפשר ונחתום עם הפלסתינים לא יחזיק מים בטווח של שנים ספורות ופעולות האיבה יתחדשו ברמות אלו ואחרות כבימינו אלה. בהבדל משמעותי חשוב, אזי אז, נקודת הפתיחה האסטרטגית שלנו בלחימה כנגד אויבינו תהיה גרועה מונים רבים באשר ללא ספק נאלץ (אף שלא לרצוננו) לוותר על נכסים אסטרטגיים חסרי תחליף כשיטחי איו"ש למשל בתמורה ל"פיסת נייר השלום" (ראה ערך: צ'מברלין). לאלו השכחנים בינינו, הרי שטח "משוחרר" (עבור הפלסתינים) לא יוחזר (ליהודים), לעולם (אלא בדרך מלחמה עקובה מדם, דמנו). במזרח התיכון לא קיימת חיה כזו בשם "מצב הפיך", משויתרנו על שטח אסטרטגי היפסדנוהו לתמיד.
הנובע מכל האמור לעיל הוא כי ישראל חייבת להערך למצב בו החוסן הלאומי שלנו הוא שיעמוד לימיננו בעשורים הבאים עד שסיכסוך התרבויות והדתות בין המזרח למערב ייושב באורח מניח את הדעת. בית המקדש הרי חרב וכך לא ניתנבא, אך ניתן לאמר בוודאות ניסמכת ההגיון הסביר כי יישוב הסיכסוך העולמי בין מזרח למערב לא יארע אלא במחצית השניה של המאה העשרים ואחת.
ובאם נקבל הנחה זו, הרי שנגיע למצב שלום אמת (שלום אמת, לא אך פיסת נייר), עם אויבינו לאחר אותו טווח השנים האמור לעיל, לא לפני כן. ומה עד אז? ובכן, למצער, יעמוד לימיננו חוסננו הלאומי
לעזרנו באים כיום דווקא הפלסתינים אשר הסכם שלום עם ישראל פירושו עבורם וויתור מוחלט על זכות השיבה (באשר ישראל לא תיתאבד כמובן בהתירה למיליוני פלשתינים "לשוב" לישראל) ואפשר כי גם יאלצו לוותר על רצף טריטוריאלי בגדה כולל אובדן אפשרי של ירושלים, שלא להזכיר את אובדן התמיכות הכספיות האדירות שוודאי יקוצצו משיהפכו "לעצמאים".
וכך, הפלסתינים, המסרבים להיכנס לשיחות שלום ישירות עם ישראל משיקוליהם לעיל (ובעידוד גורמי שמאל חתרני ישראלי—ראה ערך חיים רמון), משחקים בעקיפין לידי ישראל והאינטרסים האסטרטגים שלה. באורח פרדוכסלי לכן, קיימת זהות אינטרסים בינינו לבין הפלסתינים אך ממניעים הפוכים. אנו מצידנו, עלינו לשאוף לדחיית פתרון קבע לימים בהם האטמוספירה הבינלאומית לא תהיה מושפעת מלחצי הגיהאד העולמי כך שיתאפשר כינון מצב שלום אמת בתנאים נוחים לנו. הפלסתינים מצידם, מקווים כי פעולות הג'יהאד האיסלמי העולמי יצאו מנצחות וכך, אפשר שיקבלו את מדינת ישראל על מגש של כסף בלא שיתחייבו לתת או לוותר על דבר. לשני הצדדים אין אצה הדרך לפתרון של שלום מוסכם, כל צד ומניעיו וטוב שכך. בתוך עשור, תהפוך ישראל מנכס אסטרטגי בילעדי של ארה"ב לנכס אסטרטגי כלל מערבי משאך תחלחל העובדה כי המערב נימצא בסכנת כיבוש זוחל איסלמיסטי. אזי אז תחשב ישראל למחסום האמין והבולט במזה"ת בפני התפשטות איסלמיסטית-רדיקלית מואצת.
.
לעיתים אנו מכנים את החוסן הלאומי כ"כושר ההרתעה הישראלי". אכן ביטויים שונים לאותה כוונה. אלא שאנשים שונים מבינים את כושר ההרתעה הישראלי באורח שונה, באמצעים שונים ובאסטרטגיה שונה. לגבי דידם של רבים כושר ההרתעה שלנו ניסמך על כמות הדיויזיות המשורינות שבידנו בעוד שלתפיסת אחרים הכח האוירי וכושרו להנחית מכה ניצחת על האויב הוא-הוא כוח ההרתעה שבידנו. אלו גם אלה טועים.

ומכאן מהו אותו חוסן לאומי או כושר ההרתעה של מדינת ישראל? מינוחים אלו הינם אך ביטויי מעטפת לשלל אמצעים מגוונים אשר לעיתים ניראה הקשר בינהם רופף למדי אך משקובצו יחדיו מהווים הם את המרקם הכולל ממנו בנוי חוסננו הלאומי. המטרה, קיבוע החוסן הלאומי, היא המגדירה את סידרי העדיפויות הלאומים. על אותם המופקדים על כך, ניבחרי הציבור, הכנסת וממשלת ישראל לחתור ללא לאות להגדרתם, קביעתם והשגתם של סידרי עדיפויות אלו.
ניתן לחלק את עקרונות חוסננו הלאומי למספר ראשי פרקים המגלמים בתוכם תתי-פרקים וסעיפים. אנו לא נעמוד כאן על כולם אך נציין את המרכזים שבהם.

אחדות העם
אחדות לאומית
לכאורה נושא אקסיומטי. שהרי ברי לכל-בר-בי-רב כי אחדות לאומית הינה צורך השעה. לא מניה ולא מקצתה. אנו, ידנו בכולנו. ימנים נגד שמאלנים, דתים נגד חילונים, תושבי הקו הירוק נגד מתישבי איו"ש, אשכנזים נגד ספרדים, מגדר הנשים נגד מגדר הגברים, "סטרייטים" נגד "עקומים", חקלאים נגד עירונים, תושבי המרכז נגד תושבי הפריפריה, אליטות נגד בוזגלו, אקדמאים נגד הפלוואים, וותיקים כנגד חדשים, אוטו-אנטישמים כנגד יהודים, אנטי יהודים כנגד ישראלים ועוד ועוד עד לבלי קץ.
יש בידנו לשנות רבות באשר למהומה והמבולקה השוררת בינינו לבינינו, אך האמצעים לכך חייבים לבוא מלמעלה. ניבחרי העם וממשלתו הם שחייבים לקחת המושכות ולקרר, להנמיך הלהבות ולקדם שיח קרבה בכל תחום הגורם לחיכוחים בין אמונות ודעות בתוכנו, תוך שמנתבים את העשיה הלאומית לכיוון שהותווה.
מדינת ישראל חייבת לקבע עצמה כדמוקרטיה מתגוננת להשית חוקים, תקנות ונוהלים אשר יאזנו את מערכות השליטה האנרכיסטית-האינטרסנטיות על מדינת ישראל הקיימות כיום, ויחליפון במערכות האמורות להיות לכאורה שוות כח ואיזון. הכוונה בראש וראשונה למערכות המשפט, האקדמיה והתקשורת וזאת במשולב עם ריצוץ ראשו של נחש ההון-שילטון-משפט-אקדמיה-ותקשורת. מדינת ישראל, כענין קיומי, חייבת להביא ל"איזון דמוקרטי מתגונן" את זכויות הפרט למול זכויות הציבור. במצבנו הגאו-פוליטי העכשווי, חייבים זכויות הציבור, או המדינה, לעלות מעט, אך במדה ובאורח מושכל על זכויות הפרטים החיים באותו ציבור.
עמנו הינו קטן מדי מכדי התנהלות איסטניסטית, גבהת לב. יש לחזק ולאמץ את יהדות התפוצות אל העם היושב בציון וההפך ולהפכם ליחידת עם אחד השוכן במקומות שונים. הקיום הלאומי היהודי הינו סימביוטי לחלקי העם, הן בגולה והן במדינת ישראל. המכנה המשותף בין חלקי הפזורה בסיסו הינו כמובן יהודי ולא לאומי.

חינוך לערכים יהודים, ציונים ודמוקרטים
חינוך הוא נושא הזהה ל"ענין מזג האויר, כולם מדברים עליו אך אין מי שיעשה דבר בקשר לכך". ובכן, לא מדויק. לאחר שנים של אנרכיה חינוכית (להבדיל מהשכלתית וגם זו הרי כשלה), ניראה כי מתחילה תזוזה, קלה, למצער כמעט שאינה מורגשת, אך בכל זאת קיימת, לניתוב החינוך לכיוון יהודי, ציוני ודמוקרטי. מאז שנים רבות שיכולים אנו להיות גאים במוסרנו היהודי האוניברסלי ולהעביר תחושה זו פנימה לילדינו ותלמידינו כמו גם להפיצה ברחבי העולם. האם אנו מושלמים? ודאי שלא, אך עדיין יכולים אנו להוות דוגמה מוסרית לסובבים אותנו.
שלשה שרי חינוך גרמו, אפשר שמתוך כוונות טובות אך שגויות ומהרסות להלל, להרס החינוך הערכי היהודי, הציוני והדמוקרטי במדינת ישראל בדיצתם המונוליטית לכיוון "מדינת כל אזרחיה": שולמית אלוני, יוסי שריד ויולי תמיר. אלו כיוונו את החינוך הכללי, הממלכתי במדינת ישראל לכך שיתאים לאג'נדה הפרטית והאישית שלהם התואם העדפותיו הלאומיות של אך חלק קטן וזניח בינינו, בלא שיכירו בצרכי כלל הציבור, העם והלאום היהודי במדינת ישראל.
אין הכוונה כאן לרמוז כי העם היושב בציון חייב באחידות מחשבתית מקובעת ונוקשה, נהפוך הוא. מאידך-גיסא, חייבים אנו וילדינו לצאת מנקודת מוצא לאומית, יהודית-ציונית ודמוקרטית בסיסית ומוסכמת אשר תאפשר מגוון דעות וניואנסים בתוכה. מערכת החינוך מבית מדרשם של שלשת המנזקים לעיל הביא את מדינת ישראל על ילדיה, תלמידיה וצעיריה אל סף פשיטת רגל רעיונית, אידאולוגית ויהודית שורשית. מערכת החינוך קיעקעה הלכה ולמעשה את סיבת ישיבתו של העם היהודי בארצו. המערכת בניצוחם הפכה את ישיבתנו בארצנו לבילתי לגיטימית, לאוניברסלית, חסרת ייחוד ואיחוד וגררה את שאר העולם עימה להחזיק באותה תזה.

מדוע אנו כבני העם היהודי חייבים בחיזוק אידאולוגי חסר קץ באשר למקומנו בעולם? מדוע הצרפתים והאנגלים למשל אינם ניזקקים לכך ואך טיבעי עבורם מקומם בקהיליה הבינלאומית? זהו נושא לדיון חשוב אך לא כעת. כאלו הננו, לטוב אם לרע.

מערכת כלכלית יציבה ופורחת
כל האמור כאן במאמר זה שווה כקליפת השום ללא מערכת כלכלית יציבה ומתפתחת המעצימה עצמאות כלכלית. ההגנה הלאומית, כושר ההרתעה, מאזן האימה, כל אלו עולים בממון רב אשר במדה ויהיה מצוי בידנו יאפשר לנו לעמוד על נפשנו. הרפתקנות כלכלית אסורה על ישראל במדה העולה על זו האפשרית אולי בידי מדינות שאינן מאוימות קיומית כישראל. ההנהגה הכלכלית של ישראל מחזיקה עד עתה את הרסן באורח מעורר הערכה. חוסנה הכלכלי של ישראל מאפשר למנהיגות הבכירה חופש פעולה מדיני, פוליטי וביטחוני אשר ביטויו הוא עצמאות מדינית של העם היושב בציון.
עצמאות כלכלית מאפשרת חופש תימרון פוליטי, מדיני וביטחוני. מהלך הענינים עם נשיא אמריקני מתאנף, אוהד העולם האיסלמי ונוהה אחר תורות מרקסיסטיות שמאלניות (ובעולמו של "הסדר העולמי החדש" אין ניגוד בין השנים כיום), מלמד כי תלות כלכלית הינה אסונית עבורנו.
מאידך גיסא, אפשר וחוסנה הכלכלי של ישראל מהווה כחרב פיפיות המופנה כלפינו פנימה. הנהיה ובדין אחר חוסן כלכלי יצר שיכבת 'מורמי ממון מעם' המרכזים את עושרה של מדינת ישראל בידי מעטים בעוד שחלקם למצער אינם מסתפקים בכך ומנתבים פעולותיהם ליצירת קשרים מושחתים של הון-שילטון-משפט-תקשורת-ואקדמיה. כבכל נושא ונושא, מידתיות הינה צו השעה ומשזו מופרת ומערכת האיזונים והבלמים מאבדת כושרה ללחוץ על הבלמים הרי מערכת חיובית בבסיסה הופכת למערכת אסונית, מקעקעת אחדות-לאומית ומכאן מפוררת את בסיסה הקיומי של כלל המדינה.

מערכת בריתות בין לאומית
אמנם הביטוי "עם לבדד ישכון" נישמע רומנטי אך במציאות חיינו אפשר כי זו התוצאה של עצם קיומנו אך בהחלט תוצאה שאינה רצויה.
מדינת ישראל חייבת לצאת ממצב של בידוד מדיני תוך חוכמת המעשה הדיפלומטי והמדיני ללא וויתור על נכסים אסטרטגים וסיכויי הקיום. אמירה זו נישמעת אף היא נאה, אך קשה יותר לקיימה מלאומרה.
מעשינו בעבר תרמו רבות לבידודנו בהווה. מדינת ישראל ניתפשה כתוצר מדיני חלש, ניפחד ומתרפס בפרט מאז הסכם אוסלו הראשון ב 1993 אשר היווה נקודת מפנה שלילית ביחס הקהילייה הבינלאומית לישראל. מה חבל, אך במציאות העולמית של חיינו החלש נתון למרמס, איש לא יבוא להגנתו במדה ואותו החלש לא יכול להציע ייתרונות ממשיים לקהילייה הבינלאומית. לעיתים אף בזאת אין די. רק השילוב שבין יתרונות אסטרטגים למצג של נחישות לעמוד מאחורי אותם יתרונות, רק אלו יביאו תמיכה ובריתות בין לאומיות. אמפתיה בינלאומית הינה מילה גסה ודחויה, אין כדבר הזה.
מאחר שמדיניות חוצנו הינה מעשה טלאים, אין מדיניות ארוכת טווח בנימצא, הרי ששליפות מהמותן מנזקות יותר ממועילות. רק דבקות בעקרונות הביטחון הישראלי, תוך הדגשת היתרונות האסטרטגים של ישראל עבור העולם המערבי ותוך ההכרה כי תהליכים בינלאומים אפשר שמבשילים אך לאחר שנתיים עד חמש שנים הם שייצבו את יחסי החוץ של ישראל לתועלתנו. אנו, שלוקים בחוסר סבלנות וסובלנות כרונים אין בנו אורך הרוח להמתין בסבלנות להבשלת קווי המדיניות ובכך כורתים אנו את הענף עליו אנו שוכנים.
ישראל חייבת וניכר כי אכן נעשים מאמצים בכיוון זה בממשלה הנוכחית, לחפש ולמצוא בריתות תחליפיות על המסורתיות. העולם משתנה בימינו עקב שקיעת שתי האימפריות של המאה העשרים, זו האמריקנית וזו הסובייטית. מדינות וגושים אחרים הולכים ונוצקים. אל לנו לאחר את הרכבת, היא כבר החלה לצאת למסעה מהתחנה.

מאזן האימה – ההגנה האקטיבית
מערכות מגננה פסיבית-אקטיבית
האיומים המושתים על מדינת ישראל מחייבים מחשבה ביטחונית אסטרטגית כוללת. הגנתה של מדינת ישראל הינה מורכבת, בהתאמה למגוון האיומים כנגדנו. המונח הגנה יוצר מצג שוא ואפשר כי מוטעה באשר לאמצעים להגנת ישראל. יהיו שיראו במונח "הגנה" משהו בסגנון מלחמת החפירות ממלחמת העולם השניה. יהיו ויראו במונח זה מערכת טילים ליירוט כל דבר מעופף בכיווננו. כמובן שאלו גם הללו טועים. עלינו לבדל את המונח "הגנה" שהינו מערכתי אסטרטגי-כולל לבין מושג המגננה העונה על צרכי ההגנה הקלאסית מהעבר.
המונח "הגנה" הינו "מונח מעטפת" למגוון אמצעים אשר המגננה הקלאסית הינה אך מרכיב בודד מהמגוון הדרוש ולא בהכרח החשוב ביותר. בהמשך נעמוד על ערך ההתקפה לצורכי הגנה וזאת מהסיבה כי ישראל אינה ניזקקת למערכות הגנה משוכללות בלבד. ישראל ניזקקת ל"מאזן אימה" עם אויבינו, זהו המושג הכולל יותר לאותו המוכר כ"כושר הרתעה", אשר יסייע בידה לצלוח את עשרות השנים הבאות עלינו לרעה עד שייושב הסכסוך העולמי בין המערב למזרח, בעוד שמתאפשרים תוך כדי כך חיים סבירים, חופשים ויצרנים בתוככי ישראל.
עם כל היתרונות והצורך הברור במערכי מגננה הרי שמחסרונותיו הבולטים ניתן למצוא את נייחותו והפועל היוצא מכך כי המגן הופך ל"ברווז יושב" במטווח, הנתון לחסדי התוקפן במקום ובזמן שיבחר בהם לכך. המגן חייב להגן על כל מתקן, יישוב ועיר בתחומו בכל זמן נתון בעוד שהתוקפן בורר את המטרה הממוקדת הראויה עבורו והחשופה יחסית, בזמן הניראה לו.
'מאזן אימה' יושג אך ורק באמצעות שילובם של אמצעי הגנה והתקפה למקשה אחת, מאוזנת, מתואמת, אשר יאותתו לאויב כי מחד, יקשה עליו לנזק את ערי וישובי ישראל ולהשמיד אוכלוסיתה במדה ויחליט לעשות כן, ומאידך, בד בבד, ישראל תהיה מסוגלת להשית על התוקף נזק כה אדיר עד כי חשבון הנזק/תועלת עבורו יניעו לרסן את הדחף הבוער בו לתקפנו. חישובי עלות/תועלת אלו נעשים בידי האיסלמיסטים הפנאטים גם אם הרושם הראשוני הנוצר על ידם כענין של לוחמה פסיכולוגית והמתקבל בינינו אינו ככזה.
מערכות הגנה מובהקות כגון חץ -2 חץ-3 (בפיתוח), מערכת "כיפת ברזל", תותחים מהירים ("פלנקס"), תותחי לייזר, אמצעי מודיעין מוטסים בילתי מאויישים, לוויני צילום וריגול, כח ימי משוכלל ואחרים הינם חלק ממערך המגננה הלאומי.
בנקטנו במגננה, אנו עוסקים בהגנה פסיבית דהיינו, אנו מתקפדים לכאורה במקומנו, מצטנפים בתוך עצמנו ומנסים להדוף את מטר הטילים האדיר אשר אנו אמורים לספוג במקרה של פרוץ מעשי איבה ולוחמה כנגדנו. האמצעים הניזכרים הינם בהחלט נאותים וחיונים מעין כמותם על מנת לסוכך על האוכלוסיה האזרחית, הבילתי לוחמת. אך ברי הוא כי אמצעים אלו אינם מספקים ולא יאטמו כליל את שמי המדינה. לשם כך קיימות מערכות התגובה ההתקפית

מערכות תקיפה מאוישות
גם אם דומה כי מערך התגובה המאוישת לנוכח האויב מאבדת מעט מזוהרה ויעילותה הרי שהינה עדיין חסרת תחליף, אם בכלל. עדיין ולא ברור אימתי יוכלו מכונות נבונות להוות תחליף מושלם ליצורי-אנוש בשדה הקרב. מאידך-גיסא, פגיעותנו הפיזית וחוסר נכונותנו לספוג אבדות בנפש מלמדות כי יש להטות בהדרגה אמצעים לשליטה ובקרה בשדה הקרב העתידי, לעבר המערך העורפי אשר בו חיילים מאומנים ומיומנים ישלטו במכונות חכמות המבצעות את המטלות ההתקפיות המסורתיות של בני אנוש.
ולמרות האמור לעיל, מערך התקפי מגוון עדיין נותן בידי מקבלי ההחלטות את הגמישות הדרושה בהפעלת הכח להשגת יעילות מיטבית לנוכח העלות (נפש ודמים) בהעברת הלוחמה אל שטח האויב או ביצירת מאזן אימה אשר ירתיע מלכתחילה אויבינו מלתקפנו.
למרות אלפי שנות לוחמה יבשתית, למרות הקידמה הטכנולוגית האדירה בדיברי ימי האנושות, עדיין אין תחליף לאותו חייל החי"ר התוקף ומחזיק בשטח תוך שמהווה נידבך נוסף לתקיפת או לשליטה על השטח הבא. ומכאן גם אין עדיין תחליף לאוגדות המשוריינות המפלסות את הדרך לחיילי החי"ר והקומנדו וההפך. הנאמר יפה גם לגבי הפעלת הכח האוירי המאוייש. הטכנולוגיה עדיין אינה מסוגלת להוות תחליף מושלם לטייס הקרב המסוגל לפגיעה חירורגית מתוכננת, אקראית או מזדמנת ולשיקולים הומניטרים, אנושיים אשר המכונה תתקשה בהם. אלו אותם שיקולים ממש המציבים באולמות המשפט שופטים בשר ודם ולא מסדי נתונים ממוחשבים במקומם. גם פצצות אוויריות חכמות ומונחות, גם טילי השיוט המדוייקים מונחי לווינים, עדיין אינם מהווים תחליף שלם לשיקוליו של הטייס האנושי.
ההתקפה הינה מגננה באמצעים אחרים. בעידן הטילים על מגוונם, אויב היודע כי איננו מסוגלים לתוקפו יתגודד בחופשיות סביב גבולותינו ויהפוך את אזרחינו וערינו למטווח ברווזים בלא שיסכן את כוחותיו. עצירת מתקפת טילים אין פירושה מרדף סהרורי אחר כל טיל וטיל המסכן אותנו. פירושו הוא יכולתנו להטלת נזק אדיר בבטן הרכה של האויב כדוגמת עריו, אזרחיו, מתקני ייצור, תקשורת אנרגיה תובלה וכדומה. למערך ההתקפה המאויש יש לכן חלק ניכבד במעטפת ההגנה גם לנוכח הרגישות הבינלאומית הרבה כיום לפגיעה באזרחים שאינם לוחמים. יחד עם זאת, מלחמת לבנון, וקרוב לוודאי גם מלחמות עתידיות, הוכיחה כי האיזון הנידרש, השילוב שבין כושרנו לתפיסה התקפית של שטח אויב בידי כוחות יבשתים לבין כושרנו להטלת נזק אדיר על אותו האויב בידי כוחות אויריים הוא שינצח את המלחמה ויותר חשוב מכך, הוא שימנע את המלחמה הבאה מכל וכל.

מערכות תקיפה אוטונומיות
מערכות לחימה בילתי מאוישות הינן "הרחבה מצמצמת" של זרוע התקיפה המאוישת. הטכנולוגיה כבר התקדמה דייה על מנת לשחרר חלק ניכר מחיילים בני אנוש מלהשתתף ולסכן חייהם בשדה הקרב. כאמור לעיל, זהו תהליך מדורג. באם קיימת כיום עדיפות ביחס של שליש ושני שליש לטובת מערכה מאוישת הרי שבעתיד הניראה לעין יתהפכו וודאי היוצרות ומערכות בילתי מאוישות, אוטומטיות יהוו כשני שלישים מכלל מערכות הלחימה הן במגננה והן בהתקפה.
כפי שבמדינת ישראל הבינו נכון את חשיבות מעטפת המגננה הכוללת מפני טילים, אם כי באיחור ניכר ופיתוח מערכות החץ וכיפת ברזל מוכיח, הרי שכך אמור היה לקרות במערך התקיפה הבילתי מאויש. ולא כן הוא.
ישראל פנתה תחילה למאמצי תקיפה פסיבית דהיינו השגת מודיעין בזמן אמיתי באמצעות מטוסים בילתי מאוישים ולווינים. זו מגמה נכונה ומוצלחת אך אינה נותנת מענה לענין "ההגנה האקטיבית". ישראל הישקיעה משאבים, למצער בלעדיים, בחיזוק והעצמת כח ההתקפה המאויש בעוד שהיזניחה משהו את תחום ההתקפה הבילתי מאויש.
את אשר הבינו אויבינו כבר לפני שנים רבות אנו כשלנו מלהפנים והסיבות לכך רבות ומגוונות שלא מענין מאמר זה. אויבינו הישכילו להבין כי יעיינו את היתרון ההתקפי, האוירי המאויש הישראלי בעזרת מערך "טילי מעטפת התקפית" לטווח קצר, בינוני וטילים בליסטים אשר לישראל אין מענה שלם לקראתם
אמנם מקורות זרים פירסמו נתונים באשר לטילי שיוט המשוגרים מצוללות, אמנם התקבלו ידיעות מקוטעות באשר ליכולות של טילי ה"יריחו" לטווח בינוני ובליסטי, אך במדה ואכן אמצעים אלו היו אמצעים בכח המסוגלים ליצור הרתעה, הרי ישראל כבר היתה מזה זמן מניחה למדינות האויב להיות מודעות לכך. באשר אין יסוד הרתעה באמצעי אשר הינו כה סודי עד כי האויב אינו יודע כי עליו לחשוש ממנו.
דוגמה נאותה לאמור לעיל ניתן למצוא במדיניות העמימות הגרעינית ישראלית אשר מקורות זרים טוענים בעקשנות כי ישראל מצויידת במספר זה או אחר של ראשי נפץ גרעינים. איום גרעיני אשר האויב אינו מודע לו אינו מהווה כלל וכלל כח הרתעה. מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית נתנה בידנו את האפשרות להרתיע את האויב ויחד עם זאת לטעון כי אנו לא נכניס ראשונים נשק גרעיני למזרח התיכון. עדות להשפעה של מידע כזה (ואפילו והוברר כשגוי בחלקו), ניתן למצוא באיום הגרעיני העירקי המרומז של סדאם חוסיין על המערב אשר דחף את ארה"ב לתוקפו.
גם האיום הגרעיני האיראני הינו בעל מאפיינים זהים. אין חשיבות לכך באם איראן מחזיקה כבר בנשק גרעיני אם לאו. עצם הידיעה בין מדינות המערב כי הינה בעלת פוטנציאל שכזה כבר עושה את כל ההבדל.

יש להניח כי עם חלוף הזמן יוסטו יותר ויותר אמצעים לפיתוח מטוסי קרב "טורפים", בילתי מאוישים. ניראה כי מגבלות טכנולוגיות זמניות עדיין מונעות הפעלה רחבה יותר של מטוסי קרב חכמים המהווים מעין סוג של פלפורמה אוויונית רובוטית, נישלטת אנוש, נושאת חימוש יעודי, המיועדות למחזור ולתקיפה חוזרת.
השילוב בין מל"טי תקיפה הניתנים למחזור לבין טילים בליסטים חד פעמים ניראה כשילוב מנצח. חבל כי עד עתה עדיין אמצעים אלו אינם בידינו באורח שלם יותר, כניראה מפאת חוסר הבנת שדה הקרב העתידי והזנחה רעיונית.
היתרונות שאמצעים טיליים חכמים נותנים בידנו הינם עצומים. טילים אינם מוגבלים על ידי גבולות, שמים פתוחים או סגורים, התרי מעבר וחדירה וכיוצא באלו. ההפעלה הטילית (הממונעת—בשום מקרה לא נייחת), הינה מידית וחסינה יחסית מפגיעת נגד. זמן התגובה הינו מינימלי לעין ערוך בהשוואה לאמצעים המאוישים. הסיכון לכוחותינו בהפעלת אמצעים אלו הינו קטן. לכאורה אמצעי תקיפה אידאלי. זה אשר הבינו אויבותינו מבין מדינות ערב זה מזמן וכאן הוא התחום בו אנו למצער כשלנו.

למרות שמאמר זה הינו מאמר של תקווה, הרי שרבים יתקשו למצוא בו נחמה באשר הכשלים, החוסרים והחסכים המתוארים בו הינם רבים ועצומים. אך זהו לוזו של ענין, עלינו להכיר ולהפנים כשלינו על מנת שנוכל להתמקד בתיקון. מאידך-גיסא, לא אלמן ישראל, הפריחה והשגשוג המלווה את מדינתנו כיום מעידה בבירור כי אכן, למרות הכשלים והשגיאות, עדיין אנו נימצאים על דרך המלך, אם כי בשוליה ובידינו הוא להשיב עצמנו למרכזה.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
http://www.aaronroll.com/
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdfhttp://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli%20Democracy%20chapters.pdf

יונתן בן שאול עזר לגנרל אלנבי בכיבוש הארץ.

יונתן בן שאול עזר לגנרל אלנבי בכיבוש הארץ.

אומנם הכותרת קצת בומבסטית ולא מדובר על עזרה מכריעה אבל בכל זאת קרב שניהל יונתן בן שאול (כן , מדובר בבנו של שאול המלך) עזר בקרב שהתחולל אלפי שנים לאחר מכן.
ב 1918 פלש גנרל אלנבי לא"י במלחמה נגד התורכים.
אחד הקרבות היה כיבוש הכפר מכמש.
התורכים התבצרו בכפר ששכן על גבעת סלעים גבוהה והגנו על הכפר בהצלחה.
קצין בריטי חובב תנ"ך היה מפקד הכוח הבריטי שניסה לכבוש את הכפר.
הקצין, מיגו"ר ג"ילברט, התלבט במהלך הקרב. השם מכמש היה מוכר לו.
הוא חזר לאוהל פתח את שמואל א וקרא את הקרב שניהל יונתן בן שאול מול כוח פלשתי עדיף באותו מקום אלפי שנים קודם.
בקרב התנכ"י יונתן ונערו מצאו דרך עוקפת , חדרו מבעדה והפתיע את הפלשתים מעורפם.
המיג"ור בחר מספר לוחמים מצטיינים, הוביל אותם באותה דרך ממש שעשה יונתן והפתיע אף הוא את התורכים. התורכים המופתעים נסוגו בבהלה כמו הפלשתים של אז.
בעזרת רמזים של התנ"ך גם התגלתה דרך בורמה שלנו. אותה דרך שבזכותה ניצלה ירושלים מהמצור של הערבים בקרבות 48 אבל על כך בפעם אחרת.

יום שבת, 24 ביולי 2010

לקראת ט"ו באב- הסוד האפל של האהבה הגדולה

הסוד האפל של האהבה הגדולה.
שאנחנו אומרים "עד חצי המלכות" אנחנו מתכוונים שאנחנו מוכנים לתת הרבה תמורת משהו.
אבל בפועל אנחנו לא מתכוונים באמת לוותר על חצי המלכות.
אבל היה אחד שבאמת ויתר על המלוכה ועשה זאת עבור האהבה.

מי מאיתנו היה מוכן לוותר על המלוכה בכדי לשאת לאישה את אהובתו?
לא הרבה. אולי אפילו אף אחד.
לא לחינם נחשבת האהבה של אדוארד השמיני , מלך אנגליה ואליס סמפסון
לאהבה הגדול בהיסטוריה.
לפני שנתחיל בסיפור צריך להסביר על היחס של האנגלים למוסד המלוכה.
יש בבריטניה פתגם:
"יש שני מלכים חשובים. המלך בחפיסת הקלפים ומלך אנגלייה."
בניגוד למלכים סימליים כמו מלכת הולנד, מלך ספרד ,מלך דנמרק וכדומה כל בריטניה
סובבת סביב בית המלוכה.
במהדורות החדשות יש דיווח על בית המלוכה, חיל האויר נקרא חיל האויר המלכותי,
פרסים שונים כמו ספרות ומדע מוענקים בשם המלכה,
כל פרטי לבוש ותספורת קשורים לבית המלוכה, התארים של דוכס,ברון, רוזן וכדומה
נהוגים כמו בימי הביניים עם משמעות כאילו אין דמוקרטיה.
בפרלמנט נהוג לפתוח כל ישיבה בציון המלכה וכדומה.
זה היה הרקע לסיפור שלפנינו.
ב 1935 מת המלך ג"ור"ג ה 5 ולפי המסורת הוכתר בנו הבכור אדוארד בינואר 1936 למלך בריטניה
אדוארד היה בקשר רומנטי עם גרושה אמריקאית בשם אליס סימפסון.
לאורך מאות שנים היה נהוג וטבעי שבחצר המלכות שיהיו מאהבות\מאהבים
(על הסיבה לכך אני ארחיב בפעם אחרת).
בהתחלה לא הטריד הדבר איש.
אולם התברר כי המלך רוצה כי אהובתו תהייה לידו בקבלות פנים, בארוחות רשמיות, בביקורים
בחו"ל ואפילו הוא התכוון לשאת אותה לאישה.
ראש הממשלה נועד עם המלך ובעקבותיו באו גם ראשי בתי הפרלמנט הבריטי ואפילו
ראשי בתי המשפט הבריטי, כל אלו ניסו להשפיע על המלך שלא התחתן עם אליס.
על פי החוק מלך אנגלייה רשאי לשאת אישה עם מתקיימים שני תנאים:
השתייכות למעמד האצולה
המועמדת חייבת להיות בתולה

המלך סירב לשמוע וכאשר נאמר לו כי זאת הפרת חוק הוא העדיף להתפטר ולשאת את אהובתו לאישה.
כלומר הוא ויתר על המלוכה עבור אהובתו.
הוא הורד לדרגת דוכס (פחות מנסיך) זה נראה דבילי בעינינו אבל זה פחיתות כבוד רצינית באנגלייה.
הדוכס ורעייתו (לה לא ניתן תואר של בית המלוכה, עוד פגיעה) עזבו את בריטניה והשתקעו בצרפת.
הם קיבלו הקצבה קטנה יחסית מבית המלוכה.
(במקום אדוארד הוכתר אחיו הצעיר למלך ג"ורג" השישי והוא אביה של המלכה הנוכחית, אליזבט)
ויתור על ממלכה עבור אהבה הוא מעשה אצילי ומרגש למדי.
לכן נחשבת האהבה הזו כגדולה מסוגה.
הופקו מספר סרטים וסדרות טלוויזיה על הנושא.
הייתה גם סידרה בשם "אדוארד וגברת סימפסון" ששודרה בישראל לפני מספר שנים.
כל זה נכון וידוע.
מה שלא ידוע, מה שהוסתר כל השנים זה הסוד האפל שהתברר שבני הזוג היו שותפים לו.
בזמן מלחמת העולם השנייה , כאשר היטלר תכנן לכבוש את בריטניה הוא פנה לאדוארד בבקשה
כי אחרי הכיבוש הנאצי של בריטניה אדוארד ייקח שוב את כתר המלוכה.
היטלר ידע את הקשר העמוק שיש לבריטים עם בית המלוכה ואם אדוארד היה מתמנה
למלך בריטניה מטעם הטלר זה היה מעניק לגיטימציה לשלטון הנאצי של היטלר.
לאדוארד היו שורשים גרמניים, סבו מצד אימו היה גרמני
(זה לא צריך להפתיע מכיוון שמשפחות המלוכה באירופה היו בקשרי נישואים).
אליס סמפסון עצמה הייתה מיודדת עם שר החוץ של הטלר , ריבנטרופ ,והייתה שותפה לרעיון .
אדוארד ,שהיה עדיין פגוע מהיחס אליו , הסכים לתפקיד שהציע לו היטלר.
כמובן שאחרי המלחמה הוא הכחיש את ההסכמה.
בבריטניה לא פורסם הדבר כי רק המחשבה שנציג בכיר מבית המלוכה הוא בוגד
הייתה גורמת לשערורייה נוראה.
ההקצבה שקיבלו מבית המלוכה הופסקה כי הרי אסור לתת כסף לבוגדים.
בני הזוג לא הורשו להגיע לבריטניה מאז כי אם הם היו מגיעים הם היו נעצרים ומואשמים בבגידה.
רק כאשר נפטר אדוארד הורשתה אליס סמפסון להגיע ללוויה שנערכה בבריטניה.
זו הייתה הפעם היחידה שהיא ביקרה בבריטניה מאז הויתור על המלוכה.
סביר להניח כי אם היא לא הייתה מגיעה ללוויה היו מתעוררות שאלות והיה גובר
החשש כי הסוד יתגלה וזו הסיבה שהיא הורשתה להשתתף בלוויה.
היא חזרה מייד אחרי הלוויה לצרפת ואחרי מותה היא נקברה לצד בעלה בבריטניה.
לפי מיטב המסורת כל בני המלוכה קבורים בבריטניה
ולכן אם בני הזוג לא היו נקברים בבריטניה היו מתעוררות אותן השאלות שלא רצו שתשאלנה
עם מותה של אליס סמפסון נקבר גם הסוד האפל של האהבה הגדולה.

במעלות הבית השלישי\יהודה צורף


במעלות הבית השלישי

ככל שמדינת ישראל מפגינה את עוצמת ריבונותה הבלתי מעורערת בהתרוצצות פעלתנית שעולה על גדותיה מרוב שפע של עשייה, כך מתפשטת תחושת האופוריה בקרב חוגים נרחבים, שבהשראתה של התפעמות פנימית עמוקה משוכנעים כי הגיע הזמן לממש את כינונו של הבית השלישי.אך דווקא אותו בולמוס קדחתני של עשייה חסרת אבחנה מעיד על כך שבניית בית המקדש כיום כמוה כהקמתו של עוד מגדל עזריאלי על הר הבית. כבר עדיפים מסגדי המוסלמים הניצבים על ההר מאשר עוד גורד שחקים ישראלי ראוותני שוקק המולה קניונית מהזן הישראלי המוכר. שהרי, הקודש קורם את עצמו מתוך הדממה.אכן, הארץ אינה שוממה מהבחינה הגשמית, יש בה ערים, עיירות וכפרים, שבה יושבים יהודים. זהו מן הסתם סימן לגאולה, וכבר דומה שפעמי משיח נישאים באופק כאות ומופת לכך שהגיע זמן כינונו של הבית השלישי באדמה הנושבת שנגאלה משממונה. אלא שבניגוד משווע לפסיפס העשיר של יישובי היהודים הנטועים באדמת ישראל לכל אורכה ורוחבה, נגועה הארץ בשממה רוחנית שמסמלת את הסתמיות הישראלית בכל עליבותה. העולם הרוחני מתפתח ללא הרף, ואילו הנוסטלגיה לשחזורו המדויק של בית המקדש ההרודיאני, עם הפולחן, הקורבנות והתפילות, רק מקבעת אותנו בתוך קורים מעופשים של קפיאה על השמרים. מוטב לנו להרהר היטב במשמעות היעלמותו המסתורית של ארון הברית עוד טרם חורבן הבית הראשון, ולבדוק כיצד זה הפכנו להיות אטומים לרמזיה של השכינה. על כל פנים, לו למיצער היינו מטפחים את מידת הרגישות לסימנים רוחניים המבצבצים בחשאי מתוך המציאות התוססת ולבחון את לקחיהם באספקלריית העבר.נאמני הר הבית, הרואים בעיני רוחם את כינונו של בית המקדש במהרה בימינו, מדגישים בחזונם את חשיבות בנייתו המחודשת של המזבח על הר הבית למען חידוש עבודת הקורבנות. אך, כאמור, מאז ימי המקרא והקרבת עולה, זבח ושלמים לאל, חש העולם הרחב את תמורותיה של המפה הרוחנית מאז ימי קדם. ביטוי מובהק למותר האדם מן החיה הוא בהבנת העוולה הגלומה בעולה. מכאן שההתפתחות הרוחנית מיועדת לרומם אותנו לרמה רוחנית נעלה, שממנה היינו אמורים לאסור בתכלית האיסור את הנוהג המפלצתי של שחיטת חיות למטרות פולחניות. העולם כולו יגנה אותנו בצדק על חידוש הנוהג הברברי של התאכזרות לחיות תמימות ורציחתן כעולה לאל שבכלל אינו חפץ בהן. גם את מאמר הנביא "שבעתי עולות אילים וחלב מריאים" עלינו לפרש במובנו העמוק כרמז מובהק לעליית העם במדרגות הרוחניות אל מעבר לקדמוניותה של פולחניות גסה.ובכלל, היינו אמורים לשמש מופת לעמי העולם בהגשמת חזון הצמחונות, ובו בזמן להתנער מהזיות רומנטיות על עבר רחוק שאין לנו כל יכולת לשחזר אותו. שכן, המקרא מתווה את העקרונות הקיומיים של העם היהודי מתוך תקופתו, מלמד אותנו פרקים מאלפים בהלכות רוח התקופה המשתנה תדיר, ומתאר בלשון ססגונית כיצד התקופה המקראית עצמה עברה תהפוכות, תמורות ושינויים. על אחת כמה וכמה עלינו להבין מתוך תקופתנו שההתפלשות בפתוס של געגועים לעבר הטמיר לא תקדם את התפתחותנו הרוחנית אלא רק תעכב אותה.נראה שנאמניו המושבעים של כינון בית המקדש אינם לומדים לקח מכך שככל שתוכניות שחזורו של בית המקדש הן נמרצות יותר, כך הקשיים הנערמים בדרך הגשמתן מאפילים עליהן. מוטב לנאמני הר הבית לבחון את סוגיית כינונו של בית המקדש מתוך רוח תקופתנו ולא מתוך אתוסים קדמוניים שאינם רלוונטיים לתקופתנו. שכן, כמאמר הנביא, האל אינו חפץ בפולחנים גשמיים ריקים מתוכן, אלא ברוחניות אנושית המתגלמת בדרך ארץ, אהבת הזולת, כבוד לאדם, לחיה ולטבע, ביטול האגו, טיפוח הענווה וריסון המידות הרעות הנובעות מתוך דחפים אנוכיים. יהודה צורף

יום שלישי, 13 ביולי 2010

הדמוקרטיה כקרדום לחפור בה.

הקדמה שלי: יש תמיד שאלה שקשה לענות עליה. מה הן גבולת הדמוקרטיה.
יש תמיד את התגובה של היטלר שעלה לשלטון בדרך דמוקרטית.
יש סוגייה של גורמים שמנסים להרוס את המדינה באמצעים דמוקרטים (למשל המוסלמים באירופה)
יש סוגייה של נושאים שהיום נחשבים כבגידה ומחר יראו כנורמה (למשל מתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה)
הינה מאמר של אהרון רול
14 יולי 2010
הדמוקרטיה כקרדום חפירה

הדמוקרטיה המערבית אוספת תחת כנפיה גם שרלטנים ההופכים אותה כ"קרדום לחפירה" על מנת להשיג באורח צבוע, תככני ומניפולטיבי את מטרותיהם האישיות תוך שמשפיעים על ציבור שומעיהם נילוש המחשבה.
האמור לעין אינו פוסח על מדינת ישראל אשר בה רמת השרלטנות ואחיזת העינים בשם הדמוקרטיה לשוא שוברת מדי חודש בחודשו שיאים חדשים.
הדברים הנאמרים לעיל נובעים למצער, מחוסר הבנתם של ציבורים רחבים מהי דמוקרטיה ומהם חובותיו וזכויותיו של האזרח תחת המשטר הדמוקרטי. קיימים ניבחרי ציבור בינינו אשר בהחלט ניבנים על כך כי יוכלו לעוות את כללי הדמוקרטיה הבסיסיים בלא שהסובבים אותם יחושו בכך.
כוונתנו כאן לחיבור התמוה והמעוות שבין "חופש הדיבור" ו"זכויות אזרח" לבין חברת הכנסת חנין זועבי אשר ענינה מתברר בימים אלו בכנסת ישראל. זועבי, חברת כנסת, נציגת מפלגת בל"ד הערבית-ישראלית בבית המחוקקים, למי שכבר שכח, שיתפה פעולה באופן פעיל במשט הפרובוקטיבי התורכי לעזה ושהתה על סיפון ה"מרמרה" בעת שארעה עליה התכתשות הדמים הידועה.
היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע כי אין עילה משפטית להעמיד את זועבי לדין. להלכה, אין להלין על היועץ המשפטי באשר ניבחרי הציבור בכנסת אשר תפקידם הוא לשים גדר לפעולות המהרסים מבפנים, בידי ערבים או יהודים, הנעשות במסגרת הדמוקרטיה, התרשלו בעבר בתפקידם ולא חקקו סייגים מתאימים לכך.
ומכאן כל שנותר לנו הוא לפעול בתחום הציבורי והמשמעתי. זהו אשר עושה בימים אלו כנסת ישראל. לא מספיק, לא די, אך למצער חיוני מעין כמוהו.

איננו אמורים גם להלין בנחרצות רבה מדי לכאורה כלפי הגב' זועבי שהרי קיימים במדינת ישראל עשרות אלפי אזרחים, כן, ישראלים-יהודים, אשר עושים שימוש נלוז בדמוקרטיה כקרדום לחפור בו למילוי מאוויהם האישיים הנוגדים כל כלל ונוהל דמוקרטי. המדובר הוא באנשי אקדמיה, משפט ותקשורת אשר ביודעין, בכוונה תחילה ובכוונת זדון, סובבים בעולם, מוציאים דיבת ישראל רעה וקוראים לחרמות ועיצומים כנגדה. ומכאן מדוע זה לכאורה נלין על ח"כ זועבי?
האם זו אפליה? גזענות רחמנא ליצלן? הדרת המגזר הערבי? לא מניה ולא מקצתה. המדובר הוא בשימוש בדמוקרטיה הפתוחה שלנו, הן מחוסר ידיעה והן מכוונת זדון באשר למונח "חופש הדיבור והביטוי" במשטר הדמוקרטי.

חופש הביטוי הינו יסוד מוסד במשטר הדמוקרטי, אך אינו במשתמע גם חופש השיסוי. זוהי מנטרה, אמירה המגלמת בתוכה יותר מהניגלה. קיים קו ברור בין זכותו של אדם 'לחשוב' בחופשיות מוחלטת ו'לבטא' מחשבותיו בפומבי בחופשיות מרבית באין אונס, לבין חציית אותו הקו כאשר אותו פרט מחליט להוציא את מחשבותיו ורצונותיו האישיים או הציבורים מן הכח אל הפועל תוך שמקעקע את זכות הקיום של האחר. אותם כללי חופש מוחלט לחשוב ולהתבטא מקבלים סייגים מסויימים כאשר אותו הפרט מחליט לבטא רצונותיו בפומבי, בעוד הסייגים הולכים ונערמים כאשר אותו פרט חורג מגדר התבטאות גרידא ומחליט להוציא באורח נלוז אל הפועל את מחשבותיו והתבטאויותיו.

גם חופש הביטוי "המקודש" אינו פרה קדושה תמה. באם יחליט הפרט (במדינה מתוקנת....), לחרוץ לשון הרע כנגד חברו ובכך יפגע בשמו הטוב, ברווחתו ואפשר אף בקיומו, הרי שפשע ועליו לשלם כגמולו. באם הפר אדם את תקנות הסוביודיצה (דהיינו, אסור דיון פומבי מהליך המשפטי) ופשק שפתיו בעוד משפט מסויים מתנהל ונימצא בעיצומו, הרי שפשע ועליו לעמוד לדין על כך. ומכאן ברי הוא כי ישנם סייגים לחופש הביטוי, גם כאשר הינו מכוון כנגד המדינה ולא אך כנגד פרטים בה, מעבר למינון מוסכם, מידתי ומקובל. כמובן כי קיימות רמות שונות של הוצאת לשון הרע או סוביודיצה וחייבים אנו בשום שכל ואיזון אינטלקטואלי לבור את התבן מן הבר.
כך גם כאשר אדם מחליט לעשות מעשה ולהוציא מחשבותיו מן הכח אל הפועל. הבא ונקצין. רובינו סובלים ממחסוך במזומן בשגרת חיינו, שהרי זה הינו משאב מתכלה. רבים מאתנו וודאי משווים בנפשם עד כמה היה נאות עבורם סכום ניכבד של מזומנים בבנק. מיעוט קטן יותר אפשר ומהגג על שוד בנק או אמצעי פלילי אחר כך שישיג מאוויו. כמובן שהגיגים אלו הינם לגיטימים למהדרין, מותר להגג בחופשיות, מותר אף לבטא מאוואים אלו. אך באם יחליט המהגג לעשות מעשה, לשלוף אקדחו ולשדוד את הבנק מעבר לפינה, הרי כאן נחצה קו אדום ברור ועלינו להשית עליו עונש חמור. הנה היא השיטה הדמוקרטית כולה על רגל אחת.
ומן המשל, אל הנמשל. חברת הכנסת זועבי כמוה כאותו שודד הבנק. היא שהתה משך ימים ארוכים על סיפון ה"מרמרה", אין מצב שלא נחשפה במידה זו או אחרת לכוונות הטרור של חלק מהנוסעים כלפי חיילי צה"ל. חובתה כאזרח, לא כחבר כנסת, כאזרח מדינת ישראל היה לנסות לעצור את העתיד להתרחש או לדווח על כך לשלטונות המוסמכים. משלא עשתה לא זאת אף לא ההוא, ובאשר הינה מחצרצת מעל כל במה אפשרית (אשר ניתנה לה כחברת הכנסת – הנה הקרדום לחפירת הדמוקרטיה), כי פעולת הטרור בהשתתפותה על סיפון ה"מרמרה" היתה לגיטימית למהדרין, הרי בכך הינה מפלילה עצמה, שהרי כאומרת כי ידעה גם ידעה את שעתיד להתרחש ובכך, שמה עצמה בצד הטרור והפכה לכן לשותפתו. כך גם כדוגמה נוספת הינו דין חברו של הרוצח, גם באם לא רצח באורח פעיל אך נכח בזירת הרצח ועודדו, בלא שניסה להניעו מכך ולא דיווח לרשויות, הרי שרואים אנו בו שותף לפשע ברמה זו או אחרת. אדון ווינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, אינך חוזר בך מהחלטתך השגויה (התקינה פוליטית להלל), שלא להעמיד את זועבי לדין?

ובאשר ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין, התבלבל המסכן. הלה, או שהינו מנסה להיות קדוש מהאפיפיור, או שאינו משיג כלל מהותה של הדמוקרטיה. בכך שמנסה באורח סידרתי למנוע צעדים לגיטימים מצד חברי הכנסת כלפי זועבי הריהו מציב עצמו כעוכר הדמוקרטיה ולא כמצילה.
ניראה כי ריבלין שלא בטובתו, מתווה לאותם עוכרי מדינת היהודים היושבים בכנסת את הדרך הכיצד לנצל את הדמוקרטיה "כקרדום לחפור בו" על מנת לקעקעה ויחד עמה את מדינת היהודים. חבל, אדם בגילו ונסיונו אמור היה זה מכבר ללמוד דבר או שנים בהלכות קיום ושרידות יהודים. באם ימשיך כך, אפשר ונראה בו כמוותר על חלום הנשיאות בו כה חשק.
אין האמור כאן בהתיצבותו מאחורי זועבי "הערביה", לא מניה ולא מקצתה. האמור הוא בהתיצבותו מאחורי מקעקעי הדמוקרטיה העושים בה שימוש כ"קרדום לחפור בו" על מנת לקעקעה, בתואנת "חופש הביטוי" ו"זכויות המיעוט" שאינן ממין הענין ועם כך קשה להשלים. עוד מעט קט והלה יצדיק את מעשה ח"כ הנימלט מאימת החוק עזמי בישארה, הלה הוא שסלל הדרך לחנין זועבי ומשובטיה. הרי בשם "חופש ביטוי" פרוץ, מופקר ומעוות ניתן גם לתרץ ריגול של אזרח כנגד מדינתו ולא רק בידי ערבים ישראלים. שהרי בשם אידאולוגיה מעוקמת, בשם סיסמאות שהפכו לבזויות ובדין כגון "זכויות אזרח" מסורסות, הנחמסות בידי אזרחים, יהודים כערבים, רבים וארורים פנו לריגול כנגד ישראל על מנת למוטטה מבפנים.

זועבי גם יצאה באורח מניפולטיבי כנגד המגבלות שהוטלו עליה על ידי הכנסת בתואנה המבישה כי הדבר מהווה "תקדים מסוכן כלפי הציבור הערבי". כמעט ואנו שומעים ברקע מתנגנת הנעימה "המדינה (ישראטין) זו אני". נוזלי האפסיים של הח"כ וודאי עלו לראשה. עם כל הכבוד (ושמא בלעדיו), זועבי אינה הציבור הערבי ואת מעשיה עשתה על דעת עצמה בלבד. גרירתו של הציבור הערבי לכסות ערוותה הטרוריסטית הינו מביש.

זועבי מצביעה לשלילה לעבר חברי הכנסת אשר לטענתה מונעים נגדה מתוך רגשות נקמה. האם האשה הזו ליצנית? כמובן שאנו מונעים-גם-מרגשי נקמה שהרי אנו זוכרים היטב "את שעשה לנו עמלק". הפלסתינים כבר קטלו מתוכנו כ-20,000 נפשות יהודיות יקרות משך מאה השנים שחלפו ועדיין מתעקשים להמשיך ולרצוח בנו. כמובן שנרצה לקחת נקמה מאלו היושבים בכנסת ישראל בעודם נותנים יד למרצחים הטרוריסטים. אנו גאים ברגשות הנקמה, אנו אך בני אדם ובני אדם כאשר מרצחים בהם, שואפים לנקמה. אנו רדפנו אחר הנאצים ועוזריהם לשם נקמה ואנו נירדוף אחר הפלסתינים ועוזריהם מאותה הסיבה, כשם שבד-בבד נישמח לעשות עמם שלום, באשר אנשי שלום אנו.
המניפולטיבית-זועבי מכוונת חיציה לעבר "יפי הנפש" בינינו, אלו "האוניברסלים", "הנאורים" לכאורה, אנשי השמאל הקיצוני הגלובלי בכוונה לעורר רחמיהם האידאולוגים. נעלם מעיניה כי עם ישראל התפקח והחל להשיג מי הם אויביו מבית וזועבי בהחלט הצטרפה לאויבי עמנו.
נכון ומידתי עשתה כנסת ישראל אשר היטילה מגבלות על זועבי. אין במגבלות אלו לזעזע את אמות הסיפין, אך הינן מהוות כתמרור אזהרה לפורצת הגדר הזו המחפשת דרכים להשמדת מדינת ישראל היהודית (זכותה—במגבלות שתוארו לעיל), יחד עם חבריה בכנסת ישראל, שוטמי עמנו מהמגזר, כי חוקי המשחק השתנו. נכון, מעט מדי ואף מאוחר מדי, אך הרי "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". במדה ותחזור זועבי על מעלליה למרות ההזהרה שקיבלה כעת הרי שיש לסלקה מכנסת ישראל לצמיתות.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

תרומה יהודית מכרעת לארה"ב\יוסי לביא

להלן סיפור מעניין ששלח לי יוסי לביא
לפני זמן מה הוקם לוח זיכרון בבית הכנסת היהודי באקדמיה הצבאית היוקרתיתשל ארה"ב, בווסט-פוינט - לזכרו של: " חיים סלומון ".בימי חייו, וזאת בתקופת הכרזת העצמאות של ארה"ב בשנת 1776, היה האיש הזההיועץ הכספי ועוזרו הראשי לעניינים כלכליים של ג ' ורג ' וושינגטון, שהיההנשיא הראשון ומפקד הצבא הקונטיננטאלי של ארה"ב החדשה.
בימים הקרים של החורף של שנת 1777 חיילי צבא ארה"ב קפאו מקור מחוסר ביגודמתאים ורעבו מחוסר מזון. חיים סלומון גייס את הקהילה ה יהודית בארה"ב שכברמנתה אז כמה אלפי משפחות ושלח קריאה ליהודי אירופה לבוא ולעזור בתרומותכספיות למדינה החדשה. פעולתו הייתה כה מוצלחת שגו ' רג ' וושינגטון עצמו מצאלנכון לציין שאלמלא פעולתו של חיים סלומון'פני ההיסטוריה היו בודאישונים, משום שצבא ארה"ב – לא היה מחזיק מעמד במלחמתו נגד הבריטים ויתראויביה של ארה"ב, שלא רצו בקיומה ' .
לזכרו של חיים סלומון ועזרת העם היהודי להקמתה של הרפובליקה של ארה"בבמלחמת העצמאות שלה - ציווה וושינגטון להנציח את פועלם בדרך מיוחדת.אם תיקחו לידכם את השטר של 1 דולר ותתבוננו בצידו האחורי בימינו של השטר,תראו שהכוכבים מעל ראשו של הנשר המצויר על גבי השטר הם כוכבים בני ששקצוות דהיינו: כוכבי "מגן-דוד". זאת ועוד, אם תסבבו את הנשר במהופך כלפימטה תראו שבבסיסו של הנשר נמצאת קונפיגורציה של מנורת שבעת הקנים שהיאסמל ליהדות.שני סמלים אלה הוכנסו לתמידות בדיוקנו של המטבע הבסיסי לפי הוראתוהמפורשת של וושינגטון, שאמר:
'שהעם האמריקאי לעולם לא ישכח את העזרה שהושיטו בני העם היהודי ברגעים החשובים ביותר של תקומת ארצות הברית של אמריקה ' .
[ ... את הסיפור הזה שלח לי מארה"ב ידיד, סא"ל-מיל בחיל ההנדסה של ארה"ב,שהוא מראשי הועד הציבורי שהקים ומטפח את בית-הכנסת היהודי בווסט-פוינט.אני מפיץ אותו בבחינת "המביא דברים בשם אומרם.

יום שני, 5 ביולי 2010

אהרון רול- חישוק תורכי

6 יולי 2010
חישוק תורכי
שוב, להוותנו מצאנו כי נימצאים בתוכנו גורמים אשר השגת המטרה מקדשת עבורם את האמצעים. הדלפת פגישתו של השר בן אליעזר עם שר החוץ התורכי שייכת למדור "כל האמצעים כשרים".
המדליפים חייבים לבוא מקרב גורמים המתנגדים פוליטית לח"כ "פואד" (בן אליעזר), מתנגדי רוה"מ נתניהו או כל הללו יחדיו. כך או כך הפירסום הסב נזק לישראל במישור התדמיתי הסברתי ועל ראש הממשלה לבוא חשבון עם המדליפים יהיו אלו אשר יהיו.

ולמהות. אמנם בנימין נתניהו התנצל בפני שר החוץ ליברמן וטען כי נעשתה טעות בכך שלא יודע בדבר הפגישה הצפויה, אך ברור לכל בר-בי-רב כי היתה זו "טעות" שלא בתום לב. ליברמן ממודר מזה זמן מפעילות יחסי חוץ ישראלית והמידור הלזה מונע בעדו מלמלא תפקידו כהלכה ולא באשמתו. דווקא בזמנים בהם ישראל מצטיירת במתרפסת בפני פריצי העולם, וחולשתה הנובעת מהתרפסותה מסבה לה נזקים דיפלומטים וביטחונים מוחשים, דווקא כעת חייבים אנו אדם בעל נחישות ועמידה על זכויותינו כליברמן לצאת במסגרת תפקידו כשר החוץ להפיץ את עמדת ישראל. ב"משחק" הדיפלומטי הנתון כיום באזורנו, אנו צריכים את ראש הממשלה כשוטר הטוב ואת ליברמן כשוטר הרע, חבל כי ראש ממשלתנו לא עמד על כך עד עתה.
אפשר והשורות לעיל אינן עושות צדק עם ליברמן באשר במשתמע הרי שמציירות אותו ככושי לעבודות שחורות אשר יכול ללכת משסיים עבודתו. אפשר שזה כך, אך זו הפוליטיקה וזה טבע השרות הציבורי של ניבחרי ישראל.

הכרזתו של ליברמן (כמו גם בנימין נתניהו), כי ישראל לא תתנצל בפני הפשה התורכי וכמובן שלא תשלם פיצויים למשפחות הרוגי המשט התורכי, הינה בהחלט במקומה. התוספת של ליברמן לדברים, גם היא נכונה דהיינו, "אנו חושבים כי ההפך הוא הנכון" ופרושו, תורכיה היא זו שצריכה לפצות את ישראל על כל שגרמה לה בייזום המשט לעזה.

תורכיה מודעת היטב לכך שוועדת חקירה תמצא אותה ללא ספק אשמה בייזום ואירגון התרחשויות המשט וזאת כנגד מדינה ידידה (לכאורה). מה עושים התורכים אשר כניראה אינם מתוחכמים דיים, הם מנסים לחשק את ישראל בכך שאונסים אותה, דרך איום בניתוק יחסים דיפלומטים, להתנצל ולפצות הרוגי המשט ובכך לטעמם (ובצדק, במדה וישראל תענה להם), ינטל העוקץ מכל וועדת חקירה, ישראלית או בינלאומית העשויות להפליל את "העות'מנים". שהרי בכך שישראל תתנצל ותפצה משפחות הרוגי המשט, הינה מודה מלמפרע, קבל עם ועולם, כי האשמה נופלת עליה עצמה.

והנה אנו חוזרים לליברמן, אפשר שסיגנונו מחוספס, אפשר שאינו דמות הדיפלומט הטיפוסי החושב ברגיל בכיוון אחד ומדבר בכיוון ההפוך. אך קיימים מצבים בהם אין נידרשת שפה דיפלומטית אלא הכרח לנקוט בשפה ישירה עד בוטה, הכרח לעיתים לדפוק על השלחן הדיפלומטי העולמי ואין כליברמן לשרת את ישראל באופן נאות במצבים אלו.

אל לה לישראל ליזום ניתוק יחסים, עלינו להניח לתורכים לנתק את היחסים הדיפלומטים במדה ויחפצו בכך. ניתוק יחסינו עמם אינו צפיחית בדבש עבורנו אך גם אינו אסון שלא ניתן לתיקון. הדיבידנד בהתנהלות זו ישא פירות בעתיד, אם וכאשר יבעט (סוף-סוף) ארדואן מכס ראש הממשלה התורכי ויחסי ישראל תורכיה יקבלו סיכוי נוסף. אלא שאז ישראל תהיה במצב פתיחה טוב יחסית לגבי תורכיה.

נעיר כאן כי ניתוק היחסים מצד תורכיה יגרום נזק גדול יחסית לתורכים באשר כעת כבר ברור ברחבי העולם וזאת עוד לפני פירסום מסקנות וועדת חקירה, כי תורכיה וראש ממשלתה היו מעורבים עד למעלה מאוזניהם בייזום ושיגור המשט התורכי. במצב זה, האשם התורכי מתנער ומשליך אשמתו על ישראל, תהפוך תורכיה למצורעת בעולם המערבי באשר תיתפס כמשענת קנה רצוץ שאין לסמוך על אמינותו ותמיכתו היציבה. יש לצפות למידור והדרה של תורכיה מצד ברית נאט"ו כמו גם יחסים דיפלומטים מעורערים עם מדינות ה- ג'י.8 (עתיד ייצובה של תורכיה כצומת הזרמת גאז ונפט מרוסיה גם הוא יעמוד בסכנה), מצב שישחק במשתמע לידי ישראל אשר מעמדה האסטרטגי יתעצם עקב כך לתפיסת מדינות המערב ואף, יאלץ את האיסלמיסט אובמה למצג אוהד יותר לישראל. הערה: אזהרתו של אובמה לארדואן כי אל לו להתעקש בנוגע להקמת ועדת חקירה בינלאומית באשר אפשר בהחלט כי תימצא את תורכיה אשמה בהתרחשויות , יכולה להיתפס כאמירה לטובת ישראל, אך בה במדה ניתן לראות בה אמירה נגד ישראל ולטובת תורכיה והעולם האיסלמי. בכל הנוגע לאובמה, איננו בטוחים באמינותו ויש לחשוד בו עוד לפני שנכבדהו.
הרשו לנו לנחש כי תורכיה לא תנתק היחסים הדיפלומטים עם ישראל מהסיבות לעיל ובאם תעשה כן הרי שההנחה כי אינם מתוחכמים דיים תחזיק יותר מים.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf


שאול נעים- לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

1.
ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון של ארה"ב היה היחיד שנבחר פה אחד ע"י כל האלקטורים וחזר על כך גם בקדנציה השניה. הוא הושבע באולם הפדרציה בניו יורק ב-30 באפריל 1789. במשך כל נשיאותו הוא התגורר באחוזתו הפרטית "מאונט וורנון ובהיותו ארכיטקט ומעצב פנים, פיקח משם על עבודות הקמת הבית הלבן והעיר וושינגטון, החל מבחירת המיקום וכל פרט ופרט בתהליך הבניה.
הוא קבע תקדים ,כאשר סרב לכהן יותר משתי קדנציות (תקדים שנמשך יותר מ140 שנים).
2.
גוהן אדאמס (מי שהיה סגנו של וושינגטון) נבחר לנשיא השני.
הוא הושבע ביום קודר בפילדלפיה במרץ 1797. נשיאותו הייתה תקופה איומה. בנובמבר 1800 (שנה לאחר פטירת וושינגטון) הסתיימה בניית הבית הלבן וגוהן אדאמס הפך לנשיא הראשון שעבר להתגורר במשכן הנשיאים. מיד לאחר מכן הוא הפסיד את מועמדות מפלגתו הפדרלית לכהונה נוספת.
היה זה מקרה נדיר בו נשיא מכהן לא מצליח לזכות במועמדות מפלגתו לתקופה נוספת. אדאמס נפגע מאד וקרע חמור חל בינו לבין ג'פרסון,סגנו, שיד ביד הם צעדו עשרות שנים יחד. המפלה הייתה צורבת, אדאמס לא ידע להפסיד בכבוד.

3 .תומאס ג'פרסון וארון בר היו צמד מועמדי המפלגה החדשה: הדמוקרטית –רפובליקנית לתפקידי נשיא וסגן נשיא .בבחירות הם גברו על מועמדי המפלגה הפדרלית.
הכוונה היתה שג'פרסון ישמש כנשיא וארון בר סגנו.
אלא שנוצר כאן מצב מוזר שמנסחי התוקה לא חזו אותו. נקבע כאן תקדים: הייתה זו הפעם היחידה בה היה שויון בין חבר האלקטורים. עפ"י החוקה כל אלקטור הצביע עבור שני מועמדים.

התוצאה גם לתומאס ג'פרסון וגם לארון בר הצביעו 73 אלקטורים. ההכרעה עברה לבית הנבחרים. נערכו 36 הצבעות. אלכסנדר המילטון השפיע על שני אלקטורים לשנות את הצבעתם ולבסוף נבחר תומאס ג'פרסון לנשיא השלישי.

ג'פרסון כעס על ארון בר על שלא הכריז בבירור שהוא נועד לסגנות בלבד.
נקבע כאן תקדים נוסף: נבחר נשיא ממפלגה אחרת.
יותר מאוחר נקבע התיקון השנים-עשר לחוקה ומאז היתה בחירה נפרדת לנשיא ונפרדת לסגן נשיא..
עד אז מי שהפסיד לנשיא נקבע לסגנו.

גוהן אדאמס לא היה מוכן לפגוש את הנשיא החדש.
הוא יצא מוושינגטון באישון ליל.
כשפרש מתפקידו הוא היה ככל הנראה האדם האומלל ביותר בארה"ב.
הוא הרגיש שהוא פורש כנשיא מושפל שלא הוערך כיאות.

4.
לארון בר,סגן הנשיא היו במשך שנים רבות, ויכוחים סוערים, עם שר האוצר הראשון המיתולוגי אלכסנדר המילטון
אגב: מינוי המילטון היה הישג לדורות, הוא יזם את הקמת מערכת בנקאות לאומית פדרלית ושיטת אשראי ממלכתית לכל המושבות החברות.
במהלך שנת 1804 ,כאשר היה ברור שאהרן בר לא ימשיך לקדנציה נוספת תחת ג'פרסון ,הוא החליט לרוץ למשרת מושל ניו-יורק,אך הפסיד בהתמודדות. הוא האשים בהפסד את חברי מפלגתו.

ביולי 1804 הזמין ארון בר ,סגן הנשיא את אלכסנדר המילטון לדו-קרב. הקרב נערך באותו מקום בו נהרג בנו של המילטון שלוש שנים מוקדם יותר. ארון בר ניצח והמילטון נהרג !
ארון בר ברח לדרום קרולינה ,שם התגוררה בתו אך חזר תוך זמן קצר לוושינגטון על מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא.במהלך חצי השנה האחרונה ,בתוקף תפקידו כנשיא הסנאט ניהל תהליך הדחה נגד השופט העליון סמואל צ'ייס ,וזכה על כך לשבחים.


5.
גוהן אדאמס הנשיא השני נפטר בגיל 90 ביום 4 ביולי 1826, בדיוק ביום העצמאות ה-50 של ארה"ב !
דבריו האחרונים היו: "תומאס ג'פרסון עדיין חי" !
באותו יום ממש, שעות ספורות מאוחר יותר, במרחק מאות מיל משם, נפטר גם הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון בגיל 83 !

6.
אגב ,הנשיא החמישי ג'יימס מונרו נפטר בדיוק חמש שנים לאחר שני עמיתיו ברביעי ביולי 1831 !

7.
באותה שנה, 1826, כיהן הנשיא השישי ג'והן קוינסי אדאמס – שהוא לא פחות מאשר בנו של הנשיא השני.
גם ג'והן קוינסי נכשל בנסיונו להיבחר לכהונה נוספת, הפעם הוא כן היה מועמד מפלגתו אולם הפסיד.
גם ג'והן קוינסי אדאמס, כמו אביו, נטש את וושינגטון באישון לילה ולא פגש את הנשיא הנבחר.
והייתה לו סיבה טובה מאד לכך.... ועל כך בפעם הבאה.

יום שבת, 19 ביוני 2010

האימפריה העות'מאנית\שאול נעים

האימפריה העות'מאנית – חיסול חיל היניצ'רים
15 ביוני 1826 – סיום תקופה בת 500 שנה


בשנת 1326 החליט הסולטן על הקמת חיל רגלים שיהיה מורכב מלא מוסלמים. בתחילה גויסו נערים נוצריים, צאצאים של שבויי מלחמה ועבדים. הם אוסלמו ללא כפייה.
גויסו נערים חסונים בני 8-15. נתונים במשמעת קפדנית ותנאי חיים קשים ע"מ לחשל את גופם. נאסר עליהם לגדל זקן. נדרשו להתנזר מחיי מין. בגיל 24-25 הם גויסו לחיל. לא הייתה להם משפחה ולא הורים. הנאמנות שלהם הייתה רק לסולטן.
כל אזור כבוש היה חייב להפריש נערים לטובת הסולטן. עם מות יניצ'ר – החיל היה יורש את רכושו. היה להם שכר גבוה, פטור מלא ממיסים, רמת חיים גבוהה. עם השחרור רבים מונו למושלים ומורים, וזכו לפנסיה מסודרת.
היניצ'רים היו חיל אמיץ והפילו חתיתם על ארצות רבות.
במשך הזמן התמרדו בנושאים שונים.
בשנת 1565 קיבלו רשות להתחתן.
מספרם היה בין 100,000 ל-200,000 איש.
במשך השנים התמרדו וקיבלו רשות להורשת הרכוש לצאצאיהם.
כמו כן הזכות לשרת בחיל עברה בירושה. היניצ'רים הפכו לבעיה, מסואבים, מושחתים,דואגים בעיקר לעצמם.
במשך השנים הפכו לגורם אנכרוניסטי. התנגדו לחידושים ומודרניזציה בצבא. פיגור שהלך והחריף בטכנולוגיה צבאית.

סלים השלישי ביקש לערוך רפורמות, הם כלאו ורצחו אותו וכן את יורשו מוסטפה הרביעי.

בשנת 1808 עלה מחמוד השני לשלטון. זכר את מה שקרה לקודמיו. ביסס את שלטונו ובשנת 1826 היה מוכן לבצע את שאיפתו, חיסול חיל היניצ'רים והקמת צבא חדש במתכונת אירופית. הוא החל להקים חיל חדש במקביל לינצרים.
ב-5 ביוני 1826 הכריז על "תנז'ימאת" – רפורמות. היה ברור שהינצרים לא יעברו על כך בשתיקה. עשרה ימים מאוחר יותר ב-15 ביוני 1826. הינצרים מקבלים את מזונם כרגיל בקערות אורז גדולות. כהרגלם לקראת מרידה, הם הופכים הקערות עם המזון, מכים בהם, אוחזים בנשק ויוצאים מהקסרקטינים.

החיל החדש שהוקם לאחרונה, פתח באש תותחים לעבר הככר המרכזית בה התרכזו הינצ'רים. בתוך כחצי שעה נטבחו כ-5,000 מהם. המעטים ששרדו גורשו, כעבור שנתיים הוחרם גם רכושם. חיל הינצ'רים חוסל, נעלם מהמפה. מסורת בת 500 שנה נסתיימה.

מחמוד השני התפנה לרפורמות מרחיקות לכת בכל שטחי החיים עד מותו בשנת 1839.
הצבא העותומני לא שב ליכולתו מהעבר. למעשה לאורך כל המאה ה19 נחשבה האימפריה העותומנית:
"הענק החולה מן הבוספרוס." רק חילוקי דיעות בין המעצמות האירופאיות מנעו קריעת נתחים מהאימפריה.

יום שני, 7 ביוני 2010

כיצד האיסלאמיסטים הגיעו לעמדת שליטה באיסלאם האירופי\דניאל פייפס

כיצד האיסלאמיסטים הגיעו לעמדת שליטה באיסלאם האירופי
מאת דניאל פייפסNational Review Online25 במאי, 2010
http://he.danielpipes.org/article/8465
מאמר המקורי באנגלית: How Islamists Came to Dominate European Islamתרגום לעברית: דוד בר-חיים
בתגובה להתקפת ההפצצות ב-7/7 בלונדון, כאשר איסלאמיסטים רצחו 52 ופצעו 700, שלטונות בריטניה החליטו לעבוד בשיתוף פעולה עם מוסלמים כדי למנוע אלימות עתידית.
אך במקום לפנות למוסלמים אנטי-איסלאמיסטיים הדוחים את המטרה הלוחמנית של השלטת חוקי האיסלאם באירופה, הם בחרו להתחבר לאיסלאמיסטים לא-אלימים בתקוה שאלו ישכנעו את בני-דתם להביע את שנאתם למערב בדרכים חוקיות. במרכז מאמץ זה כיכב טריק רמדאן (נולד ב-1962), אינטלקטואל איסלאמיסטי ידוע. משטרת לונדון, למשל, מימנה חלקית כנס שבו נאם רמדאן, וראש הממשלה טוני בלייר מינה אותו כחבר ב"קבוצת עבודה לטיפול בקיצוניות".
יתכן שלמישהו היה נדמה שמינויו של איסלאמיסט הוא רעיון מקורי ומבריק – ולא היא. ממשלות המערב משתפות פעולה עם איסלאמיסטים מזה עשרות שנים, ללא הצלחה. ואם נדייק, הן משתפות פעולה כל השנים עם משפחת רמדאן עצמו.
בשנת 1953, דווייט ד' אייזנהאור קיבל משלחת של מוסלמים ממדינות זרות. קבוצה זו כללה אביו של טריק, סעיד רמדאן (1926-95), שהיה מנהיג הארגון האיסלאמיסטי אולי המשפיע ביותר במאה העשרים, האחים המוסלמיים, ארגון אנטי-מערבי וקיצוני ביותר. המפגש בין אייזנהאור ורמדאן התקיים כחלק ממאמץ ממושך מצד הממשל האמריקני לגייס מוסלמים נגד הקומיניזם הסובייטי, לרבות גיוסו של סעיד רמדאן כמשת"פ בתשלום. טלקוט סיליי, דיפלומט אמריקני שנפגש עמו בתקופה ההיא, מסביר: "ראינו את האיסלאם כמשקל נגד במלחמה עם הקומוניזם".
היה גם חסאן אל-בנה (1906-49), סבו של טריק, מייסד האחים המוסלמיים, שנתמך על ידי הנאצים. דיפלומטים אמריקניים בקהיר בשנות ה-1940 המאוחרות נפגשו עם אל-בנה "באופן קבוע" והגדירו אותו "אמפתי מאוד". לדעתם ארגונו היה "מתון" ואף "חיובי". הבריטים, ככל הנראה, הציעו לו כספים.
במילים אחרות, לממשלות המערב יש היסטוריה ארוכה של התחברות אל ושיתוף פעולה עם איסלאמיסטים, לרבות גם חיזוקם בפועל, תוך כדי התעלמות מן האידיאולוגיה המתועבת שלהם.
איאן ג'ונסון, עיתונאי בוול סטריט ג'ורנל בעבר שזכה בפרס פוליצר, מגלה, בעבודת תחקיר היסטורי מדהימה, פיתולים חדשים בדרמה זו בספרו שראה אור לאחרונה, מסגד במינכן: נאצים, סי.איי.אי, ועלייתם של האחים המוסלמים במערב.
ג'ונסון פותח בסקירת המאמצים השיטתיים של הנאצים לגייס מוסלמים סובייטיים מבין שבויי המלחמה שנפלו לידיהם. היו מוסלמים רבים ששנאו את סטלין, ובין 150,000 ל-300,000 מקרבם נלחמו לצד גרמניה ובעלות בריתה. במילים אחרות, מעבר למאמץ התעמולתי שלהם כלפי הערבים, לנאצים היה כוח-אדם משמעותי, בעיקר מוסלמים תורכיים ממרכז אסיה, שנשלחו לשדה הקרב בהנהגתו של נאצי משכיל בשם גרהרד פון מנדה.
בעקבות התבוסה הגרמנית ב-1945, ג'ונסון ממשיך ומספר, פון מנדה המשיך בפעילותו עם מוסלמים סובייטים לשעבר נגד הקומוניזם, כעת בהקשר המלחמה הקרה. אך הסתבר שחייליו לשעבר לא היו יעילים במיוחד בהסתה בקרב מוסלמים נגד בריה"מ. האינטלקטואל הראשי של הקבוצה, למשל, היה האימאם בחטיבה של האס.אס. שנטלה חלק בדיכוי מרד גטו ורשה ב-1944. האיסלאמיסטים, לעומת זאת, הוכיחו עד מהרה את יכולתם להתמודד עם אתגר פוליטי ודתי זה. ג'ונסון מסביר ש"הם לובשים חליפות, יש להם תארים אקדמיים, והם מסוגלים לנסח את תביעותיהם באופן שפוליטיקאי יכול להבין".
עיקר מחקרו המרתק מתאר את האבולוציה, שהתרחשה בעיקר במינכן, מחיילים ותיקים לאיסלאמיסטים חדשים. מדובר בסיפור קלאסי של מזימה משנות ה-1950, כולל נאצים ששוקמו, ארגוני-קש של הסי.איי. איי, והשאיפות המתנצחות של בריה"מ וארה"ב.
ג'ונסון מתאר כיצד האמריקנים, ללא תיכנון או כוונה מיוחדת, השתלטו ברשת של פון מנדה והעביר אותה לידיו של סעיד רמדאן. תמיכה מוקדמת זו של האמריקנים באחים המוסלמיים, טוען ג'ונסון, העניק להם את היכולת להעמיד מסגרות איסלאמיסטיות בדיוק בתקופה שגל ההגירה המוסלמית לאירופה החלה לגבור בשנות ה-1970.
כך יצא, ששני גורמים, הנאצים והאמריקנים, סייעו לאיסלאמיסטים להגיע לעמדת שליטה בקרב המוסלמים באירופה. העובדה כי שורש התופעה נעוץ במבצע ברברוסה [הפלישה הגרמנית לרוסיה במלחמת העולם השנייה] חושפת את שלשלת היוחסין המכוערת של התנועה האיסלאמיסטית היום. היטלר וקלגסיו לא ידעו מה ילד יום, אך העובדה היא שהם הניחו את היסודות לערב-אירופה.
תמיכה אמריקנית באיסלאמיסטים בעבר מביאה את ג'ונסון להתריע על חוסר התוחלת בחבירה לאחים המוסלמיים והדומים להם – כפי שטוני בלייר ניסה שוב לאחרונה. הרעיון מפתה, אבל הוא תמיד מזיק למערב. הלקח הוא פשוט: דע את ההיסטוריה ואל תסייע לאיסלאמיסטים.
עדכון מ-25 במאי, 2010: 1) בספר חסרות תמונות המעלות בפנינו את הדמויות המרכזיות, אבל ניתן לראותן באתר של ג'ונסון. חלק פורסמו כאן.
2) מעניין לציין שבקיץ 1953, בהיותי בן 3, שהיתי במינכן, בתקופה שהפעילות האיסלאמיסטית שם החלה להעמיק בדיוק בשל הימצאותם של מוסלמים יוצאי בריה"מ בעיר. להלן קטע מתוך האוטו-ביוגרפיה של אבי, ריצ'רד פייפס, Vixi: Memoirs of a Non-Belonger (Yale University Press, 2003),, עמ' 74, שבו הוא מסביר מדוע לקח את המשפחה למינכן:
בסוף מאי 1951, בעזרת סיוע כספי מהמרכז לענינים בינלאומיים ב-MIT, איירין ואני הפקדנו את דניאל אצל ההורים ויצאנו למסע בן ארבעה חדשים באירופה ובמזה"ת. מטרתי היתה לראיין אנשים שעוד היו בין החיים שכיהנו בממשלות לאומיות שונות במה שהיתה הקיסרות הרוסית בין השנים 1917-21. מצאתי לא מעטים כאלה בלונדון, בפריז, במינכן ובאיסטנבול, והם סייעו לי משמעותית לרדת לעומק הדברים והמצבים באיזור. בפריז יצרתי קשר עם קהילת יוצאי גיאורגיה. כעבור שנתיים ביליתי קיץ נוסף באירופה, הפעם במינכן. שם ראיינתי פליטים ממרכז אסיה הסובייטי, כמעט כולם שבויי מלחמה גרמניים לשעבר. המידע שהם מסרו על החיים באיזורים מהם באו בשנות ה-1930 חיזק את דעתי שהלאומיות חיה וקיימת באיזורי הספר של בריה"מ ושלא מתרחשת התבוללות רחבת היקף.
עבודתו באותו קיץ היוותה את הבסיס למאמרו"Muslims of Soviet Central Asia: Trends and Prospects," The Middle East Journal, Spring, 1955, pp. 147-162 and Summer, 1955, pp. 295-308.

מוכרחים לדעת להגיב גם בקטנה: הפיאסקו המודיעיני הגדול מאחורי משט הטרור הטורקי


להלן מייל שקיבלתי.
נושא חשוב מאוד והחלטתי לפרסם.
אני לא מכיר את הכותב ולא את המקורות.
שימו לב חברים ! ידיעה חשובה !

הסיבה לכך שלא היה לצה"ל מודיעין לגבי המארב בספינת "מרמרה" היא משום שארדואן ושירותי הביטחון הטורקיים
ערבו לשירותי המודיעין הישראלי כי במשט יהיו רק פעילי שלום ושלא צפויה אלימות.
כל זה נאמר במסגרת המאמצים המדיניים בטרם יציאת המשט. קיימים פרוטוקולים שמתעדים זאת.
מסיבה זו הערכת המודיעין היתה שהסבירות הגבוהה היא שחיילי השייטת לא ייתקלו בהתנגדות כפי שקרה לבסוף.

לתדהמת כל הדרגים בגופי הביון הישראלי ובמערכת המדינית, ארדואן נחשף כמי שרימה את ישראל באופן בוטה וחסר תקדים.
מעשה זה מהווה סתירת לחי כלפי ישראל וחצייה של קווים אדומים רבים. צעד זה הוכיח לגורמי המודיעין בישראל, מעל לכל ספק,
שארדואן בעצם חיסל דה פאקטו את כוחו של הצבא הטורקי כמגן הדמוקרטיה החילונית ושגורמים שבעבר ישראל יכלה להתבסס
על שיתוף הפעולה איתם, למרות שלטון ארדואן, כבר לא יכולים לשתף עימה פעולה.

במסדרונות הדיפלומטים בחדרי חדרים, המידע הזה נחשף ברמות שונות על ידי ישראל. זו הסיבה ששר החוץ של טורקיה התחיל
לקרוא להרגעת הרוחות בביקורו בארה"ב היום.

חציית הקווים הזו של ארדואן, במעורבותו בקיום המשט הטרוריסטי ובהטעייה המכוונת של ישראל גורמת לשירותי הביון של אמריקה
להידרש להערכה מחודשת של הסתמכותה על צבא טורקיה ועל המודיעין הטורקי. גורמי ביון אמריקנים נדהמו לנוכח חשיפת זהותם של חלק מהמחבלים שהיו על המשט. רובם פעילי אל קעידה שמבוקשים על ידי ארה"ב ועצם העובדה שהם כנראה פעלו בחסות ארדואן, גורמת להרבה כעס מצד גורמים בכירים בשירותי הביון של ארה"ב. יש לציין שהדבר שמעורר את הכי הרבה אי נחת בשירותי הביון האמריקנים, היא העובדה שאובמה בעצמו ממעיט בחומרת מעשיה של טורקיה וממשיך למרות הכל לנקוט בקו האנטי ישראלי.

בישראל מבינים שיש פה פיאסקו מודיעני שבעצם הולך להכות בארדואן כמו בומרנג. מסרים הועברו לארדואן בערוצים שקטים
והוא מבין שהוא לא פועל בחלל ריק. הוא מתחיל להבין לאן זה יכול להתגלגל, במיוחד במסדרונות נאט"ו,
שכבר מזה זמן רב קיררה את השותפות עם טורקיה באמתלאות שונות.

הראיה לכך שבטורקיה מזיעים מהאפשרות שבישראל יפוצצו את הפרשה היא העובדה ששגריר טורקיה לא הוחזר. יש לזכור כיצד אחרי ההחלטה בקונגרס האמריקני לגבי הכרה בשואת הארמנים, ארדואן החזיר את השגריר הטורקי מארה"ב, ובצינורות חשאיים הוא אפילו העז לאיים על אמריקה בפגיעה בשיתוף הפעולה בנושא עירק והפקרתה לגורמים מוסלמים קיצוניים. עכשיו בעצם עלול להתברר שטורקיה כלל אינה מגינה על אינטרסים אמריקנים אלא משחקת משחק כפול. הגורמים הבכירים ביותר במערכת המודיעין הישראלית לוחצים על מקביליהם בארה"ב להכיר בכך שטורקיה היא משענת קנה רצוץ במאבק בטרור ובעצם מסכנת את האינטרסים של ארה"ב. רק לאחרונה עשה ארדואן שריר באופן בוטה ומתריס כלפי ארה"ב, בהסכם הגרעיני עם אירן. כעת מתחילה לחלחל אצל טורקיה ההבנה שהם כנראה ירו לעצמם ברגל והלכו רחוק מידי מול ארה"ב.

ארדואן רצה שהמשט יסית את תשומת הלב העולמית מצעדיו הפזיזים שעשה לאחרונה, צעדים שהוציאו לאור את כוונתו לחבור לאירן ולסוריה בברית אסטרטגית-צבאית על חשבון הבריתות הקיימות עם נאט"ו, ארה"ב וישראל. ההסכם עם אירן, סיבך אותו מאוד עם רוסיה שהופתעה מהמהלך ועוררה עליו זעם רב במסדרונות הקרמלין. התנהלותו של ארדואן כעת היא כשל אדם שנדחק אל הקיר וזה מה שהביא אותו לנקוט בצעד כה פזיז שמעמיד אותו בשורה אחת עם אל קעידה והאחים המוסלמים.

כעת מתנהלות הערכות מצב מחודשות לגבי השיתוף הפעולה המודעיני עם טורקיה. עד כה נדמה היה כי לארדואן אין דריסת רגל כה גסה על הנעשה בצבא החילוני בטורקיה. המהלך האחרון "שרף" במידה רבה את טורקיה כגורם שניתן לסמוך עליו בעת הזו.

לפיכך, ניתוק היחסים עם ישראל יכול לפגוע בטורקיה יותר מאשר בישראל. חשיפת מעורבותו של ארדואן במשט הטרור ובהטעייה המודיעינית משמשת כעת כמכשיר להפעלת לחץ רב מאחורי הקלעים על ארדואן. מטרתו של נתניהו כעת היא להצליח ולמנף את חשיפתו של ארדואן כתומך טרור, בפורומים דיפלומטיים סגורים, כדי להשיג הישגים אסטרטגיים ומדיניים.

מסיבה זו טורקיה צפויה לנהוג באופן מפתיע בימים הקרובים והיא זו שתפעל להנמיך את הלהבות. לעומת זאת ישנו גם תרחיש פסימי לפיו ארדואן עלול לנקוט במדיניות חסרת אחריות של שבירת כלים מוחלטת, שתהיה הרת אסון לאיזור כולו.

יום ראשון, 6 ביוני 2010

ישראל בראי העמים\יהודה צורף



ישראל בראי העמים

מופעי הראווה התקשורתיים של ח"כ חנין זועבי, שאינם מעידים על תבונה יוצאת הדופן, נושאים אותי אל ימים רחוקים, אי שם בשנות החמישים, אל ביקור משפחתי שערכנו בביתו של אחד מבני משפחת זועבי הנודעת. הייתי ילד, כמעט נער, אך עדיין אני זוכר את התפעלותי מהאירוח המקסים. אבי ז"ל ניהל אז את אחד מבתי הספר היסודיים בחיפה, והוא הוזמן על ידי עמיתו מנצרת, שהיה מנהלו של בית ספר בעיר הערבית.

גינוני האירוח הלבביים, להם זכינו בבית משפחת זועבי, עומדים בניגוד משווע לדפוסי ההתלהמות הבוטה שמאפיינים את התנהלותה הפוליטית של ח"כ חנין זועבי. שהרי, מאז אותו ביקור קסום בבית זועבי, עוד טרם הולדתה של בת המשפחה שהפכה לחברת כנסת רבת מעללים, עברה החברה הערבית בארץ את המהפך הפלשתיני. כשם שהמוטציה העארסית מגלמת בתוכה סכנה קיומית למדינת ישראל, כך גם מאיימת הפלשתיניזציה על זהותם האנושית של ערביי הארץ.

בני משפחת זועבי מנצרת כיהנו במשרות רמות מעלה בשירות המדינה, וגם אם היו שותפים לתחושות מוכרות של קיפוח המגזר הערבי, הרי שהיו נבונים דים, תרבותיים דים והגונים דים לבטא את טענותיהם בדרכים ראויות יותר מאשר בת משפחתם. שכן, חנין זועבי היא תוצר מובהק של אותו גולם פלשתיני, שמעצם טבעו יקום תמיד על יוצרו, ובכרוניקה ידועה מראש הוא סוחף אחריו אל התהום לא רק את ערביי הארץ אלא גם את החברה הערבית והאיסלמית כולה.

אכן, העולם מתמקד בישראל ושופט אותה בחומרה יתרה עד כדי נקמנות קטנונית על כל שגיאה טקטית שולית, בעודו מגלה סלחנות מופלגת כלפי זוועות המתבצעות במדינות אחרות. משמעות אפלייתה של ישראל בזירה הבינלאומית אינה נקלטת בציבור הישראלי, שהסתגל לשטחיות כתפישת עולם, וכל מה שהוא מסוגל להפיק מתוכו הוא קובלנה צדקנית על כך שהעולם כולו נגדנו. אך יחסו הבלתי הוגן של העולם כלפי מדינת ישראל נובע מתוך חששו המושרש מפני העוצמה היהודית. שהרי ההיסטוריה המחישה לעולם את הפוטנציאל הרוחני האדיר הגלום בעם היהודי לטוב ולרע.

הנה גם בעידן המודרני ממחישים היהודים לעולם את התושייה הייחודית שלהם. שכן, העם היחידי בהיסטוריה האנושית, אשר הצליח לכונן עם חדש תוך כיובל שנים, הוא העם היהודי שיצר את העם הפלשתיני יש מאין. בעזרת להטוטי "ההתנתקות" יצר העם היהודי בכשפיו גם את הגרעין הלאומי של העם העזתי המתהווה לנגד עינינו. המכנה המשותף של עזה, המשטים ההומניטריים וח"כ חנין זועבי הוא בכך שכולם נמנים עם גידולי הפרא שיצרה מדינת ישראל, אשר נהנית אומנם מעוצמת האנרגיה העודפת של דחף היוזמה היהודית אך בו בזמן היא לוקה בהעדר מצפן מוסרי שיתעל את העוצמה האנרגטית לנתיבים בני קיימא.

בין אם בתפוצות הגלות ובין אם בארצו, יחסיו של העם היהודי עם שכניו היו ונשארו מורכבים. שכן, המקרא שמתווה את עקרונות קיומו של העם היהודי מגדיר אותו במפורש כעם לבדד ישכון. לכל אורך הדורות ובמיוחד בשיבת ציון של העת החדשה מנסים היהודים להתמרד נגד הצו הקדמון של עם לבדד ישכון, וככל שהם מנסים להשתלב במשפחת העמים כך נכפה עליהם גורל הבדידות הבינלאומית על אפם וחמתם.

מכאן, שהעיסוק בסוגיה מי הוא בעצם קורבן של מי, דהיינו האם ח"כ חנין זועבי היא קורבן של מדינת ישראל או ההיפך, אינו יכול להצביע על מסקנה חד-משמעית. שכן, פרשת זועבי היא עוד השלכה אופיינית של הדחף היהודי לפרוץ את מחסום הבדידות הלאומית, שכתוצאה ממנו הופכים היהודים להיות קורבנות של עצמם תוך הסבת נזקים לעמים החיים עימם בכפיפה אחת.

הפלשתיניזציה של ערביי ישראל, אשר צמחה מתוך אותו דחף יהודי לפריצת קוד הבדידות, ראויה להגדרה של אחד השקרים המוצלחים ביותר בתולדות האנושות. יחד עם זאת, כאמור, בשל הזיוף המובנה בעצם מהותו, הפלשתיניזם הוא מתכון של פורענות לחברה הערבית, והוא דוחק אותה חזרה לתוך היסטוריה של פיגור, בערות וקנאות חשוכה.

ח"כ זועבי יכולה להתהדר בתארים אקדמיים, קריירה חינוכית וייחוס משפחתי נכבד אך יוזמותיה התקשורתיות ממחישות שבשורה התחתונה היא בסך הכל פרא אדם. זהו בעצם גורלו של כל ערבי בעל שאר-רוח אינטלקטואלי, מוסרי ותרבותי, מרגע שהוא נדבק בנגיף הפלשתיני ועובר מטמורפוזה בלתי נמנעת לחמום-מוח, שכל עולמו הרוחני מצטמק עד כדי סיסמאות אינפנטיליות לוחמניות אשר הולמות פרחח מצוי המכלה את זמנו בהתכתשויות רחוב.

בסיכומו של דבר, האחריות ליצירתו של הגולם הפלשתיני מוטלת על מדינת ישראל, אשר בימים אלה ממשיכה בעיוורון מעורר תמיהה לצעוד באותו נתיב חתחתים לאופק חדש של יצירת העם העזתי.

לקחי התנהלותה של מדינת ישראל מתנוססים באותיות של אש על קיר המציאות. כלקח ראשון במעלה, חייב העם היהודי להפנים את עובדת עוצמתו הרוחנית ואת האחריות הגלומה במימוש הסגולה הזאת שמשולה לחרב פיפיות. אם אנחנו שוכחים את סגולתנו, מזכירים לנו אותה עמי העולם, ובמיוחד אלה החיים עימנו.

יהודה צורף

'אפרופים' למול ההגיון הפשוט\אהרון רול

7 יוני 2010
'אפרופים' למול ההגיון הפשוט
קריאת פסקי דין המפורסמים ברשומות מעלה הרהורים נוגים באשר לכשירותם של שופטים מסוימים לחרוץ משפט צדק. האדם הממוצע חייב להאבק עם הטקסטים המפותלים והמסובכים ובדרך כלל לצאת וידו על התחתונה. למה הדבר דומה, לחרטומי מצרים אשר פיתחו את הכתב הנושא שמם—"כתב החרטומים" וזאת על מנת להרים עצמם מעם הפלוואים והאיכרים המצרים העלובים ולהעמיד עצמם במעמד השני רק לאלילי מצרים. התחושה העוברת למקרא פסקי הדין היא כי כך בדיוק נוהגים שופטי ישראל.
לעורכי הדין המגכחים למשבתם של השופטים העולה מהנאמר לעיל נאמר: הבה ותרגיעו. כך בדיוק, בניסוחים מפותלים, מתפתלים ומסובכים להלל, נוהגים גם עורכי הדין המבדלים עצמם בכך מהמון לקוחותיהם "הניבער" על מנת להאדיר המוניטין ובכך לגבות תשלומי עתק שלא תמיד מגיעים להם.

בכנס לישכת עורכי הדין שנערך בסוף מאי 2010 באילת, הוצגו שתי תזות שונות לפרוש תקפותו של חוזה בהתאם לנאמר בו.
השופט בדימוס אהרון ברק אשר גרס ב"הלכת אפרופים" שלו (לא נפרט המקרה המשפטי באשר עוסקים אנו כאן בעקרון, במהות ולא במקרה מסויים. החפץ להכיר המקרה הספציפי יפנה לוויקיפדיה באינטרנט), גורס כי חוזים יפורשו בפרשנות תכליתית דהיינו כל הטקסט בחוזה נתון וצריך להיות מפורש על ידי השופט באשר לנסיבות שהביאו את עורכי החוזה לכתוב אשר כתבו. אין לטעמו אפשרות עקרונית לקבל את הטקסט כפשוטו, עליו לפרשו ולדוש בו לפני וליפנים באשר לנסיבות שהביאו את הצדדים לחוזה לכתוב את אשר כתבו בחוזה הסופי בינהם, גם אם המדובר בטקסט המובן לכל הדיוטה (הקורא הסביר) ושאינו משתמע לשתי פנים.

לעומתו, קורא עליו תיגר השופט העליון יורם דנציגר הטוען כי "הילכת אפרופים" לעיל של אהרון ברק הינה שגויה ויש לבדל טקסט פשוט ומובן לכל בחוזה ולקבלו בבית המשפט כפשוטו בעוד שבמדה וקיים כפל לשון או אי בהירות במובנו של הטקסט בחוזה הרי רק אז יפנה השופט לבירור הנסיבות שהביאו הצדדים לערוך את החוזה וזאת על מנת לעמוד על כוונת הצדדים לאשורה בזמן עריכת החוזה.
על מנת לאשש טיעונו הביא השופט העליון יורם דנציגר נתון ממשאל אשר נערך בין עורכי הדין-באי הכנס, כ-200 במספר. הללו התבקשו לענות על השאלה "האם הימליצו ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט בכל ענין הדורש פרשנות לחוזה?", והנתון המזעזע הוא כי 91% השיבו על השאלה בשלילה נחרצת דהיינו, הם אינם ממליצים ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט, עקב אכיפת "הלכת אפרופים" על השופטים.

נקדים ונאמר, אנו בהחלט סמוכים ובטוחים כי שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר צודק בטיעונו והאזרח אהרון ברק טועה ומטעה את ציבור השופטים, עורכי הדין וציבור הלקוחות הניזקקים לפסיקת בית המשפט. חמור מכך, השלכות המנהלותו זו של ברק מביאות בבירור לדיקטטורה שיפוטית, לסיכול ממוקד של הדמוקרטיה וחופש הביטוי והמחשבה של בני אנוש.
נוסיף ונאמר כי טעותו של האזרח אהרון ברק אינה נובעת מתום לב אלא זוהי טעות מכוונת, בזדון לב, הבאה במודע ובכוונת מכוון לשרת אג'נדה אליטיסטית, כוחנית, אג'נדתית וטוטליטרית-שיפוטית ועל כל נעמוד בהמשך.

ניפתח במהות ונעבור לנסיבות שהביאו את האזרח ברק לפסוק את אשר פסק:
כאשר נערך חוזה בין צדדים הרי כל צד לחוזה מבטא את רצונו לקיום תנאים בחוזה התואמים רצונותיו ושאיפותיו, מעלה אותם בפני עורך דינו אשר בדיון עם עורכי הדין של הצדדים האחרים, מנהלים משא ומתן על רצונות זהים, דומים או שונים, מתקנים ושוב מתקנים ולבסוף מביאים נוסחה מוסכמת סופית לידיעת הצדדים לחוזה. משאישרו הצדדים את הנוסך הסופי המוסכם יכתבו (ברגיל, אחד יכתוב והשאר יאשרו), עורכי הדין של הצדדים את הטקסט הסופי של החוזה אשר יחתם על ידי הצדדים לו. אין המדובר כאן על עריכת חוזה אשר נערך תחת לחץ בילתי הוגן, לגבי אלו יש לקיים דיון ועיון משפטי ניפרד ובכל מקרה השופט לא יהיה מודע ללחץ שהופעל על אחד הצדדים אלא אם יקום הצד הנילחץ להתלונן על כך. למעט מקרה נדיר זה, הרי מרביתם המכרעת של החוזים נערכים תוך הסכמה בין הצדדים ומבטאים נאמנה את רצונם המקורי.
.
היכן הקוץ כאן? הקוץ בכל הנושא הם עורכי הדין עצמם. באם לא הישכילו עורכי הדין של הצדדים לחוזה, בכותבם את טקסט החוזה, אם מכוונה שלילית ניסתרת או אף עקב טעות בתום לב, לבטא נאמנה את רצון הצדדים (באשר עלינו להניח כי רצון הצדדים הינו אקסיומטי ובתום לב), תוך שימוש בהגיון ולשון פשוטים, הרי שאפשרי מצב של טעות בניסוח או כפל לשון ומכאן כפל משמעות. חוזה כזה אפשר שיהפוך בילתי תקף או צד אחד ינזק לאחר בחינת בית המשפט ובדין.
מאידך, חוזה אשר ניכתב כיאות ובלשון פשוטה אשר אינה משתמעת לשתי פנים יש לקבל הטקסט האמור כפשוטו באשר הוא-הוא המבטא באורח הנאמן ביותר את רצון הצדדים לחוזה. אך לא לטעמו של האזרח אהרון ברק, כל טקסט יהיה זה הברור והנהיר ביותר לאדם הסביר (האדם הממוצע), נחוצה לו לטעמו של ברק פרשנות-נסיבתית אשר במשתמע יבטא את רצונותיו של אהרון ברק (השופט) ולא של הצדדים לחוזה.

מכאן גם תובן רתיעת עורכי הדין והציבור בעיקבותיהם מפניה לבית המשפט לבירור אי-עמידה בתנאי החוזה עקב "הלכת אפרופים" של האזרח ברק. הסיבה הינה ברורה, באם טקסט פשוט, נהיר וברור אשר אינו נחוץ לפירושים יהיה נתון לגחמותיו האישיות של שופט פלוני, הרי שבכך מתבטלים רצונותיהם מאוויהם ושאיפותיהם של הצדדים לחוזה אשר הופך מעשית לחוזה של אדם אחד-בינו לבין עצמו, הגוזר את הדין בהתאם לרקעו, העדפותיו האישיות וגחמותיו, הוא השופט. מצב זה הינו בילתי ניסבל שאין לקבלו ולהרשותו באשר מכאן קצרה הדרך לעיוות הדין ולמשפח אפשרי.
כאמור לעיל, באם טקסט החוזה הינו מבולבל או משתמע לשתי פנים, או תנאי החוזה אינם מכסים תחום מסוים אשר צץ ועלה לאחר כתיבת החוזה וחתימתו, או לאחר ביצוע העבודה, הרי שחייב השופט לפנות לבירור נסיבות עריכת החוזה ובכך להגיע למשפט צדק.

הנזכר לעיל הינו בכל האמור לנושא המהות אך קיים גם פן אדמינסטרטיבי אישי אשר דומה ומסיט את "הלכת אפרופים" מתחום השפיטה האובייקטיבית ונוגע ישירות לרצונותיו, מאוויו והתנהלותו האישית הסובייקטיבית של האזרח אהרון ברק בשמשו בעבר כנשיא בית המשפט העליון. כאן אנו בפירוש חושדים שלא בכשרים.
אהרון ברק אשר קנה לו מוניטין כמגלומאן כפייתי וחסר תקנה, יש שמכנים אותו "נפוליאונצ'יק" או "דיקטטור בגלימה", לא היכזיב גם הפעם ושוב, בענין "הלכת אפרופים" קפצו השדים המגלומנים שבו החוצה.

ריצ'רד פוזנר, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור "הסבב השביעי", פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, הנחשב לאורים ותומים בעולם בסוגיות "המשפט ההשוואתי" (דהיינו, עימות בין גישות שונות במשפט), כתב בספרו "כיצד חושבים שופטים" (2007), אודות התנהלותו הבעייתית (בלשון המעטה) של השופט אהרון ברק כדלקמן:
"השופט אהרן ברק אינו רואה עצמו כפוף למחוקק באופן אבסולוטי ואף לא יחסי, אלא בדרך של הסתכלות על החוק כטיוטה ראשונית בלבד. היינו, כנקודת מוצא ולא כנקודת סיום, ויש בכך הרס הדמוקרטיה בשל הפרת איזון-העל של עיקרון "הפרדת הרשויות".
והוסיף: השופט פוזנר: "ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי", "הוא מעין שודד-ים משפטי". "ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים. הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח. מערכת משפט החופשייה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה. בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחיפוש המשמעות שלה כיוונו מחברי דבר החקיקה. בית המשפט (בניגוד לכל כללי הדמוקרטיה התקינה א.ר.) הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא משתמש בחוקים עצמם כטיוטה ראשונה שבית המשפט חופשי לשכתבה". אכן, תאורו לעיל של פוזנר תואם ככפפה ליד את התנהלות ברק גם בענין "הלכת אפרופים". ובאם ארז-לבנון כשופט פוזנר גורס כך, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר

היפלא בעינינו, לאור דיברי השופט האמריקני ריצ'רד פוזנר, כי האזרח ברק אוחז בתזה השיפוטית המתירה לו לפרש (אמור לעוות) את כוונת עורכי החוזה בהתאם להשקפתו האישית הצרה? הנה, נביא שנית הקטע מדברי השופט ריצ'רד פוזנר המאבחן את התנהלות האזרח ברק בדייקנות מפליאה לאמור: "המונח 'פרשנות' (פרשנות טוטאלית לטקסט החוזה למשל, כהגדרת אהרון ברק א.ר.), מרוחק מחיפוש המשמעות (,) שלה-כיוונו מחברי דבר החקיקה (ובמקרה דנן, החוזה א.ר.)".
האזרח ברק, בשבתו לכס המשפט בעבר, כמוהו כאומר, "אתה אדוני, הצד ועורך החוזה, אינך אדון למחשבותיך ורצונותיך, אני אומר לך מה אתה חושב ומכאן (במשתמע) אני אומר לך מה לחשוב"....אדם נחמד ברק , הלא כן? דמוקרט דגול, ממש "אמא תרזה" בטלית שחורה.
ברק טוען כי תזת השיפוט "האקלקטית" שלו (=לקטני, לקוח ממספר מקורות שונים.) מתאימה לישראל ולא למדינות אחרות (בכך סותר ברק עצמו , הרי זו אינה גישה אקלקטית-השוואתית אלא ישראלית צרה) ובאותה הנשימה מחצרץ את האוניברסליות של זכויות אדם הנגזרות מהדמוקרטיה. ניראה כי לאזרח ברק מושג קלוש או למצער מעוות מהי הדמוקרטיה לאשורה. ניבצר ממנו להשיג כי אין הדמוקרטיה השבדית לדוגמא כדמוקרטיה הישראלית, שתי הדמוקרטיות מתמודדות עם תנאי קיצון שונים ומכאן כי התנהלותן המשטרית והחוקתית חייבת להיות שונה במסגרת עקרונות מעטפת הדמוקרטיה הכוללת. קיימים הבדלים מהותיים בין דמוקרטיה אוטופית לזו המתגוננת. להבנת הענין נידרש הגיון פשוט (ומכאן תקף ולגיטימי), אשר האזרח ברק ניראה כי לוקה בו. דומה והעצים הסוגרים עליו אינם מאפשרים לו לראות את כלל היער.

דומה וכל המוסיף על הנאמר לעיל גורע. האזרח אהרון ב. מחזיק בתזות שיפוטיות דיקטטוריות, מגלומניות אשר אין להן מקום בחברת בני אדם שוחרי חופש ודמוקרטיה. ברי למעלה מכל ספק כי "הלכת אפרופים" שלו הינה המשך ישיר למחטף השיפוטי הפיראטי שביצע כנגד הכנסת והעם בישראל הגורס לאמור כי "הכל שפיט" ואכן, תזה שיפוטית מגאלומנית ודיקטטורית זו הפכה אותו ואת בית המשפט העליון שבראשותו לשליט-על, דיקטטורי להלל על מדינת ישראל. וכל זאת, בלא שניבחר, אך מאידך ובכך, ניכס לעצמו סמכויות אין סופיות ובלא קמצוץ של אחריות, בלא שנידרש לשלם ולתת דין וחשבון על מעלליו. בכך שפוזל ברק מעבר לים לנאמר לגביו באוניבסיטאות יוקרה ובכך אינו שופט בהתאם למציאות הישראלית (כטענתו לעיל, הסותרת שוב את עצמו), גורם עדיין, ואף יגרום, נזקים עצומים, בילתי הפיכים למדינת ישראל וסיכויי קיומה בעתיד.
ועל כך הוסיף השופט פוזנר: "אם עצמאות שיפוטית משמעה שהשופטים אינם כפופים לשום דבר, אין לנו דמוקרטיה, אלא עריצות של השופטים". כאמור, כל המוסיף גורע.
ניזקו העצום של נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) אהרון ברק למערכת השילטונית שלנו אינו נובע ממה שעשה אלא דווקא ממה שלא עשה. הידיעה כי הינו יכול ושואף לשליטה על המערכת השילטונית באורח דיקטטורי ולא יהסס (לכאורה) לבטל חוקי הכנסת, כפי שמדי פעם עשה, היכניסה את המערכת השילטונית הישראלית לשיתוק מוחלט, החל מתחילת שנות התישעים למאה הקודמת ועד עצם ימינו אלה. ניבחרי הציבור לא שקלו ענינית את צרכי האומה אלא שקלו מה יתקבל כנאות בעיני הבג"צ מוטה האג'נדה החד צדדית בראשות ברק ופעלו בהתאמה. "עריצות שיפוטית" אמר השופט פוזנר, וצדק.

מכאן יובן מדוע אין "העליונים" מאסכולת משובטי האזרח אהרון ב. מוצאים כל פסול בפסיקות עוקפות חוקי ניבחרי הציבור בכנסת ישראל על ידי הבג"צ באופן שאינו מידתי. בכך הינם הופכים הלכה ולמעשה לפורעי חוק בגלימה.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

יום שישי, 4 ביוני 2010

קבלת ישראל כמדינה היהודית\דניאל פייפס

קבלת ישראל כמדינה היהודית
מאת דניאל פייפסNational Review Online11 במאי, 2010
http://he.danielpipes.org/article/8451
מאמר המקורי באנגלית: Accepting Israel as the Jewish Stateתרגום לעברית: דוד בר-חיים
במשך שנים ההנחה היתה שכאשר מדינה ערבית חשובה תחתום על הסכם שלום עם ישראל, העימות הערבי-ישראלי יבוא על סיומו. אך הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979 קבר ציפייה זו; התוצאה חסרת-ההגיון היתה שמדינות ערביות אחרות, והעם המצרי, נעשו אנטי-ציוניים יותר.
בשנות ה-1980 נוצרה התקוה שהכרה פלשתינית בישראל, לחילופין, תסיים את העימות. אבל הכישלון המוחלט של הצהרת העקרונות משנת 1993 (הידועה גם כהסכמי אוסלו) קבר ציפייה זו.
ומה עכשיו? מאז 2007 הודגשה מטרה אחרת: הכרה בישראל כמדינה יהודית ריבונית. ראש הממשלה הישראלי לשעבר אהוד אולמרט טבע את המטבע: "אין לי כל כוונה לוותר ויתור כלשהו בענין המדינה היהודית. זה יהיה תנאי להכרתנו במדינה פלשתינית".
אולמרט היה ראש הממשלה הישראלי הגרוע מכולם, אבל כאן הוא צדק לחלוטין. הפעילות הדיפלומטית בין מדינות ערב לישראל עסקה לאורך השנים בשאלות משניות רבות אך תמיד נמנעה מלגשת אל הנושא המרכזי של העימות: "האם צריכה להיות מדינה יהודית?" אי-ההסכמה בנקודה זו – ולא שאלת הגבולות של ישראל, זכותה להגנה עצמית, שליטתה בהר הבית, צריכת המים שלה, הבנייה ביישובים ביהודה ושומרון, יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, או קיומה של מדינה פלשתינית – היא היא הנושא העיקרי.
מנהיגים פלשתיניים הגיבו בזעם שהם "מסרבים בתוקף" להכיר בישראל כמדינה יהודית. הם אף העמידו פנים כמי שמזועזים מעצם המושג של מדינה המוגדרת לפי דת – זאת על אף שב"חוקה למדינת פלשתין", בגירסת-טיוטה השלישית, נאמר כי: "השפה הערבית והאיסלאם הינן השפה והדת הפלשתיניות הרשמיות". מאמציו של אולמרט עלו על שירטון.
כשבנימין נתניהו נכנס למשרד ראש הממשלה בתחילת 2009 הוא המשיך בקו של אולמרט. למרבה הצער, ממשל אובמה תמך בעמדה הפלשתינית והתעלם מהדרישה הישראלית. (במקום זה, הממשל מתמקד בבנייה ליהודים בירושלים... כאילו זה לב הענין).
אם פוליטיקאים פלשתיניים דוחים את האופי היהודי של ישראל, מה דעתם של הפלשתינים, הערבים, ומוסלמים בכלל? סקרי דעת קהל ונתונים שונים מצביעים על ממוצע של 20% המוכנים להכיר בישראל, בין בתקופת המנדט או בימינו, בין שמדובר במוסלמים בקנדה או בפלשתינים בלבנון.
כדי לעמוד בצורה טובה יותר על דעת הקהל העכשוית בקרב הערבים, הפורום למזרח התיכון הזמין סקר דעת קהל ממכון פכטר – לשאול אלף מבוגרים בארבע מדינות שאלה פשוטה: "המדינה שלך מוגדרת כאיסלאמית; בתנאים המתאימים, האם תהיה מוכן להכיר במדינה היהודית ישראל?". (בלבנון השאלה שנשאלה היתה מעט אחרת: "רוב המדינות במזרח התיכון מוגדרות כאיסלאמיות; בתנאים המתאימים, האם תהיה מוכן להכיר במדינה היהודית ישראל?").
התוצאות: 26% מהמצרים ו-9% מנתיני הממלכה הסעודית יושבי הערים השיבו (בנובמבר 2009) בחיוב, כמו גם 9% מהירדנים ו-5% מהלבנונים (באפריל 2010).
על פי הסקר קיים קונסנזוס רחב בשאלה זאת למרות הבדלים בתחום המקצוע, המעמד הסוציו-אקונומי והגיל. אין הסבר לכך שיותר נשים מצריות וגברים סעודיים וירדניים מוכנים לקבל מדינה יהודית מאשר בני/בנות המין המקבילים, לעומת הלבנונים שלא הפגינו הבדל דומה בין המינים. עם זאת היו הבדלים משמעותיים, כפי שניתן היה לצפות: בצפון לבנון, איזור שהוא נוצרי ברובו, 16% מוכנים לקבל ישראל יהודית לעומת רק 1% בבקעת לבנון השיעית ברובה.
נתון משמעותי יותר הוא שכאשר לוקחים בחשבון את גודל האוכלוסיה (79, 29, 6 ו-4 מיליון לפי הסדר) יוצא שעשרים אחוזים מקבלים את האופי היהודי של ישראל – עובדה המאשרת את הנתונים הקיימים.
עשרים אחוזים הוא אמנם מיעוט קטן, אבל היותו נתון קבוע על פני זמן ומקום הוא מעודד. העובדה שחמישית מאוכלוסיית המוסלמים, הערבים ואפילו הפלשתינים מקבלים את ישראל כמדינה יהודית מצביעה על כך שעל אף קרוב למאה שנים של אינדוקטרינציה והפחדה, קיים בסיס ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי.
אלה הפועלים למען שלום צריכים להתמקד בשאלה כיצד להגדיל נתח צנוע זה. אם ניתן היה להגיע ל-60% למשל, אין ספק שהדבר היה מחולל שינוי מהותי בפוליטיקה המזרח התיכונית: תפקידה המופרז של ישראל במכלול היה חוזר למימדיו האמיתיים, ועמי איזור מוכה זה יוכלו לטפל בבעיותיהם הממשיות. לא ציונות, אלא נושאים פחותי-ערך כגון רודנות, ברוטליות, אכזריות, הפרחת תיאורויות קונספירציה, אי-סובלנות דתית, אפוקליפטיות, קיצוניות פוליטית, שנאת נשים, עבדות, פיגור כלכלי, בריחת מוחות והון ובצורת.
עדכון מ-11 במאי, 2010: החלטת המליאה של האו"ם מס' 181 מ-29 בנובמבר 1947 אשר לפיה המנדט הבריטי בפלשתינה יחולק לשתי מדינות, נוקטת במונח "מדינה יהודית" – כך מעיר קורא בשם ג'ף ד' בלוך ממלבורן, אוסטרליה. ראוי לציין שהחלטה נוקטת במונח "מדינה יהודית" 30 פעמים בקשר למדינה שטרם קמה. למשל:
שתי מדינות, ערבית ויהודית, ומשטר בינלאומי מיוחד לירושלים, כנזכר בחלק השלישי בתוכנית זו, יקומו בפלשתינה חדשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזויינים של המנדט, ועל כל פנים לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948.
הערות: 1) קיומה של "מדינה יהודית" אינו גחמה ישראלית אלא הנימוק המשפטי להקמתה של ישות זו. 2) "המדינה הערבית" המוזכרת היא, כשמה, ערבית, לא מוסלמית. חמאס אינו סבור כך.
עדכוןמ-12 במאי, 2010: דוד גרסטמן, הידוע גם בכינוי "אבא כדורגל", כותב לי כדי להעיר שסעיף 20 באמנה הפלשתינית הלאומית, הטוענת שאין כל קשר היסטורי בין היהודים לארץ ישראל, הינו "מכשול מרכזי בדרך להכרה בישראל כמדינה יהודית". חסידי תהליך השלום נוהגים להתעלם ממסמך זה, אך גרסטמן מציין כי "אין אמנה אחרת הבאה במקומה זו הקיימת" ומסיים "שמא הגיע הזמן לדרוש ניסוח מחודש של האמנה הפלשתינית הלאומית כצעד ראשון לקראת שינויים אלה".
הערה: נשמע הגיוני.