14/5/1948 – ה כ ר ז ת ה מ ד י נ ה
נקודת השקפה מעניינת להחלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת המדינה ביום שישי 14/5/1948
את הסיפור הבא שמעתי ברדיו לפני למעלה מ-20 שנה.מאז אני מהרהר בו לעיתים.
האם מדינת ישראל חייבת חוב מוסרי ליהודי יקר ואינה פורעת אותו ?
קצת יפיתי את הסיפור והרי הוא לפניכם:
להנהגת הישוב היו ויכוחים קשים,האם להכריז על הקמת המדינה או לא. היה מאד חשוב לדעת מה עמדת ארצות-הברית. גם היהודים וגם הערבים הציקו לנשיא טרומן בנושא, זה נמאס לו והוא החליט שיותר הוא לא ייפגש עם אף צד בנדון.
ויש לדעת – טרומן הוא ביסודו טיפוס דרומי קשוח ועקשן. מאד דומה לרפול שלנו, קטן קומה ממעט בדיבור, מסנן קללות וע ק ש ן.
כאשר התקרב מועד ה-14 במאי, הגיעו מים עד נפש, נזכרו מנהיגי היהודים בארה"ב ביעקובסון.
יעקובסון היה סוחר יהודי רגיל פשוט, שכמה עשרות שנים קודם לכן היה לו עסק לממכר כובעי גברים עם שותף נוצרי אמריקאי. העסק פשט רגל, השניים נפרדו אולם נשארו בידידות.
שם השותף היה הארי ס. טרומן. עתה ב-1948 הוא נשיא ארה"ב !!!
ובכן פנו המנהיגים ליעקובסון וביקשו ממנו ללכת ולדבר עם טרומן. ענה להם: "ראשית, כבר עשרות שנים אין קשר בינינו, שנית אני אדם פשוט, כבד פה, עזבו אותי, אני לא מאמין ביכולתי לסייע". לא הרפו ממנו: "אתה רק תבקש ממנו שיסכים לפגוש שליח מארץ ישראל בשם חיים וייצמן".
"אין לך אדם שאין לו שעה". "אין לך שעה שאין לה אדם".
ההיסטוריה לא תסלח לך אם לא תעשה זאת".
"מי יודע אם לא לעת כזאת, ההשגחה העליונה גרמה לך להכיר את הארי טרומן". מזכיר את מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
לבסוף נעתר. וישכם יעקובסון בבוקר וילבש מעילו ויחבוש כובעו (בטח נשארו לו כובעים מאז פשיטת הרגל) ( ויחבוש את חמורו זה שייך לסיפור אחר) וייצא לדרכו.
ירד בגפו לרכבת התחתית ויצא מניו יורק לוושינגטונה.
תארו לכם מגיע יהודי קטן זקן לבית הלבן ומבקש לפגוש את נשיא ארה"ב, "תאמרו לו: יעקובסון היהודי".
למרבה הפליאה, למשמע השם, מיד ביקש הנשיא לקרוא אליו את האורח המוזר.
וימהרו לקראתו ויריצהו ויביאהו לפני טרומן. ויכירו איש את רעהו ויפלו איש על צוואר חברו וינשקו ויחבקו וישאלו איש לשלום חברו, אשתו, משפחתו וכ"ו.
וכאשר נשתררה שתיקה, שאל הנשיא: "מה לידידי בביתי?"
כלומר: מה הביאך לפגשני לאחר שנים כה רבות?
ויעקובסון במבוכה: "בקשה לי אליך".
טרומן לא ענה: "עד חצי המלכות או הנשיאות" (כמו אחשוורוש), אלא בקיצור:
"דבר, כי שומע אנוכי. "
יעקובסון במבוכה: "ישנה ארץ רחוקה, בשם ישראל, ושליח ממנה מבקש להיפגש עם אדוני הנשיא. אנא קבל אותו לשיחה קצרה".
טרומן, מן הסתם, רצה להרביץ יריקה אלכסונית רבת משמעות וכמעט סינן קללה מבין שפתיו, אולם למרבה הפליאה, לאחר שהות קצרה ענה: "עשרות שנים שאני בפוליטיקה, עליתי מעלה ומעלה ומעולם לא ביקשת משהו עבורך אישית. רק למענך אני אהיה מוכן לקבל את השליח לשיחה".
יעקובסון לא האמין למשמע אוזניו.
דמעות עלו בעיניו – שליחותו הוכתרה בהצלחה !
נפרדו השניים בידידות ויעקובסון חזר ברכבת התחתית לביתו בניו יורק. חזר לאלמוניותו, לתהום הנשייה.
יותר איש לא שמע עליו, יהודי זקן קטן, אפרורי, איש רגיל, לא העניק ראיונות לכלי התקשורת. תמונתו לא פורסמה בעיתונים, רחובות לא נקראו על שמו ומדליה לא הוטבעה לזכרו.
ובלילה ההוא מן הסתם נדדה שנת הנשיא טרומן ויבקש לקרוא ב"ספר הספרים" ולפענח את החידה ששמה: "יהודים". איך יהודי זקן שמעולם לא היה בארץ ישראל, חולם עם אחיו לחודש ריבונות בארץ ממנה נעקרו לפני כ-2,000 שנה.
והנשיא טרומן לא שכח הבטחתו. קיבל לשיחה את חיים וייצמן ובמהלכה הבטיח לשקול בחיוב להכיר במדינה החדשה כאשר תוכרז !
אני משער שבן גוריון כאשר קיבל את הבשורה, הייתה לה השפעה רבה על החלטתו להכריז על הקמת המדינה ב-14/5/1948.
בפועל – 9 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ברה"מ על הכרה – "דה פקטו".
11 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ארה"ב על הכרה – "דה יורה".
הפור נפל, מדינה אחר מדינה, הודיעה על הכרה בשבועות הבאים. ישראל מעולם לא שכחה את התמיכה החשובה של הארי ס. טרומן. רחובות נקראו על שמו וב-19/7/49 הוקם "כפר טרומן" – מושב ליד נמל התעופה בן גוריון.
ואת יעקובסון, משום מה איש אינו זוכר.
אני שואל איך יתכן שמדינת ישראל לא עשתה מאומה להנצחת שמו.
ההנחה שלי היא שבן גוריון לא רצה שאיש יחלוק עמו בכבוד שזכה לו
שכן ההחלטה על הקמת המדינה נחשבת לחשובה ביותר בהחלטותיו.
ידוע שבן גוריון למעשה דיכא את הנשיא ויצמן וזה אמר:
" המקום היחידי שאליו מותר לי לדחוף את אפי הוא לתוך ממחטתי."
אשמח לשמוע תגובות ממי שידוע לו פרטים בנושא.
נקודת השקפה מעניינת להחלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת המדינה ביום שישי 14/5/1948
את הסיפור הבא שמעתי ברדיו לפני למעלה מ-20 שנה.מאז אני מהרהר בו לעיתים.
האם מדינת ישראל חייבת חוב מוסרי ליהודי יקר ואינה פורעת אותו ?
קצת יפיתי את הסיפור והרי הוא לפניכם:
להנהגת הישוב היו ויכוחים קשים,האם להכריז על הקמת המדינה או לא. היה מאד חשוב לדעת מה עמדת ארצות-הברית. גם היהודים וגם הערבים הציקו לנשיא טרומן בנושא, זה נמאס לו והוא החליט שיותר הוא לא ייפגש עם אף צד בנדון.
ויש לדעת – טרומן הוא ביסודו טיפוס דרומי קשוח ועקשן. מאד דומה לרפול שלנו, קטן קומה ממעט בדיבור, מסנן קללות וע ק ש ן.
כאשר התקרב מועד ה-14 במאי, הגיעו מים עד נפש, נזכרו מנהיגי היהודים בארה"ב ביעקובסון.
יעקובסון היה סוחר יהודי רגיל פשוט, שכמה עשרות שנים קודם לכן היה לו עסק לממכר כובעי גברים עם שותף נוצרי אמריקאי. העסק פשט רגל, השניים נפרדו אולם נשארו בידידות.
שם השותף היה הארי ס. טרומן. עתה ב-1948 הוא נשיא ארה"ב !!!
ובכן פנו המנהיגים ליעקובסון וביקשו ממנו ללכת ולדבר עם טרומן. ענה להם: "ראשית, כבר עשרות שנים אין קשר בינינו, שנית אני אדם פשוט, כבד פה, עזבו אותי, אני לא מאמין ביכולתי לסייע". לא הרפו ממנו: "אתה רק תבקש ממנו שיסכים לפגוש שליח מארץ ישראל בשם חיים וייצמן".
"אין לך אדם שאין לו שעה". "אין לך שעה שאין לה אדם".
ההיסטוריה לא תסלח לך אם לא תעשה זאת".
"מי יודע אם לא לעת כזאת, ההשגחה העליונה גרמה לך להכיר את הארי טרומן". מזכיר את מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
לבסוף נעתר. וישכם יעקובסון בבוקר וילבש מעילו ויחבוש כובעו (בטח נשארו לו כובעים מאז פשיטת הרגל) ( ויחבוש את חמורו זה שייך לסיפור אחר) וייצא לדרכו.
ירד בגפו לרכבת התחתית ויצא מניו יורק לוושינגטונה.
תארו לכם מגיע יהודי קטן זקן לבית הלבן ומבקש לפגוש את נשיא ארה"ב, "תאמרו לו: יעקובסון היהודי".
למרבה הפליאה, למשמע השם, מיד ביקש הנשיא לקרוא אליו את האורח המוזר.
וימהרו לקראתו ויריצהו ויביאהו לפני טרומן. ויכירו איש את רעהו ויפלו איש על צוואר חברו וינשקו ויחבקו וישאלו איש לשלום חברו, אשתו, משפחתו וכ"ו.
וכאשר נשתררה שתיקה, שאל הנשיא: "מה לידידי בביתי?"
כלומר: מה הביאך לפגשני לאחר שנים כה רבות?
ויעקובסון במבוכה: "בקשה לי אליך".
טרומן לא ענה: "עד חצי המלכות או הנשיאות" (כמו אחשוורוש), אלא בקיצור:
"דבר, כי שומע אנוכי. "
יעקובסון במבוכה: "ישנה ארץ רחוקה, בשם ישראל, ושליח ממנה מבקש להיפגש עם אדוני הנשיא. אנא קבל אותו לשיחה קצרה".
טרומן, מן הסתם, רצה להרביץ יריקה אלכסונית רבת משמעות וכמעט סינן קללה מבין שפתיו, אולם למרבה הפליאה, לאחר שהות קצרה ענה: "עשרות שנים שאני בפוליטיקה, עליתי מעלה ומעלה ומעולם לא ביקשת משהו עבורך אישית. רק למענך אני אהיה מוכן לקבל את השליח לשיחה".
יעקובסון לא האמין למשמע אוזניו.
דמעות עלו בעיניו – שליחותו הוכתרה בהצלחה !
נפרדו השניים בידידות ויעקובסון חזר ברכבת התחתית לביתו בניו יורק. חזר לאלמוניותו, לתהום הנשייה.
יותר איש לא שמע עליו, יהודי זקן קטן, אפרורי, איש רגיל, לא העניק ראיונות לכלי התקשורת. תמונתו לא פורסמה בעיתונים, רחובות לא נקראו על שמו ומדליה לא הוטבעה לזכרו.
ובלילה ההוא מן הסתם נדדה שנת הנשיא טרומן ויבקש לקרוא ב"ספר הספרים" ולפענח את החידה ששמה: "יהודים". איך יהודי זקן שמעולם לא היה בארץ ישראל, חולם עם אחיו לחודש ריבונות בארץ ממנה נעקרו לפני כ-2,000 שנה.
והנשיא טרומן לא שכח הבטחתו. קיבל לשיחה את חיים וייצמן ובמהלכה הבטיח לשקול בחיוב להכיר במדינה החדשה כאשר תוכרז !
אני משער שבן גוריון כאשר קיבל את הבשורה, הייתה לה השפעה רבה על החלטתו להכריז על הקמת המדינה ב-14/5/1948.
בפועל – 9 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ברה"מ על הכרה – "דה פקטו".
11 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ארה"ב על הכרה – "דה יורה".
הפור נפל, מדינה אחר מדינה, הודיעה על הכרה בשבועות הבאים. ישראל מעולם לא שכחה את התמיכה החשובה של הארי ס. טרומן. רחובות נקראו על שמו וב-19/7/49 הוקם "כפר טרומן" – מושב ליד נמל התעופה בן גוריון.
ואת יעקובסון, משום מה איש אינו זוכר.
אני שואל איך יתכן שמדינת ישראל לא עשתה מאומה להנצחת שמו.
ההנחה שלי היא שבן גוריון לא רצה שאיש יחלוק עמו בכבוד שזכה לו
שכן ההחלטה על הקמת המדינה נחשבת לחשובה ביותר בהחלטותיו.
ידוע שבן גוריון למעשה דיכא את הנשיא ויצמן וזה אמר:
" המקום היחידי שאליו מותר לי לדחוף את אפי הוא לתוך ממחטתי."
אשמח לשמוע תגובות ממי שידוע לו פרטים בנושא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה