האתר זוית אחרת נותן לנו אפשרות להציץ על השכנים.
לקרא דברים המפורסמים בצד השני של הגבול.
אתר ממולץ ביותר.
לקרא דברים המפורסמים בצד השני של הגבול.
אתר ממולץ ביותר.
הינה מאמר מהאתר.
מדוע הליברלים המצרים הם אנטישמים?
(http://zavita.co.il/archives/494)
עמר ברגיסי וסמואל תדרוס (וול סטריט ג’ורנל, 28.10.2009)
תורגם על ידי אריה גוס
עמר ברגיסי וסמואל תדרוס, שותפים בכירים באיחוד המצרי של הנוער הליברלי, מבקרים את האינטלקטואלים המצרים הרואים בעצמם ליברלים נאורים אך מחזיקים באידיאולוגיה אנטישמית שבה מיטשטשות הגדרות ה”יהודי” וה”ישראלי”, דבר שאין לו אחיזה בתולדותיה של מצרים ואין לו דבר וחצי דבר עם נאורות וליברליזם.
היום תארח מצרים את הקונגרס ה-56 של האינטרנציונל הליברלי, המכנה עצמו “הפדרציה העולמית של המפלגות המתקדמות הדמוקרטיות”. בין קרוב לשבעים המפלגות המיוצגות באינטרנציונל הליברלי, נמצא את המפלגה הליברלית-דמוקרטית הבריטית, המפלגה הדמוקרטית-חופשית הגרמנית ואת המפלגה הליברלית של קנדה. בארצות הברית, אתר האינטרנציונל הליברלי מזכיר את המכון הדמוקרטי-לאומי כארגון שותף מאז 1986.
בקהיר יהיו הנציגים אורחיה של אל-גבּהה [”החזית”], קרי “מפלגת החזית הדמוקרטית” (DFP). הליברלים המערביים (במשמעות השמרנית של המילה) תמיד שמחים לגלות בעלי דיעה דומים בעולם השלישי, ואולי יותר מכל בעולם הערבי. אבל, לפחות במצרים, ישנו סוד קטן ומלוכלך הנוגע למפלגות הליברליות בעיני עצמן: הן, על- פי רוב, אנטישמיות באופן ארסי.
ראו את המקרה של סאכּנה פואד, עיתונאית ידועה המשמשת סגנית נשיא ה-DFP. במאמר שפורסם בתחילת השנה, ביטלה הגברת פואד כל אבחנה בין יהודים לבין ישראלים, והסיבה לכך היא “הקיצוניות של דוקטרינת היוהרה, ההתבדלות וההתנשאות שהיהודים פיתחו, ומבקשים להגשים בכל האמצעים. בראש ובראשונה דם, רצח, הטלת טרור והפחדה”.
היא מבקשת לאשש את הטיעון הזה בהצהרה המיוחסת לכאורה לנשיא בנג’מין פרנקלין, המבקש מן האמריקנים לגרש את היהודים משום שהם “כמו ארבה, שלעולם אינו נוחת על אדמה ירוקה מבלי להשאיר אותה אחריו נטושה וצחיחה”. מיותר לציין שפרנקלין מעולם לא נשא הצהרה כזאת.
הגברת פואד אינה חריגה. קחו למשל את איימן נור, אשר רץ בבחירות לנשיאות ב-2003 מטעם מפלגתו שלו, ובעקבות כך נכלא למשך כארבע שנים. מיד לאחר שיחרורו מן הכלא הוא השתתף במסיבה שאורגנה על ידי קבוצות אופוזיציה – כולל האחים המוסלמים – בעיר פורט סעיד בצפון, לציון “הגדוד הראשון של המתנדבים בני העם המצרי שיצאו ללחום נגד היהודים ב-1948.” המילה “יהודים” הובלטה על ידי אותיות שחורות עבות על רקע הכרזה הכחולה-אדומה שהתנשאה מעל לנשיאות הכינוס. אבל במקום לבדל עצמו מן המסר הזה, מר נור השתלב ברוח הכינוס, ודיבר על “ערך ההתנגדות לאויב הזה, שמאחוריו מסתתרים כל הרשע, המזימות והאיומים המופנים נגד מצרים.”
כך אמורים הדברים גם לגבי המפלגה ה”ליברלית” המצרית הוותיקה ביותר, אל-ופד, אשר עיתונה הנושא את השם הזה הוא אחת מן הבמות המצריות הפעילות ביותר בנושא האנטישמיות. בעקבות נאום הפיוס כלפי המוסלמים של הנשיא אובמה בקהיר, מתח בעל הטור אחמד עז אל-ערב ביקורת על אובמה על שעמד על כך שהשואה הייתה אירוע היסטורי שאכן התרחש.
הדוגמאות הללו הן, למרבה הצער, רק קצה קצהו של הקרחון. מה שעושה אותן ראויות לציון הוא שבניגוד לסטראוטיפ, אין להן שורשים קדמונים ומיוחדים במצרים. עד שיהודי מצרים גורשו על ידי גמאל עבד אל-נאצר בשנות החמישים והשישים, הייתה במצרים קהילה יהודית משגשגת במשך שנות-אלף. אפילו בסוף שנות השלושים שמשו פוליטיקאים יהודיים בתפקידי שרים בממשלה המצרית ונטלו חלק בפוליטיקה הלאומית.
כל זה השתנה עם עליית התנועות הטוטליטריות והפשיסטיות באירופה, שמצאו להן מנה גדושה יתר על המידה של חקיינים בעולם הערבי. כאשר הופלה המלוכה המצרית בהפיכה צבאית ב-1952, הפכה האנטישמיות לעמוד יסוד אידיאולוגי של התפוצה הטוטליטרית החדשה.
מאז, התפתחה מצרים, הסכינה (במובן במסוים) עם ישראל, תוך כדי פיתוח עקרונות כלכליים מבוססי שוק. אולם האנטישמיות נשארת הדבק המלכד יחדיו את הכוחות הפוליטיים המצריים השונים כל כך. זה נכון במיוחד לגבי אלה המתקראים ליברלים והסבורים שהם יכולים לרכב על האנטישמיות שלהם כדי להשיג את תמיכת ההמונים באזורים שבהם בלעדיה היו חשודים.
מערביים, הנוטים להתייחס לערבים בהתנשאות המוסווית כ”הבנה”, ימהרו לפטור כל זאת כתוצאה של כעס על מדיניות ישראל, ומכאן לא רלבנטית להתפתחות הפוליטיקה הליברלית בעולם הערבי. יחד עם זאת, בפשטות רבה, תנועה ליברלית המאמצת בסופו של דבר סוג אנטישמיות שהיה גורם לנאצים גאווה, אינה ליברלית.
(http://zavita.co.il/archives/494)
עמר ברגיסי וסמואל תדרוס (וול סטריט ג’ורנל, 28.10.2009)
תורגם על ידי אריה גוס
עמר ברגיסי וסמואל תדרוס, שותפים בכירים באיחוד המצרי של הנוער הליברלי, מבקרים את האינטלקטואלים המצרים הרואים בעצמם ליברלים נאורים אך מחזיקים באידיאולוגיה אנטישמית שבה מיטשטשות הגדרות ה”יהודי” וה”ישראלי”, דבר שאין לו אחיזה בתולדותיה של מצרים ואין לו דבר וחצי דבר עם נאורות וליברליזם.
היום תארח מצרים את הקונגרס ה-56 של האינטרנציונל הליברלי, המכנה עצמו “הפדרציה העולמית של המפלגות המתקדמות הדמוקרטיות”. בין קרוב לשבעים המפלגות המיוצגות באינטרנציונל הליברלי, נמצא את המפלגה הליברלית-דמוקרטית הבריטית, המפלגה הדמוקרטית-חופשית הגרמנית ואת המפלגה הליברלית של קנדה. בארצות הברית, אתר האינטרנציונל הליברלי מזכיר את המכון הדמוקרטי-לאומי כארגון שותף מאז 1986.
בקהיר יהיו הנציגים אורחיה של אל-גבּהה [”החזית”], קרי “מפלגת החזית הדמוקרטית” (DFP). הליברלים המערביים (במשמעות השמרנית של המילה) תמיד שמחים לגלות בעלי דיעה דומים בעולם השלישי, ואולי יותר מכל בעולם הערבי. אבל, לפחות במצרים, ישנו סוד קטן ומלוכלך הנוגע למפלגות הליברליות בעיני עצמן: הן, על- פי רוב, אנטישמיות באופן ארסי.
ראו את המקרה של סאכּנה פואד, עיתונאית ידועה המשמשת סגנית נשיא ה-DFP. במאמר שפורסם בתחילת השנה, ביטלה הגברת פואד כל אבחנה בין יהודים לבין ישראלים, והסיבה לכך היא “הקיצוניות של דוקטרינת היוהרה, ההתבדלות וההתנשאות שהיהודים פיתחו, ומבקשים להגשים בכל האמצעים. בראש ובראשונה דם, רצח, הטלת טרור והפחדה”.
היא מבקשת לאשש את הטיעון הזה בהצהרה המיוחסת לכאורה לנשיא בנג’מין פרנקלין, המבקש מן האמריקנים לגרש את היהודים משום שהם “כמו ארבה, שלעולם אינו נוחת על אדמה ירוקה מבלי להשאיר אותה אחריו נטושה וצחיחה”. מיותר לציין שפרנקלין מעולם לא נשא הצהרה כזאת.
הגברת פואד אינה חריגה. קחו למשל את איימן נור, אשר רץ בבחירות לנשיאות ב-2003 מטעם מפלגתו שלו, ובעקבות כך נכלא למשך כארבע שנים. מיד לאחר שיחרורו מן הכלא הוא השתתף במסיבה שאורגנה על ידי קבוצות אופוזיציה – כולל האחים המוסלמים – בעיר פורט סעיד בצפון, לציון “הגדוד הראשון של המתנדבים בני העם המצרי שיצאו ללחום נגד היהודים ב-1948.” המילה “יהודים” הובלטה על ידי אותיות שחורות עבות על רקע הכרזה הכחולה-אדומה שהתנשאה מעל לנשיאות הכינוס. אבל במקום לבדל עצמו מן המסר הזה, מר נור השתלב ברוח הכינוס, ודיבר על “ערך ההתנגדות לאויב הזה, שמאחוריו מסתתרים כל הרשע, המזימות והאיומים המופנים נגד מצרים.”
כך אמורים הדברים גם לגבי המפלגה ה”ליברלית” המצרית הוותיקה ביותר, אל-ופד, אשר עיתונה הנושא את השם הזה הוא אחת מן הבמות המצריות הפעילות ביותר בנושא האנטישמיות. בעקבות נאום הפיוס כלפי המוסלמים של הנשיא אובמה בקהיר, מתח בעל הטור אחמד עז אל-ערב ביקורת על אובמה על שעמד על כך שהשואה הייתה אירוע היסטורי שאכן התרחש.
הדוגמאות הללו הן, למרבה הצער, רק קצה קצהו של הקרחון. מה שעושה אותן ראויות לציון הוא שבניגוד לסטראוטיפ, אין להן שורשים קדמונים ומיוחדים במצרים. עד שיהודי מצרים גורשו על ידי גמאל עבד אל-נאצר בשנות החמישים והשישים, הייתה במצרים קהילה יהודית משגשגת במשך שנות-אלף. אפילו בסוף שנות השלושים שמשו פוליטיקאים יהודיים בתפקידי שרים בממשלה המצרית ונטלו חלק בפוליטיקה הלאומית.
כל זה השתנה עם עליית התנועות הטוטליטריות והפשיסטיות באירופה, שמצאו להן מנה גדושה יתר על המידה של חקיינים בעולם הערבי. כאשר הופלה המלוכה המצרית בהפיכה צבאית ב-1952, הפכה האנטישמיות לעמוד יסוד אידיאולוגי של התפוצה הטוטליטרית החדשה.
מאז, התפתחה מצרים, הסכינה (במובן במסוים) עם ישראל, תוך כדי פיתוח עקרונות כלכליים מבוססי שוק. אולם האנטישמיות נשארת הדבק המלכד יחדיו את הכוחות הפוליטיים המצריים השונים כל כך. זה נכון במיוחד לגבי אלה המתקראים ליברלים והסבורים שהם יכולים לרכב על האנטישמיות שלהם כדי להשיג את תמיכת ההמונים באזורים שבהם בלעדיה היו חשודים.
מערביים, הנוטים להתייחס לערבים בהתנשאות המוסווית כ”הבנה”, ימהרו לפטור כל זאת כתוצאה של כעס על מדיניות ישראל, ומכאן לא רלבנטית להתפתחות הפוליטיקה הליברלית בעולם הערבי. יחד עם זאת, בפשטות רבה, תנועה ליברלית המאמצת בסופו של דבר סוג אנטישמיות שהיה גורם לנאצים גאווה, אינה ליברלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה