המאמר פורסם באתר אומדיהhttp://www.notes.co.il/uripaz/20951.asp
המאמר נכתב ע"י אורי פז
"
הסובלנות המוגזמת כתבוסתנות לטרור
לונדוניסטן
לונדוניסטן
במלאות שנה לפיגועי לונדון, בהם נהרגו 52 אזרחים חפים מפשע ופצועים רבים עדיין נאבקים על חזרה לחיים נורמליים, נראה שהסובלנות המוגזמת נמשכת גם אחרי שהטרור הרעיד את לבה של לונדון. על ההתכחשות לסכנה האורבת למערב מתוך בריטניה, ערש הדמוקרטיה
"מהותה של הגיאופוליטיקה היא יכולת ההבחנה בין דרגותיו השונות של הרוע", מאבחן ההיסטוריון פול ג'ונסון בספרו הגדול "היסטוריה של הזמן המודרני" (הוצ' דביר, 1995, כרך א', עמ' 312). זו סגולה אשר לא כל מנהיגי בריטניה ניחנו בה. בבריטניה של שנות השלושים של המאה הקודמת שררה אווירה של פייסנות יתר מול האיום מכיוון גרמניה בהנהגת אדולף היטלר.
"היתה מגמה כללית להתעלם מן הראיות למכביר לרשעות של היטלר", מספר ג'ונסון, "ולבטל את התבטאויותיו הפרועות כ'מלל' גרידא ש'נועד לתצרוכת פנים' (טיימס, 10 ביולי 1934). למרות כל הראיות, התעקש מחנה הייצוג להאמין שהיטלר שוחר שלום ואף גורם פעיל בשמירתו". עד שהחל משבר חבל הריין, שקינן פחד פשוט והיצף מורך לב. ג'ונסון מצטט את הוגי בריטניה באותם הימים – ג'ורג' ברנארד שוּ, ליאונרד וולף, ברטרנד ראסל, קליפורד אלן, אלדוס האקסלי ואחרים – ששידרו פציפיזם מוצהר. דונלד סופר טען לאמור: "בפציפיזם גלום כוח רוחני חזק דיו להדוף פולש". הלייבור הצביע, דיבר וניהל מערכה נגד ההתחמשות מחדש של בריטניה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה בגלל היטלר.
"באווירה טעונה זו", כותב ג'ונסון, "שבה הדאגה המופגנת לאנושות לא היתה אלא קרום דק על ביצה של פחדנות, לא הגיעה כלל לדיון ראוי לשמו הסוגיה האמיתית: איך לארגן ביטחון קיבוצי באירופה" (שם, עמ' 310).
רק וינסטון צ'רצ'יל התייצב, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933), בראש המתריעים על הסכנה הנשקפת מגרמניה וקרא להקמת "ברית גדולה" נגד הנאציזם. צ'רצ'יל הוא שחזה כי העולם "נכנס לתקופה שבה המאבק לשימור עצמי יופיע בעוצמה רבה במדינות מתועשות, מאוכלסות בצפיפות". בקרוב עתידה בריטניה "להילחם על חייה", הצהיר.
צ'מברליין, שהיה ראש ממשלת בריטניה באותם ימים טרופים, נקט מדיניות של פיוס כלפי גרמניה, ואילו צ'רצ'יל (שר האוצר) דגל בעמידה איתנה נגדה. הדברים הגיעו לשיא עם חתימתו של צ'מברליין על הסכם מינכן (1938), שהביא לדבריו "שלום בזמננו" לאירופה, בעוד שצ'רצ'יל תיאר אותו כ"תבוסה מוחלטת וניצחת". אך ככל שהוסיף המצב באירופה להידרדר, הלכו וגברו הקולות הקוראים להפקיד בידי צ'רצ'יל את הכנת בריטניה למלחמה הבלתי נמנעת.
אין ספק שצ'רצ'יל היה האדם הנכון בזמן הנכון. הוא היה האיש המתאים ביותר להנהגת בריטניה במשבר הקשה ביותר בתולדותיה, ולא רק בשל העובדה שהתריע עוד קודם לכן על העתיד להתרחש. לדברי ההיסטוריון הרברט ניקולס, כל דרכו עד אז הכשירה אותו לתפקיד מנהיג המלחמה של ארצו: הוא היה "פטריוט נלהב; מאמין רומנטי בגדולת ארצו ובתפקידה ההיסטורי באירופה, באימפריה ובעולם; איש הפעולה הנמרצת, העולה כפורח למול אתגרים ומשברים; חוקר המלחמה, היסטוריון שלה וחייל קרבי בעצמו; מדינאי בקיא באמנות הפוליטיקה... אדם בעל אופי ברזל, מרץ בלתי-נלאה וכוח ריכוז מוחלט".
צ'רצ'יל – עם חיוכו האופטימי והסיגר הנצחי שלו – סימן "V" (ניצחון) באצבעותיו ונאומיו אדירי הרושם (ביניהם: "אין לי דבר להציע לכם מלבד דם, עמל, יזע ודמעות" – 13.6.40) הפכו לסמלי המלחמה.
לונדון כפקיסטאן
נדרשתי לסקירה ההיסטורית הרחוקה מאיתנו דווקא בשל קרבתה המתחדשת והצפויה. שכן ניכרים כיום קווים מקבילים ברורים למדיניות הפיוס שמשלה בכיפה בזירה האירופית בשנות השלושים, לפני עלייתו של צ'רצ'יל לשלטון. אולם הסכנה הנשקפת כיום על בריטניה בפרט ועל אירופה בכלל, היא מאיום מוסלמי פנימי ולא מאיום נאצי חיצוני.
את המחקר החשוב ביותר שפורסם עד כה בנושא, פרסמה לאחרונה מלאני פיליפס, כלת פרס ג'ורג' אורוול לעיתונות ב-1996, הכותבת טור ביקורתי ונוקב על חברה ופוליטיקה ב"דיילי מייל" הלונדוני. ספרה החדש הנקרא "לונדוניסטן" - ככינויה התופס תאוצה של לונדון (צירוף של לונדון עם פקיסטן) - חושף את האסון הממשמש ובא על בריטניה (ועל רוב מדינות אירופה) במלוא חומרתו, אם לא תשתנה המדיניות העכשווית, שעיקרה פייסנות כלפי האיסלאם הקיצוני מבית.
פיליפס מוכיחה בזהירות רבה כיצד מתחת לאפו של הממסד המסורתי הבריטי צמח איסלאם רדיקלי, וטוענת בספרה שהסובלנות המוגזמת של הבריטים ואדיבותם כלפי המיעוטים, ובעיקר כלפי המוסלמים, יחד עם הדימוי המעוות של ישראל בתקשורת והנטייה לפייס את המוסלמים בתקווה שכך יימנע טרור – הם שהביאו לכך שבריטניה בכלל, ולונדון בפרט, הפכו למרכזם של הרדיקלים המוסלמים, שיצאו ממנה לפעילות טרור במערב. היא מאמינה שסובלנות-יתר זו נמשכת גם אחרי שהטרור המוסלמי הרעיד את לבה של לונדון, וגבה מחיר יקר של 52 הרוגים חפים מפשע ופצועים רבים שעדיין נאבקים על חזרה לחיים נורמליים. עד הפיגועים שהתרחשו לפני שנה בלונדון, האמינו פוליטיקאים רבים שאם יעלימו עין מפעילותם של המוסלמים הקיצונים ולא ירגיזו אותם, יעדיפו הטרוריסטים שלא לפגוע בעיר-החממה שמטפחת את המרכז הארגוני שלהם ולא יבצעו פיגועי טרור בלונדון. אולי מסיבה זו עד לשנים האחרונות, החוק הבריטי אף לא הגביל את אלה שפעלו בבריטניה להכנת פעולות טרור מחוץ לגבולותיה.
להתייצב נגד האלמנטים האלימים
הבריטים שמעו בתקופה האחרונה שוב ושוב שטרוריסטים מוסלמים המעורבים בפיגועים בניו יורק, בפריז ובמדריד היו קשורים ללונדון. חלקם אף גדלו והתחנכו בבריטניה ויצאו ממנה לפעילויות טרור ברחבי העולם. אך רשויות הביטחון הבריטי העדיפו להירדם בשמירה במקום להשליך על הכלל מהמקרים הבודדים ולהגביל בחוק את הפעילות המסוכנת.
כאשר שני אזרחים בריטים ביצעו פיגוע ב"מייק'ס פלייס" בתל אביב ב-2003, אמרו בלונדון שהיה זה ביטוי לזעם המוסלמי על היחס הישראלי לפלשתינים. כאשר צעיר שהתחנך בבתי הספר הטובים בבריטניה היה מעורב ברצח האכזרי של העיתונאי היהודי דניאל פרל בפקיסטן, אמרו שזה הזעם נגד האמריקנים, כי פרל עבד בעיתון אמריקני. כאשר ריצ'ארד ריד ניסה ב-2001 לפוצץ מטוס נוסעים אמריקני באמצעות חומר נפץ שהסתיר בנעליו, טענו שמדובר באדם תימהוני שלא מצא את מקומו בחברה והגיע לאסלאם הקיצוני אחרי היסטוריה של פשע וניתוק חברתי. אפילו כאשר התגלה מי שכונה "החוטף העשרים", זכריה מוסאווי, שהואשם והודה במעורבות בפיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון, היו לחלק מהבריטים תירוצים נוספים להצטדקותם.
מוסלמים קיצוניים נוספים פועלים כיום בבריטניה ללא הפרעה, והרשויות מאוד זהירות שלא לעורר את זעמם. לדעת פיליפס, זו בדיוק הבעיה. לטענתה, הנטייה הבריטית לנקוט דרך של "פייסנות", במקום להתייצב בצורה נחרצת נגד אלמנטים קיצוניים ואלימים מצד מוסלמים, היא התנהגות שגויה והרסנית.
כיום מתגוררים בבריטניה שני מיליון מוסלמים. הדעה הרווחת היא שרוב המוסלמים הם אנשים מתונים. אולם השלטונות מפגינים יראת כבוד כלפי קבוצות קיצוניות, כמו: "המועצה המוסלמית של בריטניה" וכלפי המשמיעים איומים מחרידים, מתנהגים בצורה מפחידה ואפילו מזדהים עם מפגעים מתאבדים. זאת בשעה שמעמדם של המעטים האוזרים עדיין אומץ להתנגד לטרור בפומבי, הולך ומצטמק, הולך ומתערער.
היומון הלונדוני "The Independent" דיווח ב-10 במאי 2006 כי יותר מ-700 תומכי אל-קאעידה חיים כיום בבריטניה. כעבור ימים אחדים אישר בפרלמנט שר הפנים הבריטי ג'ון רייד, כי המפגעים המתאבדים שהרגו בלונדון 52 אזרחים חפים מפשע ב-7 ביולי 2005 היו טרוריסטים שגדלו "בבית" ושהונעו בידי שאיפה למות מות קדושים. אבל חרחור השנאה על ידי אימאמים מוסלמים קיצונים ומנהיגים חילוניים, נמשך ללא הפרעות בכל רחבי בריטניה גם אחרי הפיצוצים בלונדון.
רק לאחרונה, הורשע המטיף המוסלמי הקיצוני אבו חמזה אל מצרי (בן ה-47, ששמו האמיתי: מוסטפא כאמל) ב-11 סעיפים פליליים, ביניהם שישה סעיפים של הסתה לרצח. אל מצרי הואשם כי במסגרת תפקידו כאימאם במסגד פינסברי פארק בצפון לונדון, הסית מאמינים מוסלמים לטרור ולרצח במהלך דרשותיו הקיצוניות. המסגד בפינסברי פארק זיכה את הבירה האנגלית בכינוי "לונדוניסטאן", בו השתמשו בכירים בשירותי הביטחון האירופאים שביקרו את בריטניה על סובלנותה המוגזמת כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים.
מלאני פיליפס
פיליפס טוענת כי רעיון הרב-תרבותיות, שהליברלים ורוב יהודי המערב תמכו בו עד כה, היה למעשה סוס טרויאני שאיפשר לפונדמנטליסטים מוסלמים להקים בלונדון, ערש הדמוקרטיה המערבית, צומת בינלאומי ממדרגה ראשונה לגיוס, קידום, מימון ועידוד של הטרור העולמי. היא מתארת בפירוט גראפי כיצד נוצלו חוקי ההגירה הליברליים, בסובלנותם הרבה של המודיעין והמשטרה הבריטיים, כדי לאפשר לכמה מהסוכנים הקיצוניים ביותר של ארגוני טרור בינלאומיים, למצוא מקלט בטוח בתוך החברה הבריטית, להקים בה רשתות טרור ואפילו לרכוש בה מעמד של כבוד.
"כבר היו כמה ניסיונות רציניים ליצור סמכות שיפוט מוסלמית מקבילה, תחת אצטלת השריעה", מספר איזי ליבלר, יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהיג יהודי בינלאומי ותיק. "כל מי שהיה צופה התפתחויות יוצאות דופן כאלה לפני חמש שנים בלבד היה נחשב מטורף".
דעה קדומה על ישראל
הספר מציג בין השאר כיצד ההשלכות המשותפות של פייסנות כלפי קיצונים מוסלמים וההשלמה הגוברת והולכת עם הפוסט-מודרניזם, חותרים תחת הזהות הלאומית הבריטית. פיליפס סבורה שמגמות אלה הולכות ומחמירות בגלל נקיטה חוזרת ונשנית של מוסר כפול כלפי ישראל, הלובש לעתים קרובות נימות אנטישמיות.
בספרה יוצאת פיליפס נגד המאמינים שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הגורם לג'יהאד המוסלמי. בראיון ל"מעריב" אמרה פיליפס: "בריטניה נכשלה בהבנת העומד בפניה, למרבית האנשים כאן יש רעיונות שגויים על ישראל."
אין לה בעיה עם ביקורת הוגנת על מדיניותה של ישראל, אך היא בהחלט מתנגדת למה שהיא מתארת כ"אובססיה של התקשורת עם ישראל." אותו כיסוי תקשורתי מעוות של ישראל הצליח, לדבריה, להביא לכך שכיום אין בבריטניה בעיה להציג את ישראל כ"דומה לדרום אפריקה או אפילו לשלטון הנאצי."
"הבריטים," טוענת פיליפס בראיון ל"מעריב", "לא רק שאינם מאמינים שישראל היא קורבן של הג'יהאד המוסלמי, אלא הם מאמינים שישראל היא הגורם הפועל נגד מוסלמים וגורמת לכך שהם נוקטים פעילות טרור במערב." פיליפס רואה חלק מהבעיה בכך שהבריטים לא יודעים הרבה על העולם, ולרובם אין מושג על ישראל, למרות אמצעי התקשורת הבריטיים שמכסים באובססיה את הנושא אך מבלי לתת רקע היסטורי".
על רקע זה קל לתעמולה הערבית להצליח: "במקום להציג את ישראל כקורבן פוטנציאלי של כל אלה שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, הם מציגים אותה כגורם התוקפן."באותו ראיון פיליפס מספרת שנאמר לה בגלוי ש"פשעים של ישראל נגד הפלשתינים שברו את הטאבו. עכשיו, כשיש פושעי מלחמה ישראלים, אפשר לדבר על הקונספירציה היהודית שסיכנה את העולם כדי לשרת את מטרותיה של ישראל."
פיליפס טוענת שזו "גרסה מודרנית של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ואנשים מאמינים שזו האמת." היא מוסיפה ש"תיאוריות קונספירציה אלה מזינות את זעמם של מוסלמים. במקום להתנגד להוצאת דיבה זו שדוחפת מוסלמים לאלימות, רבים בבריטניה מאמינים שזו אמת, ולא שזה מבוסס על דעה קדומה על ישראל."
היא סבורה גם שעמדתה משקפת את זו של בריטים רבים, החוששים מאובדן התרבות שלהם ולא מרגישים נוח עם אותן טענות לשוויון בין תרבויות המהגרים לאלה שלהם. פיליפס מאמינה שגל ההגירה העצום מהעולם השלישי עלול לשנות את בריטניה לבלי היכר, אם הגישה הרב-תרבותית הנוכחית תימשך. הבעיה היא, לדעתה, בכך ש"פוליטיקאים כאן לא מעזים לצאת נגד מדיניות זו, מחשש שהם ייראו גזענים".
פיליפס כתבה את ספרה כיוון שהיא מאמינה ש"בריטניה לא קולטת את הסכנה המאיימת עליה מהאסלאם הפשיסטי", אבל היא עדיין אופטימית ומאמינה שעוד לא מאוחר מדי ושעוד אפשר לעצור את הסחף. לפי התחזיות הדמוגרפיות, שאליהן פיליפס מתייחסת בזהירות, בעוד30-20 שנה תשתנה בריטניה לבלי היכר אם לא יחול בה שינוי נדרש. לדבריה, הציבור הבריטי מודאג מאוד מההגירה הבלתי מבוקרת לבריטניה, ופוליטיקאים לא מעזים להיענות לחרדות הציבור הרחב.
לכן היא מאמינה שהמציאות תשתנה כשפוליטיקאים יעזו לומר למוסלמים את האמת ויפסיקו להאמין ב"פיקציה שלפיה הבעיה האמיתית היא שאיפתם של הפלשתינים למדינה משלהם."
אווירה של ימי ויימאר
עיתונאיות יהודיות כמו מלאני פיליפס מ"דיילי מייל" וברברה עמיאל מ"דיילי טלגרף" הפכו בשנים האחרונות למגנות הבולטות על ישראל בתקשורת הבריטית. הן משיבות מלחמה שערה, חושפות מקרים של "אנטישמיות סלון" ומוקיעות את שנאת היהודים מצד המוסלמים. פיליפס מדברת על העוינות לישראל כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית, "משבר של ביטחון עצמי, בגלל תחושת החרטה הפוסט-קולוניאלית והמלחמה הקרה, שגרמו להתמוססות ערכה של עצם הזהות הלאומית".
לדבריה, התוצאה היא "אווירה הדומה לימי ויימאר (הדמוקרטיה הגרמנית שקדמה לעליית הנאצים – א"פ), והתכחשות לסכנה האורבת למערב".
באותו פרק מצמרר, העוסק בצמיחה הגוברת של אנטישמיות תוקפנית, טוענת פיליפס כי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני מתלכדים עתה עם הקיצונים המוסלמים ויוצרים אווירת שנאה נגד יהודים, ההולכת וצוברת תאוצה. הם מזכירים פעם אחר פעם "מזימות" יהודיות גלובליות, וחולקים על זכותה של ישראל להתקיים.
כך למשל, המאמצים המחודשים מצד סניפים שונים של "אגודת המרצים" הבריטית להטיל חרם על מרצים ומוסדות אקדמיים בישראל, ממחישים את הקיצוניות שאליה מגיעות היוזמות האנטי-ישראליות. מעולם לא התקבלה החלטה כזאת נגד מדינה אחרת.
תרועת השכמה
בבריטניה, אומרת פיליפס, "הדבר קריטי שנגלה מחדש את האמונה שלנו בערכי המוסר היודו-נוצריים שלנו ובערכים המערביים."
אך האם תתעורר בריטניה לשמע תרועת השכמה של הרגע האחרון שמריע הספר 'לונדוניסטאן', לפני שיהיה מאוחר מדי? האומנם האומה הבריטית, שגיבשה את יסודות הדמוקרטיה המערבית, אינה מוכנה נפשית להגן על אורח חייה? האם מדיניות הפיוס שמשלה בכיפה בזירה האירופית בעידן של רפובליקת ויימר חוזרת על עצמה, בציפייה דרוכה לצ'רצ'יל חדש שיגאל אותה מציפורני מבקשי נפשה הבאים מתוכה? האם יש מקום לסובלנות המוגזמת כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים? האם באמת אין כל סיבה רצינית לדאגה בעניין הישרדותה של הציוויליזציה המערבית לטווח ארוך מידיו של האיסלם הקיצוני המוסת?
על שאלות אלה ואחרות ראוי לקובעי המדיניות לתת את הדעת. אין כל ספק בכך שדיאלוג עם המוסלמים הוא מטרה ראויה, אך באווירה העכשווית יהיה זה בגדר היתממות של ממש להאמין שפעילויות הידברות יקטינו בצורה כלשהי את נטיות הקיצונים המוסלמים.
"מהותה של הגיאופוליטיקה היא יכולת ההבחנה בין דרגותיו השונות של הרוע", מאבחן ההיסטוריון פול ג'ונסון בספרו הגדול "היסטוריה של הזמן המודרני" (הוצ' דביר, 1995, כרך א', עמ' 312). זו סגולה אשר לא כל מנהיגי בריטניה ניחנו בה. בבריטניה של שנות השלושים של המאה הקודמת שררה אווירה של פייסנות יתר מול האיום מכיוון גרמניה בהנהגת אדולף היטלר.
"היתה מגמה כללית להתעלם מן הראיות למכביר לרשעות של היטלר", מספר ג'ונסון, "ולבטל את התבטאויותיו הפרועות כ'מלל' גרידא ש'נועד לתצרוכת פנים' (טיימס, 10 ביולי 1934). למרות כל הראיות, התעקש מחנה הייצוג להאמין שהיטלר שוחר שלום ואף גורם פעיל בשמירתו". עד שהחל משבר חבל הריין, שקינן פחד פשוט והיצף מורך לב. ג'ונסון מצטט את הוגי בריטניה באותם הימים – ג'ורג' ברנארד שוּ, ליאונרד וולף, ברטרנד ראסל, קליפורד אלן, אלדוס האקסלי ואחרים – ששידרו פציפיזם מוצהר. דונלד סופר טען לאמור: "בפציפיזם גלום כוח רוחני חזק דיו להדוף פולש". הלייבור הצביע, דיבר וניהל מערכה נגד ההתחמשות מחדש של בריטניה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה בגלל היטלר.
"באווירה טעונה זו", כותב ג'ונסון, "שבה הדאגה המופגנת לאנושות לא היתה אלא קרום דק על ביצה של פחדנות, לא הגיעה כלל לדיון ראוי לשמו הסוגיה האמיתית: איך לארגן ביטחון קיבוצי באירופה" (שם, עמ' 310).
רק וינסטון צ'רצ'יל התייצב, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933), בראש המתריעים על הסכנה הנשקפת מגרמניה וקרא להקמת "ברית גדולה" נגד הנאציזם. צ'רצ'יל הוא שחזה כי העולם "נכנס לתקופה שבה המאבק לשימור עצמי יופיע בעוצמה רבה במדינות מתועשות, מאוכלסות בצפיפות". בקרוב עתידה בריטניה "להילחם על חייה", הצהיר.
צ'מברליין, שהיה ראש ממשלת בריטניה באותם ימים טרופים, נקט מדיניות של פיוס כלפי גרמניה, ואילו צ'רצ'יל (שר האוצר) דגל בעמידה איתנה נגדה. הדברים הגיעו לשיא עם חתימתו של צ'מברליין על הסכם מינכן (1938), שהביא לדבריו "שלום בזמננו" לאירופה, בעוד שצ'רצ'יל תיאר אותו כ"תבוסה מוחלטת וניצחת". אך ככל שהוסיף המצב באירופה להידרדר, הלכו וגברו הקולות הקוראים להפקיד בידי צ'רצ'יל את הכנת בריטניה למלחמה הבלתי נמנעת.
אין ספק שצ'רצ'יל היה האדם הנכון בזמן הנכון. הוא היה האיש המתאים ביותר להנהגת בריטניה במשבר הקשה ביותר בתולדותיה, ולא רק בשל העובדה שהתריע עוד קודם לכן על העתיד להתרחש. לדברי ההיסטוריון הרברט ניקולס, כל דרכו עד אז הכשירה אותו לתפקיד מנהיג המלחמה של ארצו: הוא היה "פטריוט נלהב; מאמין רומנטי בגדולת ארצו ובתפקידה ההיסטורי באירופה, באימפריה ובעולם; איש הפעולה הנמרצת, העולה כפורח למול אתגרים ומשברים; חוקר המלחמה, היסטוריון שלה וחייל קרבי בעצמו; מדינאי בקיא באמנות הפוליטיקה... אדם בעל אופי ברזל, מרץ בלתי-נלאה וכוח ריכוז מוחלט".
צ'רצ'יל – עם חיוכו האופטימי והסיגר הנצחי שלו – סימן "V" (ניצחון) באצבעותיו ונאומיו אדירי הרושם (ביניהם: "אין לי דבר להציע לכם מלבד דם, עמל, יזע ודמעות" – 13.6.40) הפכו לסמלי המלחמה.
לונדון כפקיסטאן
נדרשתי לסקירה ההיסטורית הרחוקה מאיתנו דווקא בשל קרבתה המתחדשת והצפויה. שכן ניכרים כיום קווים מקבילים ברורים למדיניות הפיוס שמשלה בכיפה בזירה האירופית בשנות השלושים, לפני עלייתו של צ'רצ'יל לשלטון. אולם הסכנה הנשקפת כיום על בריטניה בפרט ועל אירופה בכלל, היא מאיום מוסלמי פנימי ולא מאיום נאצי חיצוני.
את המחקר החשוב ביותר שפורסם עד כה בנושא, פרסמה לאחרונה מלאני פיליפס, כלת פרס ג'ורג' אורוול לעיתונות ב-1996, הכותבת טור ביקורתי ונוקב על חברה ופוליטיקה ב"דיילי מייל" הלונדוני. ספרה החדש הנקרא "לונדוניסטן" - ככינויה התופס תאוצה של לונדון (צירוף של לונדון עם פקיסטן) - חושף את האסון הממשמש ובא על בריטניה (ועל רוב מדינות אירופה) במלוא חומרתו, אם לא תשתנה המדיניות העכשווית, שעיקרה פייסנות כלפי האיסלאם הקיצוני מבית.
פיליפס מוכיחה בזהירות רבה כיצד מתחת לאפו של הממסד המסורתי הבריטי צמח איסלאם רדיקלי, וטוענת בספרה שהסובלנות המוגזמת של הבריטים ואדיבותם כלפי המיעוטים, ובעיקר כלפי המוסלמים, יחד עם הדימוי המעוות של ישראל בתקשורת והנטייה לפייס את המוסלמים בתקווה שכך יימנע טרור – הם שהביאו לכך שבריטניה בכלל, ולונדון בפרט, הפכו למרכזם של הרדיקלים המוסלמים, שיצאו ממנה לפעילות טרור במערב. היא מאמינה שסובלנות-יתר זו נמשכת גם אחרי שהטרור המוסלמי הרעיד את לבה של לונדון, וגבה מחיר יקר של 52 הרוגים חפים מפשע ופצועים רבים שעדיין נאבקים על חזרה לחיים נורמליים. עד הפיגועים שהתרחשו לפני שנה בלונדון, האמינו פוליטיקאים רבים שאם יעלימו עין מפעילותם של המוסלמים הקיצונים ולא ירגיזו אותם, יעדיפו הטרוריסטים שלא לפגוע בעיר-החממה שמטפחת את המרכז הארגוני שלהם ולא יבצעו פיגועי טרור בלונדון. אולי מסיבה זו עד לשנים האחרונות, החוק הבריטי אף לא הגביל את אלה שפעלו בבריטניה להכנת פעולות טרור מחוץ לגבולותיה.
להתייצב נגד האלמנטים האלימים
הבריטים שמעו בתקופה האחרונה שוב ושוב שטרוריסטים מוסלמים המעורבים בפיגועים בניו יורק, בפריז ובמדריד היו קשורים ללונדון. חלקם אף גדלו והתחנכו בבריטניה ויצאו ממנה לפעילויות טרור ברחבי העולם. אך רשויות הביטחון הבריטי העדיפו להירדם בשמירה במקום להשליך על הכלל מהמקרים הבודדים ולהגביל בחוק את הפעילות המסוכנת.
כאשר שני אזרחים בריטים ביצעו פיגוע ב"מייק'ס פלייס" בתל אביב ב-2003, אמרו בלונדון שהיה זה ביטוי לזעם המוסלמי על היחס הישראלי לפלשתינים. כאשר צעיר שהתחנך בבתי הספר הטובים בבריטניה היה מעורב ברצח האכזרי של העיתונאי היהודי דניאל פרל בפקיסטן, אמרו שזה הזעם נגד האמריקנים, כי פרל עבד בעיתון אמריקני. כאשר ריצ'ארד ריד ניסה ב-2001 לפוצץ מטוס נוסעים אמריקני באמצעות חומר נפץ שהסתיר בנעליו, טענו שמדובר באדם תימהוני שלא מצא את מקומו בחברה והגיע לאסלאם הקיצוני אחרי היסטוריה של פשע וניתוק חברתי. אפילו כאשר התגלה מי שכונה "החוטף העשרים", זכריה מוסאווי, שהואשם והודה במעורבות בפיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון, היו לחלק מהבריטים תירוצים נוספים להצטדקותם.
מוסלמים קיצוניים נוספים פועלים כיום בבריטניה ללא הפרעה, והרשויות מאוד זהירות שלא לעורר את זעמם. לדעת פיליפס, זו בדיוק הבעיה. לטענתה, הנטייה הבריטית לנקוט דרך של "פייסנות", במקום להתייצב בצורה נחרצת נגד אלמנטים קיצוניים ואלימים מצד מוסלמים, היא התנהגות שגויה והרסנית.
כיום מתגוררים בבריטניה שני מיליון מוסלמים. הדעה הרווחת היא שרוב המוסלמים הם אנשים מתונים. אולם השלטונות מפגינים יראת כבוד כלפי קבוצות קיצוניות, כמו: "המועצה המוסלמית של בריטניה" וכלפי המשמיעים איומים מחרידים, מתנהגים בצורה מפחידה ואפילו מזדהים עם מפגעים מתאבדים. זאת בשעה שמעמדם של המעטים האוזרים עדיין אומץ להתנגד לטרור בפומבי, הולך ומצטמק, הולך ומתערער.
היומון הלונדוני "The Independent" דיווח ב-10 במאי 2006 כי יותר מ-700 תומכי אל-קאעידה חיים כיום בבריטניה. כעבור ימים אחדים אישר בפרלמנט שר הפנים הבריטי ג'ון רייד, כי המפגעים המתאבדים שהרגו בלונדון 52 אזרחים חפים מפשע ב-7 ביולי 2005 היו טרוריסטים שגדלו "בבית" ושהונעו בידי שאיפה למות מות קדושים. אבל חרחור השנאה על ידי אימאמים מוסלמים קיצונים ומנהיגים חילוניים, נמשך ללא הפרעות בכל רחבי בריטניה גם אחרי הפיצוצים בלונדון.
רק לאחרונה, הורשע המטיף המוסלמי הקיצוני אבו חמזה אל מצרי (בן ה-47, ששמו האמיתי: מוסטפא כאמל) ב-11 סעיפים פליליים, ביניהם שישה סעיפים של הסתה לרצח. אל מצרי הואשם כי במסגרת תפקידו כאימאם במסגד פינסברי פארק בצפון לונדון, הסית מאמינים מוסלמים לטרור ולרצח במהלך דרשותיו הקיצוניות. המסגד בפינסברי פארק זיכה את הבירה האנגלית בכינוי "לונדוניסטאן", בו השתמשו בכירים בשירותי הביטחון האירופאים שביקרו את בריטניה על סובלנותה המוגזמת כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים.
מלאני פיליפס
פיליפס טוענת כי רעיון הרב-תרבותיות, שהליברלים ורוב יהודי המערב תמכו בו עד כה, היה למעשה סוס טרויאני שאיפשר לפונדמנטליסטים מוסלמים להקים בלונדון, ערש הדמוקרטיה המערבית, צומת בינלאומי ממדרגה ראשונה לגיוס, קידום, מימון ועידוד של הטרור העולמי. היא מתארת בפירוט גראפי כיצד נוצלו חוקי ההגירה הליברליים, בסובלנותם הרבה של המודיעין והמשטרה הבריטיים, כדי לאפשר לכמה מהסוכנים הקיצוניים ביותר של ארגוני טרור בינלאומיים, למצוא מקלט בטוח בתוך החברה הבריטית, להקים בה רשתות טרור ואפילו לרכוש בה מעמד של כבוד.
"כבר היו כמה ניסיונות רציניים ליצור סמכות שיפוט מוסלמית מקבילה, תחת אצטלת השריעה", מספר איזי ליבלר, יו"ר ועדת הקשרים עם התפוצות במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהיג יהודי בינלאומי ותיק. "כל מי שהיה צופה התפתחויות יוצאות דופן כאלה לפני חמש שנים בלבד היה נחשב מטורף".
דעה קדומה על ישראל
הספר מציג בין השאר כיצד ההשלכות המשותפות של פייסנות כלפי קיצונים מוסלמים וההשלמה הגוברת והולכת עם הפוסט-מודרניזם, חותרים תחת הזהות הלאומית הבריטית. פיליפס סבורה שמגמות אלה הולכות ומחמירות בגלל נקיטה חוזרת ונשנית של מוסר כפול כלפי ישראל, הלובש לעתים קרובות נימות אנטישמיות.
בספרה יוצאת פיליפס נגד המאמינים שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הגורם לג'יהאד המוסלמי. בראיון ל"מעריב" אמרה פיליפס: "בריטניה נכשלה בהבנת העומד בפניה, למרבית האנשים כאן יש רעיונות שגויים על ישראל."
אין לה בעיה עם ביקורת הוגנת על מדיניותה של ישראל, אך היא בהחלט מתנגדת למה שהיא מתארת כ"אובססיה של התקשורת עם ישראל." אותו כיסוי תקשורתי מעוות של ישראל הצליח, לדבריה, להביא לכך שכיום אין בבריטניה בעיה להציג את ישראל כ"דומה לדרום אפריקה או אפילו לשלטון הנאצי."
"הבריטים," טוענת פיליפס בראיון ל"מעריב", "לא רק שאינם מאמינים שישראל היא קורבן של הג'יהאד המוסלמי, אלא הם מאמינים שישראל היא הגורם הפועל נגד מוסלמים וגורמת לכך שהם נוקטים פעילות טרור במערב." פיליפס רואה חלק מהבעיה בכך שהבריטים לא יודעים הרבה על העולם, ולרובם אין מושג על ישראל, למרות אמצעי התקשורת הבריטיים שמכסים באובססיה את הנושא אך מבלי לתת רקע היסטורי".
על רקע זה קל לתעמולה הערבית להצליח: "במקום להציג את ישראל כקורבן פוטנציאלי של כל אלה שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, הם מציגים אותה כגורם התוקפן."באותו ראיון פיליפס מספרת שנאמר לה בגלוי ש"פשעים של ישראל נגד הפלשתינים שברו את הטאבו. עכשיו, כשיש פושעי מלחמה ישראלים, אפשר לדבר על הקונספירציה היהודית שסיכנה את העולם כדי לשרת את מטרותיה של ישראל."
פיליפס טוענת שזו "גרסה מודרנית של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ואנשים מאמינים שזו האמת." היא מוסיפה ש"תיאוריות קונספירציה אלה מזינות את זעמם של מוסלמים. במקום להתנגד להוצאת דיבה זו שדוחפת מוסלמים לאלימות, רבים בבריטניה מאמינים שזו אמת, ולא שזה מבוסס על דעה קדומה על ישראל."
היא סבורה גם שעמדתה משקפת את זו של בריטים רבים, החוששים מאובדן התרבות שלהם ולא מרגישים נוח עם אותן טענות לשוויון בין תרבויות המהגרים לאלה שלהם. פיליפס מאמינה שגל ההגירה העצום מהעולם השלישי עלול לשנות את בריטניה לבלי היכר, אם הגישה הרב-תרבותית הנוכחית תימשך. הבעיה היא, לדעתה, בכך ש"פוליטיקאים כאן לא מעזים לצאת נגד מדיניות זו, מחשש שהם ייראו גזענים".
פיליפס כתבה את ספרה כיוון שהיא מאמינה ש"בריטניה לא קולטת את הסכנה המאיימת עליה מהאסלאם הפשיסטי", אבל היא עדיין אופטימית ומאמינה שעוד לא מאוחר מדי ושעוד אפשר לעצור את הסחף. לפי התחזיות הדמוגרפיות, שאליהן פיליפס מתייחסת בזהירות, בעוד30-20 שנה תשתנה בריטניה לבלי היכר אם לא יחול בה שינוי נדרש. לדבריה, הציבור הבריטי מודאג מאוד מההגירה הבלתי מבוקרת לבריטניה, ופוליטיקאים לא מעזים להיענות לחרדות הציבור הרחב.
לכן היא מאמינה שהמציאות תשתנה כשפוליטיקאים יעזו לומר למוסלמים את האמת ויפסיקו להאמין ב"פיקציה שלפיה הבעיה האמיתית היא שאיפתם של הפלשתינים למדינה משלהם."
אווירה של ימי ויימאר
עיתונאיות יהודיות כמו מלאני פיליפס מ"דיילי מייל" וברברה עמיאל מ"דיילי טלגרף" הפכו בשנים האחרונות למגנות הבולטות על ישראל בתקשורת הבריטית. הן משיבות מלחמה שערה, חושפות מקרים של "אנטישמיות סלון" ומוקיעות את שנאת היהודים מצד המוסלמים. פיליפס מדברת על העוינות לישראל כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית, "משבר של ביטחון עצמי, בגלל תחושת החרטה הפוסט-קולוניאלית והמלחמה הקרה, שגרמו להתמוססות ערכה של עצם הזהות הלאומית".
לדבריה, התוצאה היא "אווירה הדומה לימי ויימאר (הדמוקרטיה הגרמנית שקדמה לעליית הנאצים – א"פ), והתכחשות לסכנה האורבת למערב".
באותו פרק מצמרר, העוסק בצמיחה הגוברת של אנטישמיות תוקפנית, טוענת פיליפס כי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני מתלכדים עתה עם הקיצונים המוסלמים ויוצרים אווירת שנאה נגד יהודים, ההולכת וצוברת תאוצה. הם מזכירים פעם אחר פעם "מזימות" יהודיות גלובליות, וחולקים על זכותה של ישראל להתקיים.
כך למשל, המאמצים המחודשים מצד סניפים שונים של "אגודת המרצים" הבריטית להטיל חרם על מרצים ומוסדות אקדמיים בישראל, ממחישים את הקיצוניות שאליה מגיעות היוזמות האנטי-ישראליות. מעולם לא התקבלה החלטה כזאת נגד מדינה אחרת.
תרועת השכמה
בבריטניה, אומרת פיליפס, "הדבר קריטי שנגלה מחדש את האמונה שלנו בערכי המוסר היודו-נוצריים שלנו ובערכים המערביים."
אך האם תתעורר בריטניה לשמע תרועת השכמה של הרגע האחרון שמריע הספר 'לונדוניסטאן', לפני שיהיה מאוחר מדי? האומנם האומה הבריטית, שגיבשה את יסודות הדמוקרטיה המערבית, אינה מוכנה נפשית להגן על אורח חייה? האם מדיניות הפיוס שמשלה בכיפה בזירה האירופית בעידן של רפובליקת ויימר חוזרת על עצמה, בציפייה דרוכה לצ'רצ'יל חדש שיגאל אותה מציפורני מבקשי נפשה הבאים מתוכה? האם יש מקום לסובלנות המוגזמת כלפי אנשי דת מוסלמים קיצוניים? האם באמת אין כל סיבה רצינית לדאגה בעניין הישרדותה של הציוויליזציה המערבית לטווח ארוך מידיו של האיסלם הקיצוני המוסת?
על שאלות אלה ואחרות ראוי לקובעי המדיניות לתת את הדעת. אין כל ספק בכך שדיאלוג עם המוסלמים הוא מטרה ראויה, אך באווירה העכשווית יהיה זה בגדר היתממות של ממש להאמין שפעילויות הידברות יקטינו בצורה כלשהי את נטיות הקיצונים המוסלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה