התושיה של סרן ג'ון פ. קנדי הצילה את חייו ואת חיי אנשי צוותו

מאמר נוסף של שאול של שאול נעים:

1943, מלחמת העולם השניה, דרום האוקיאנוס השקט.
קנדי בן ה-26, בוגר הרווארד, מוצא עצמו במלחמה עקובה מדם נגד היפנים. המקום – איי שלמה, שרשרת של יותר מ-1,000 איים ללא קו חזית ברור.
ליל אוגוסט שחור, קנדי כמפקד ספינת טורפדו היה במשימת תקיפה של אניות קרב יפניות.
לפתח נחצה כלי השייט שלהם ע"י משחתת, הספינה כולה עלתה באש.
קנדי ואנשיו ננטשו כי הניחו שהם נהרגו.
שניים אמנם נהרגו אך קנדי ואתו עוד עשרה שחו לאי הקרוב והתחבאו במשך 6 ימים, כשהם חומקים בקושי מסיורים של החיילים היפניים.
המצב היה כלאחר יאוש, אך לקנדי הייתה אמונה שהם יצאו מזה בשלום.
הוא התיידד עם שניים מבני האי שהיו מוכנים לעזור.
לא היו להם לא אמצעי קשר ולא כלי כתיבה כלשהם.
קנדי נטל אגוז קוקוס ובסכין חרט על הקליפה את המכתב החשוב בחייו.
הוא כתב כמעין מסר מוצפן. 15 מילים (באנגלית) המבדילות בין חיים ומוות.

"מפקד אי נאורו, היליד יודע את המיקום. הוא יכול לנווט.
אחד-עשר בחיים. זקוק לספינה קטנה. קנדי"

הילידים נשאו את האגוז בסירה אל בסיס הצבא האמריקני הקרוב במרחק 50 ק"מ.
תושייתו של קנדי השתלמה. למחרת הוא ואנשי צוותו ניצלו.
כתיבתו של קנדי התאפיינה תמיד כשהיא ברורה, ישירה, תמציתית – וזו הדוגמה הטובה ביותר.

בינואר 1961 הושבע ג'ון קנדי כנשיא ארה"ב ונכנס לבית הלבן.
על שולחן העבודה בחדר הסגלגל הוא הניח בגאווה את קליפת אגוז הקוקוס.
זו הייתה עבורו תזכורת לתושיה ואומץ שיש להפגין במצבי לחץ.
(תכונות דומות הפגין בעת משבר הטילים בקובה)