בדרך כלל ניתן ללמוד מהעבר על המתרחש עכשיו כי מבינים את מקור וסיבת התהליכים של היום.
להלן מאמר של שאול נעים.
"מה שקרה בעיראק מאד מזכיר לי את קרב הפירמידות.
ב-2003: כוחות הקואליציה נכנסים לעירק במסה אדירה, שריון, חיל-אויר, טכנולוגיה מפותחת, מסוקי תקיפה.
כאשר התפזר העשן - התברר שלעיראק בעצם לא הייתה תשובה ולא היה לצבאה שום סיכוי.
ב-1798: "החלה העת החדשה" באזורנו.
נפוליאון נחת בדרך הים ותכנן להשתלט על מצרים, כחלק מתכנית אסטרטגית שנועדה להכות את בריטניה באמצעות השתלטות על הודו (בדרך קיצור – ים הסוף) או לכל הפחות בדרך אליה.
לפני כניסת הצבא הצרפתי לקהיר, התנהל הקרב המכריע בינו לבין הממלוכים,
בצל הפירמידות של גיזה.
12 ביולי 1798 חום צהריים נורא. 25,000 צרפתים מול 12,000 ממלוכים, 8,000 בדווים ו-12,000 ינצ'רים.
פרשים ממלוכים מול צבא היבשה המודרני והטוב ביותר של אותו זמן.
כוח האש הגדול שיצר "ריבוע" הרגליים הצרפתי, הביס בקלות את כוח הפרשים שמולם, בזמן קצר מאד.
התבוסה המהירה והמוחלטת הוכיחה לכל בני הדור ההוא באזורנו שאין להם שום סיכוי מול מעצמה אירופית.
האנגלים הם ששיבשו את תוכניות נפוליאון.
אדמירל נלסון חיפש להביס את הצי של נפוליאון. בערב 1 באוגוסט 1798 גילה את הצי הצרפתי עוגן בשלווה במפרץ אבו קיר.
קרב מהיר, הפתעה מושלמת, אחד הקרבות הספונטניים והחשובים ביותר בתולדות הלוחמה הימית.
אוניית הדגל הצרפתית "לה אורינט" שהייתה גדולה וחזקה מכל אנייה בריטית, נפגעה ועלתה באש והתפוצצה. אובדנה הכריע את הכף.
עד אור הבוקר הושמד כל הצי הצרפתי שבמפרץ אבו קיר.
התבוסה הימית הביאה לכישלון הפלישה של נפוליאון אולם בכל זאת הפלישה הייתה נקודת מפנה מהותית.
א. הפלישה הכניסה את אזורנו למעגל ההתעניינות של המערב.
ב. לשליטי האזור עמדה ברירה: לקפוא על השמרים או לנסות ולסגור את הפערים ע"י הכנסת תמורות ותיקונים.
ג. הפלישה העניקה לאזורנו "100 שנים של חסד" על מנת להשתנות ביוזמתם.
ד. מצרים הפכה לחלוצת תהליכי התמורה באזור.
"מה שקרה בעיראק מאד מזכיר לי את קרב הפירמידות.
ב-2003: כוחות הקואליציה נכנסים לעירק במסה אדירה, שריון, חיל-אויר, טכנולוגיה מפותחת, מסוקי תקיפה.
כאשר התפזר העשן - התברר שלעיראק בעצם לא הייתה תשובה ולא היה לצבאה שום סיכוי.
ב-1798: "החלה העת החדשה" באזורנו.
נפוליאון נחת בדרך הים ותכנן להשתלט על מצרים, כחלק מתכנית אסטרטגית שנועדה להכות את בריטניה באמצעות השתלטות על הודו (בדרך קיצור – ים הסוף) או לכל הפחות בדרך אליה.
לפני כניסת הצבא הצרפתי לקהיר, התנהל הקרב המכריע בינו לבין הממלוכים,
בצל הפירמידות של גיזה.
12 ביולי 1798 חום צהריים נורא. 25,000 צרפתים מול 12,000 ממלוכים, 8,000 בדווים ו-12,000 ינצ'רים.
פרשים ממלוכים מול צבא היבשה המודרני והטוב ביותר של אותו זמן.
כוח האש הגדול שיצר "ריבוע" הרגליים הצרפתי, הביס בקלות את כוח הפרשים שמולם, בזמן קצר מאד.
התבוסה המהירה והמוחלטת הוכיחה לכל בני הדור ההוא באזורנו שאין להם שום סיכוי מול מעצמה אירופית.
האנגלים הם ששיבשו את תוכניות נפוליאון.
אדמירל נלסון חיפש להביס את הצי של נפוליאון. בערב 1 באוגוסט 1798 גילה את הצי הצרפתי עוגן בשלווה במפרץ אבו קיר.
קרב מהיר, הפתעה מושלמת, אחד הקרבות הספונטניים והחשובים ביותר בתולדות הלוחמה הימית.
אוניית הדגל הצרפתית "לה אורינט" שהייתה גדולה וחזקה מכל אנייה בריטית, נפגעה ועלתה באש והתפוצצה. אובדנה הכריע את הכף.
עד אור הבוקר הושמד כל הצי הצרפתי שבמפרץ אבו קיר.
התבוסה הימית הביאה לכישלון הפלישה של נפוליאון אולם בכל זאת הפלישה הייתה נקודת מפנה מהותית.
א. הפלישה הכניסה את אזורנו למעגל ההתעניינות של המערב.
ב. לשליטי האזור עמדה ברירה: לקפוא על השמרים או לנסות ולסגור את הפערים ע"י הכנסת תמורות ותיקונים.
ג. הפלישה העניקה לאזורנו "100 שנים של חסד" על מנת להשתנות ביוזמתם.
ד. מצרים הפכה לחלוצת תהליכי התמורה באזור.
"
הערה שלי:
כמו אז גם היום הוכח שבאמצעות העליונות הטכנולגית מביס המערב בקלות את אויביו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה