רעידת האדמה ב 1960 בצ"ילה

בעקבות רעידת האדמה שפקדה את צ"ילי בימים האחרונים שלח

שאול נעים מאמר מעניין

מה הקשר בין רעידת אדמה בצ'ילה בדרגה 9.5 בסולם ריכטר

לבין המונדיאל -אליפות העולם בכדורגל ?


לפני 50 שנה, בשנת 1960,פקדה את צ'ילה באיזור מגנטודה סידרת רעידות אדמה,החזקה ביותר שנמדדה אי פעם
הדרגה 9.5 בסולם ריכטר. שליש מהמבנים במדינה נהרסו! הרוגים, פצועים, הרס נורא של תשתיות,מאות אלפים ללא קורת גג.
זמן קצר לאחר מכן ,התכנסה מועצת פיפ"א על מנת לבחור את המדינה שתארח את המונדיאל השביעי בשנת 1962.
יו"ר ההתאחדות בצ'ילה קרלוס דיטבורן פנה בדרישה מוזרה ויוצאת דופן : " אנחנו חייבים לארח את המונדיאל, אין לנו שום דבר אחר,
הכל אצלנו הרוס. אם נקבל הזכות לארח המונדיאל,תקום תנופת בניה מואצת,יבנו איצטדיונים,תשתיות כבישים בתי מלון ועשרות
אלפי מקומות עבודה ורק כך נתחיל להתגבר על האסון." בדרך כלל מדינה המציגה מועמדותה מוכיחה שיש לה האמצעים
והתשתיות לארוח המשחקים,וכאן בדיוק ההיפך.
באופן מפתיע צ'ילה אמנם זכתה בכבוד לארוח המשחקים.

המשחק הזכור היה בין צ'ילה לאיטליה. נקרא :"הקרב על סנטיאגו" צמד עיתונאים איטלקים פירסמו סדרת כתבות בה השמיצו את הבירה סנטיאגו
ואת נשות העיר. הם חמקו מצ'ילה עוד לפני תחילת הטורניר,אולם לקראת המשחק רצו 66,000 הצופים-
נ ק מ ה.
התפתח משחק סוער ובו צביטות, מכות,בעיטות ללא תגובת השופטים.הם איבדו שליטה על הנעשה בכר הדשא.
התוצאה: שני שחקנים מורחקים לאיטליה,שחקן נוסף שלהם עם אף שבור ממכה אכזרית ומכוונת.
שני שערים ברבע השעה האחרונה לזכות צ'ילה חרצו את גורל המשחק.
לקינוח זכה אוטובוס השחקנים של איטליה במטח אבנים עם צאתו מהאיצטדיון.

בהמשך בחצי הגמר גברה בראזיל על המארחת צ'ילה.
גארינצה כבש לבראזיל שני שערים ובישל את השלישי.בדקה ה89 לאחר שספג שוב ושוב בעיטות,
החזיר בעיטה והורחק. ברדתו מהמגרש ספג בקבוק בראשו ונפצע.

בגביע העולם זכתה בראזיל בפעם השניה ברציפות,צכיה במקום השני וצ'ילה במקום השלישי.

מארבע כנפות תבל

סיפורה של נינה
הסיפור של חזרת עם ישראל לארצו הינו סיפור מדהים ומרתק.
אנשים גלו מארצם ונדדו על פני כל קצוות תבל וחזרו לארצם.
ביקשתי מנינה איגל לשלוח אלי את סיפור משפחתה.
בסיום הסיפור המרתק ישנן הערות שלי.
הסיפור של נינה:
"הי עופר,
האמת שזה באמת סיפור מרתק,
אני שמחה על ההתעניינות,אגב,מדובר על סבא של אמא שלי,למעשה אבא של סבתא שלי,
הוא היה מפקד גדוד בצבא הלבן,כל הגדוד שלו ברח לסין (באמצעות הרכבת) ,והנשים שלהם הגיעו בנפרד.
וכך נולדה סבתא שלי בחרבין ,היא התחתנה עם מתמטיקאי רוסי ולהם נולדה אמי .
היו להם חיים מאוד נוחים בסין (אחוזה – משרתים ,טבחים אומנת וכו') החינוך ובתי הספר היו רוסיים לחלוטין.
הילדים הסינים לא היו רגילים למראה מערביים והם קראו לאמי עיני דג בגלל העיניים הכחולות שלה.
בינתיים הגיעו גם סוחרים יהודים לסין (גילו את הפוטנציאל המסחרי שם) וסבתי התחתנה בשנית עם יהודי,שהיה המזכיר הראשון
הכללי של הקהילה היהודית (אגב,אבא של אולמרט היה הרופא בקהילה היא חיה עד גיל 18 בסין ואז לקחה אנייה לארץ ישראל – 1956 .
ובארץ הכירה את אבי,שהוא יליד 1930 – שהיה ילד רעב בבית יתומים בזמן המצור על לנינגרד (ההורים שלו נהרגו שם) ,הוא לבד נדד מבית יתומים לבית יתומים ברחבי רוסיה ופולין,
עד שהגיע באוניית מעפילים לארץ בשנת 48'.

לגבי הבריחה מסין והצבא הלבן,אני אעשה קצת מחקר ואני אחזור אליך.
אגב,לכל שנת לימודים באוניברסיטה , זכיתי למלגה מאיגוד יוצאי סין,זה איגוד מאוד פעיל ותורם המון,רוב התרומות מגיעות מארה"ב,
שכן רוב יוצאי סין בסופו של דבר עברו לגור בארה"ב כמו סבא שלי ז"ל.


הערות שלי:

זהו סיפור מרתק שנוגע בנקודה שממעטים לדבר עליה- עלייה מסין.
אני מוסיף קטעים שנותנים רקע היסטורי למאורעות שבני משפחתה של נינה חוו.
אבל הסיפור שמסופר בגוף ראשון הוא של נינה.
נתחיל במלחמת האזרחים.
ב 1917 התחוללה המהפכה הרוסית.
הצבא של המהפכנים כונה הצבא האדום (אני אסביר לקראת מאי את מקור הצבע האדום)
כל אלו שהתנגדו לקומוניסטים הקימו צבא שנקרא הצבא הלבן.
השם נלקח מהכינוי של הצאר ששלט ברוסיה עד המהפכה ונקרא בשם הצאר הלבן וזאת
על שום ממלכת השלג שהוא שלט בה.
הצבא הלבן הורכב אנשי דת, קצינים בצבא הצאר שהיו נאמנים לשלטון,
בעלי אדמות, משפחת המלוכה, שואפי דמוקרטיה ואפילו מפלגות פועלים שהתנגדו לקומוניסטים
הם נעזרו בתמיכה מבחוץ בכסף ובציוד ופרצה מלחמת אזרחים 1918-1921 שבסיומה
הובס הצבא הלבן ושרידיו ברחו להרבה מקומות מפחד האדומים.
אחד המקומות הללו היה חרבין.
חרבין היא עיר בדרום מזרח סין.
הצאר האחרון , ניקולאי השני , סלל מסילת רכבת בכדי שהעיר תשמש כמקום סחר לפרוות.
חרבין נמצאת לא רחוק יחסית מרוסיה אבל לא הייתה בריבונות רוסית מאז מלחמת יפן-רוסיה 1904.
בני אצולה רוסית התגוררו בסין.
הם ניצלו את כוח העבודה המקומי הזול ובעזרת הרכוש שהצליחו להבריח התפתחה העיר.
ב 1948 עם סיום מלחמת האזרחים בסין השתלטו הקומוניסטים על האזור.
ב 1950 הושגה הסכמה בין המפלגות הקומוניסטיות של סין וברה"מ על מתן דרכונים סובייטים
לרוסים שנמצאו בחרבין ו"עידוד" האוכלוסיה לחזור לברה"מ.
מטבע הדברים הרוסים הלבנים לא רצו לחזור לברה"מ והחלו נוטשים את חרבין למקומות שונים.
חלק מהיהודים ששהו שם הגיעו לישראל. כפי נינה מזכירה מדובר גם במשפחתו של אולמרט.


מספר משפטים לגבי המצור על לנינגרד שמוזכר ע"י נינה.
ב 1941 במשך 3 שנים הייתה לנינגרד במצור ע"י הנאצים.
מתוך 3 מליון תושבים שרדו פחות מחצי מליון. חלק מהתושבים פונו מהעיר, בעיקר בחורף.
הנהר שקפא אפשר בריחה של תושבים מטבעת המצור הגרמנית.
רוב התושבים מתו ברעב והניצולים עברו גהינום שכלל אכילת קרשים, חתולים, כלבים ועכברים.
על לנינגרד כיום סנט פטרסבורג ארחיב בפעם אחרת ואם יש למישהו תמונות יפות\מצגת על העיר אשמח
לקבל ולצרף למאמר.

לסיום נקודה שכדאי לזכור:

אצלנו אנשים עברו את הגיהנום של השואה ,
באו ארצה, ללא משפחות ועזרו להקים מדינה לתפארת.
אף אחד לא מוגדר כפליט.

(גם סבא שלי שהגיע ללא רכוש אף פעם לא הגדיר עצמו כפליט)
אצל הערבים יש שמגדירים עצמם כבר דור שלישי כפליטים.
זה ההבדל בין המצב שלנו למצב שלהם.

"האפיפיור הרע"

אפשר להתנחם שהשחיתות אצלנו עדיין לא הגיע לרמה הזו.

להלן מאמר של שאול נעים והערות שלי בסוף המאמר.
אלכסנדר ה-6 - האפיפיור שרצה להוריש את משרתו ל"בניו"


רודריגו בורג'ה חי בשנים 1431-1503.
בשנת 1492 התמנה לאפיפיור ומאז נקרא אלכסנדר ה-6.
התקופה היא תקופת הרנסאנס בפירנצה, נודע כנואף ורודף תענוגות.
הוא רצה להפוך את האפיפיורות למונרכיה שעוברת בירושה מאב לבן.
כאשר ילדה אחותו לוקרצ'יה שני ילדים ללא נישואים, הכריז שהם בניו ושאף שהם יהיו
יורשיו על כס האפיפיור.
כאשר התברר לו כי אחותו התחתנה, הזמין אליו את גיסו החדש לשיחה וחנק אותו במו ידיו.


הערות שלי-
משפחת בורג"ה הייתה משפחת פשע שייסד האפיפיור רודריגו בורג"ה.
האפיפיור הכניס ל "מקצוע" את משפחתו.
בנו צ"זארה מונה ככומר בגיל 6 ו והתקדם יפה בסולם הדרגות של הכנסייה עד שמונה
בגיל 17 לקרדינל (דרגה אחת מתחת לאפיפיור).
האפיפיור הקדוש הביא לדרגה עליונה את נושא השחיתות- מעשי שוחד ומינוי קרובים למשרות גבוהות נעשו בגלוי.
בנוסף לכך התמחה האפיפיור בהרעלת אנשים.
אנשים אמידים הורעלו ע"י האפיפיור או בניו ובתום ההספד שנשא האפיפור הוא הודיע על צו של הכנסייה להעברת רכוש הנפטר לטובת עבודת האל כלומר הכנסייה כלומר לטובתו.
תרבות ההרעלה השתרשה עד כדי כך שעד היום כאשר לא רוצים ללכת למקום אומרים באיטליה
"אני לא רוצה לסעוד בארוחה של משפחת בורג"ה".
בסופו של דבר מצא האפיפיור את מותו בהרעלה מצד אחד מאויביו.

הקרקס המעופף

להלן סיפור על יחידה צבאית שהשפיעה רבות אבל לא מוזכרת מסיבות שאני אפרט בהמשך.

מלחמת העולם הראשונה הייתה המלחמה הגדולה שבה השתמשו
בחיל אויר.
כמו בכל נשק חדש עד שאין ניסיון לא מצליחים להפיק תועלת מקסימלית.
זה היה מצב בחיל האוויר של כל הצדדים הלוחמים.
לגרמנים היה רעיון פשוט וגאוני לשיפור מקסימלי בזמן קצר
של חיל האוויר שלהם.
הם קיבצו בטייסת אחת את כל הטייסים המצטיינים שלהם.
הרעיון הוא שהרבה טייסים טובים ילמדו מטייסים טובים גם הם וכך הם ישפרו
עוד יותר את היכולות שלהם וייצרו תורת לחימה של חיל אוויר.
הערכה הייתה שהתחרות בין האנשים המוכשרים הללו תגרום לכל אחד מהם לנסות
ולחדש עוד וכך הרמה תעלה עוד יותר.
היחידה הוקמה בינואר 1917 ופעלה בעד סיום המלחמה.
לא היו באותה תקופה פצצות חכמות, ירי בסגנון שגר ושכח וכדומה
המנצח בקרבות האוויר היה זה שהיה מצליח לשבת על זנב מטוס היריב, זה שהיה צולל
מלמעלה או מפתיע בירי מלמטה , זה שהיה מגיח בין העננים וכדומה.
אנשי היחידה התאמנו רבות בכדי לשפר את היכולות, בכדי להדגים מה צריך לעשות וכמובן
גם להשוויץ בפני האחרים.
תעלולי האקרובטיקה באוויר הביאו להם את השם "הקרקס המעופף".
למפקד היחידה מונה הטייס המהולל ,הברון האדום, שהזכרתי אותו כבר במאמר קודם.
סגנו היה הרמן גרינג.
כאשר נפל הברון התמנה גרינג למפקד היחידה.
גרינג היה נאצי עוד לפני שהומצא המושג נאצי

גרינג בנה את רוח היחידה בהתאם לדעותיו הנאציות.
היחידה פעלה בצורה מקצועית ביותר וכאשר נכנעו הגרמנים היה כעס רב ביחידה.
על "הבגידה" בכניעה.

האשמים היו ,כמובן, היהודים שהשפיעו על האמריקאים להיכנס למלחמה.
גרינג כינס את אנשיו והבטיח להם שיון יבוא והם ינקמו על התבוסה ועל הבגידה.
"אנחנו, הגרמנים, הם האדם העליון ויגיע היום שננקום בבוגדים ונכבוש את העולם."

אנשי היחידה התאמנו ושיכללו את תורת הלחימה והמתינו למפקדם גרינג ליום הפקודה.
רבים מהם היו בצמרת המשטר הנאצי.
גרינג היה סגנו הבכיר של הטלר,
רודולף הס, מראשי המשטר
ארתור גרייזלר התמנה כמושל של חלק גדול פולין ובשטחו הוא הקים את מחנות
ההשמדה הראשונים.

יש הערכה רבה לביצועים המקצועיים של היחידה אבל עקב הקשר הישיר שלה
לנאצים שם היחידה לא מוזכר כיום.

מכתב להמן הרשע

להלן מייל שהועבר אלי והחלטתי לפרסם לכולם, לכבוד פורים , חג שמח לכולם.

תסלח לי על הכינוי, אבל אני לא סגור על שם המשפחה שלך, וככה אתה מוכר יותר. אתה יודע שאת המגילה סיימת רע, רע מאוד אפילו, ואני לא רוצה לזרות לך עוד מלח על הפצעים, אולי רק עוד קצת פרג על האוזניים.
תשמע, העניין הוא שאם היה לך קצת מזל, והיית חי היום במדינת ישראל, לא היית גומר על העץ. קח למשל את הבית שלך, שהועבר לאסתר ולמרדכי על ידי אחשוורוש. בימינו, היועץ המשפטי לממשלה בחיים לא היה נותן לדבר כזה לקרות. פה לא הורסים אפילו את ביתו של המחבל שרצח שמונה בחורי ישיבה, לא מפרקים אפילו סוכה. בחברון לא נותנים ליהודים אפילו בית של יהודים, אז לקחת בית ממי שבסך הכל תכנן, רק תכנן, להשמיד להרוג ולאבד איזה עם? לא אצל מני מזוז.
גם העץ שבנית בשביל מרדכי, ושעליו מצאת את מותך, לא היה שורד אצלנו. תרשה לי להניח שלא היו לך היתרי בנייה כשהרמת עץ לגובה חמישים אמה. בפרקליטות כמו שלנו, לא היו מאשרים לאחשוורוש לתלות אותך ואת בניך על מבנה בלתי חוקי, ועד שהם היו משלימים את כל ההיתרים כחוק, כבר היית מת בשיבה טובה במיטתך.
חוץ מזה, אתה יכול להיות בטוח שבמדינת ישראל של היום, היו מעניקים לך ולבניך חנינה. אחרי הכל היית שר בממשלת אחשוורוש, ולשרים מתייחסים אצלנו יפה. אצלנו שר שהורשע בביצוע מעשה מגונה חזר לכהן בתפקיד בכיר יותר, ויש לנו שר ששתק בחקירת משטרה. עם הנשיא שלנו לשעבר, פרסי אגב, סגרו עסקת טיעון יפה. ואם אתה דואג לפרשנדתא ולילדים, אז יש לנו עמרי, בן של, שהורשע בבית משפט וחיכו לו שנה וחצי עד שיהיה לו נוח להיכנס, ועכשיו הוא כנראה יקבל חנינה בקרוב. בכלל, המן, אני רוצה לומר לך שעם כל השנאה שלך ליהודים, במדינת ישראל של היום היית מוצא המון יהודים שיזדהו אתך. טלי פחימה היתה לוקחת אותך לסיבוב בעיר עם סוס ובגדי מלכות, גדעון לוי מ'הארץ' היה כותב שהיהודים אשמים בפור שהפלת עליהם. ויש פה הרבה יהודים אחרים שהיו מפרגנים לך וטוענים שנעשה לך עוול, ושבכל אשם המרדכי הזה ממאחז שער המלך, שהתעקש לא לעשות לך כבוד. אם הם לא היו כובשים את שער המלך, מתנחלים שם ומתגרים במקומיים, אף אחד לא היה רוצה להרוג אותם. אין ספק, היתה אומרת זהבה גלאון, שאנחנו הבאנו על עצמנו את שנאת מרדכי ואת גזירות המן.
אתה יכול גם להיות בטוח שבתקופתנו שום מגילה לא הייתה מסתיימת בשלטון היהודים בשונאיהם. זה לא היה עובר בבג"ץ. השופטים שלנו, שעליהם גאוותנו, לעולם לא היו מאפשרים 'ונהפוך הוא'. אצלם רק שופט ממנה שופט ורק חבר מביא חבר. ואם לבית של יהודי היה נכנס איזה אגגי באמצע הלילה, ומקבל חרב בראש, היו עוצרים את היהודי ומעמידים אותו לדין. תשאל את שי דרומי.
בקיצור המן, לא נולדת במקום הנכון. עם קצת יותר מזל, היית זוכה בסוללה של פרקליטים שיצילו אותך ואת כל בניך מפרשנדתא ועד ויזתא. אולי חוץ מדלפון. פרקליטים משום מה לא אוהבים אותו.
האמת, לא היית צריך אפילו להיוולד בישראל. יכולת לעשות חיים גם בשושן, תסתכל על חבר שלך, אחמדינג'אד. זהו. שתדע לפעם הבאה.

הקם להורגך השכם להורגו

בעקבות הקולות שנשמעו אחרי החיסול של הרוצח בדובאי קראתי מאמר מעניין בנושא

ואני מביא אותו בשלמותו.

להלן מאמר של אהרון רול

20 פברואר 2010

המניעה תמיד יעילה ואפקטיבית יותר מאשר הטיפול במחלה לאחר שפרצה ועל הנחה זו מבוססת הקריאה שבכותרת. דומה וקיים ציבור בינינו, אמנם זניח אך קולני, המנסה להתעלם מאמת בסיסית זו בשם אידאולוגיה יפת נפש אוניברסלית אשר אין לפסלה בתנאים (שוויצרים) מסוימים אך יש להתעלם ממנה לעת הזו במצבה הגאופוליטי האזורי של ישראל. והרי כבר נאמר "ועת לכל חפץ".
הציווי לפעולה מקדמית על מנת להציל חיים, עקב הזכות העליונה לחיים, חייב היה להיות ברור לכל שעיניו בראשו אך הפך לבזוי ולמשיסה בידי אותו מיעוט קולני, פוסט יהודי וציוני בינינו. לא בכדי טוענים רבים כי השמאל המיליטנטי העולמי חבר לג'יהאד העולמי האיסלמיסטי להכפשת ישראל, היהדות והציונות. אפשר ששתי הקבוצות יוצאות ממניעים שונים אך התוצאה הינה זהה דהיינו, הפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" שהינו שם הקוד למדינה פלשתינית על פני מדינה יהודית בארץ ישראל.
קיימת הסכמה כוללת כי זכות ההגנה העצמית שמורה למותקף. גם ההנחה כי "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", תקפה ומוסכמת. ומכאן כי חיסול ממוקד של פצצה מתקתקת הינו לגיטימי כאמצאי נגד מקדמי לנזק קוטל חיים אפשרי העלול להיגרם במדה ולא תינקט הפעולה לעצירתו. ברי הוא כי חייבת להיות הצדקה מלאה ומדתית במסגרת האמצעים העומדים בפני המדינה לוודא כי ייפגע מקדמית אך הרוצח / מחבל בכוח.
ראוי לציין כי החוק מכיר בהבדל שבין האמצעים להגנה עצמית של הפרט בהשוואה לזכות ההגנה עצמית של הכלל. על מנת למנוע אנרכיה חברתית, החוק אינו מתיר לפרט לנקוט באמצעי מנע מקדמי אלים (למעט הפעלת התנגדות מילולית סבירה ומידתית), אלא להזעיק את רשויות החוק לפיתרון הבעיה. כיוצא מהכלל, אפשר והתהווה מצב קיצוני של סיכון חיים מידי וברור של המותקף ואזי, הכלל לעיל ישתנה בהתאם (חוק דרומי). מאידך, ציבור מסוים, אומה או עם הנימצאים בסכנה קיומית יכולים, רשאים ואף חייבים, בתנאים ומגבלות מסוימים, לנקוט באמצעי התקפי-מקדמי כתגובה לאיום המתפתח אשר סופו מוערך כמסכן חיים של פרטים בציבור. במקרה זה "הכמות הופכת לאיכות חדשה" דהיינו אין דומה הגנה עצמית של הפרט, להגנת צבר הפרטים.

מצבו של העולם המערבי מסתבך כיום משום שבתוכו ומתוכו עדיין יוצאות קבוצות הדוחות את הזכות הטיבעית של בני האנוש להגנה עצמית ואת זכותו של עם להתגונן באופן אפקטיבי כנגד הקמים עליו לכלותו. קבוצות אלו המזוהות ברגיל עם השמאל הקיצוני המשיחי, חוברות לאויבי עמם מהג'יהאד העולמי האיסלמיסטי, על מנת לקעקע את אושיות קיומם הם, בשם אידאולוגיה הזויה, אידאולוגיה שאינה לגמרי שפויה.
זוהי בדיוק המתקפה אשר מדינת ישראל עומדת בפניה בידי "הגולדסטונים" האיסלמיסטים מבחוץ החוברים ל"גולדסטונים" המשיחיים מבפנים במסעם המשותף לחסום את זכות ההגנה העצמית של ישראל המותקפת והעומדת בסכנה קיומית מתמשכת וברורה.
מכאן ברי גם מדוע "הגולדסטונים" בינינו המודעים לעליונות צה"ל בשדה המערכה, עמלים ללא לאות לגמד ולהביא את מדינת ישראל על ברכיה תוך הצגתנו כבילתי לגיטימים, על מנת להכניענו (להחלישנו –בעיברית מכובסת), בפני אויבינו בסופו של תהליך. האפשרות כי בכך יצבעו חופי הים התיכון בצבע דם בנינו, אינה טורדת כלל את מנוחתם.
לגישתם של אלו, מלחמות במדה ופורצות חייבות להמשך לעולם ועד באשר המלחמה בין הניצים חייבת להיות "פרופורציונלית", שקולה ומידתית דהיינו, (לטעמם) אסור על צד אחד להפעיל אמצעים שוברי שיוויון על הצד האחר. הרוג בצד אחד יעלה בהרוג אחד בצד השני. בנין שנהרס בצד אחד שווה לקריסת בנין בצד השני. גישה זו הינה אינפנטילית, אוטופית ומעוותת המנציחה את מצב הלוחמה בין הניצים לעולם ועד באשר לעולם לא יגבור צד אחד על משנהו ומכאן שהסיכסוך לעולם לא ייושב במדה וגלש לידי מצב לוחמה. היוצא מכך הוא כי דוקא הגישה "הנאורה", הרופסת, הפייסנית והמפיסה כלפי אויבינו היא הממיטה על ראשינו צרות צרורות, מלחמות אין סופיות ומשפחות שכולות נוספות לבנים נפלאים.
לעיתים, משכלו כל הקיצין, קיימת הצדקה להמשך המדיניות באמצעים אחרים (צבאיים). מעטים רוצים בכך אך זו המציאות. מצבנו במזרח התיכון עד כה מלמד על כי התחפרות של שני הצדדים בעמדותיהם, בהתאם לאמיתות אובייקטיביות או סובייקטיביות, ללא שמץ של נכונות לויתור (הדדי ומתואם) ולפתרונות בינים, אכן יביא למצב של לוחמה. השפעתו של הגיהאד העולמי בנעשה באזורינו ללא תלות במעשינו, תביא למלחמה. רעיונותיה הקולוניאליסטים של איראן יחדיו עם עוזרותיה באזור, תביא למלחמה. חוסר רצונו הנחרץ של צד אחד מהצדדים הניצים (הערבי) להשלים עם קיומו של הצד האחר (היהודי) בכל תנאי, יביא למצב של לוחמה וכן הלאה. ובאם כך, במלחמה כמו במלחמה, אנו נוקטים ובדין באמצעים שאינם רופסים, אחד מאותם אמצעים כולל את המכה המקדימה, או החיסול הממוקד המקדמי של "איום לאומי מתקתק" או "פצצה מתקתקת".

ומכאן, לעיניני דיומא
בעיתון "לאנשים החושבים שחושבים", "הארץ", כבר הקימו סוכת אבלים וירטואלית לזיכרו של הצדיק בעל שאר הרוח, השהיד הידוע מבחוח. יוסי שריד שזיקנתו מביישת את בחרותו (פטפטן שאינו מסוגל לסכור פיו באשר לדפוסי פעילות המוסד), ממש מתמלא עקצוצי עונג להצביע על "כישלון" המוסד בפעולה בדובאי, בל ניתמהה איפה באם נאתרו מחלק סוכריות ברחוב שיינקין לציון "הפשלה". הינו מבכה תמרורים את ידידו מנוער "הנאור"-מבחוח ומפנה כמובן אצבע מרמזת כלפי ישראל המעזה (רחמנא ליצלן) לחסל את אויביה מבעוד מועד. יוסי מלמן בתפקידו העדכני כבוגר קורס נביאים מתקדם (ולמי ניתנה הנבואה?) כבר קובע ואף מנסה ללחוץ ולהשפיע דרך ניתוח פורח באויר, באשר הוא כידוע מתקשר עם הבורא, כי לא יבוצעו פעולות כאלו בעתיד.
הנה כבר מופרחות בעיתון זה קריאות להתפטרות ראש המוסד דגן. למה, מה קרה, מי מת? אהה כן, חוסל מרצח מתועב אשר כל עמלו בחיים מכוון היה כנגד מדינת ישראל ותושביה. נעלם מהללו ואפשר שבמכוון, כי 'אמירות דובאי' מממנת טרור ומהווה מקום מקלט לפעיליו, מעבר לחזות הנוצצת בה הינה מתהדרת. נעלם מהללו (כן, וודאי, לכאורה), כי אנו מצויים במלחמת חורמה, לחיים ולמוות עם הקמים עלינו להשמידנו ובמלחמה כמו במלחמה, לעיתים נופלים גם שבבים.
מגמת ההכפשה של כל היקר לעם בישראל נימשכת במדיה וזאת על מנת למלא משאלות אידאולוגיות שאין חלקן עם רובנו ככולנו. והכיצד נישכח את "מבצע" החיסול וההכפשה המכוון והשיקרי כנגד קצין צה"ל (בהתאם לפסק דין בית המשפט), ובעקיפין כנגד הצבא כולו של העיתונאית אילנה דיין. הקו אותו קו, הכוונה אותה כוונה. אליה חוברים כעת "בקודש", הערב-רב הידוע לשמצה: ברנע, אברמוביץ', אורן, שיפר, כספית ועוד 'כרוביות' כדוגמתם.

הפרשנים במדיה ממש מתעלים על עצמם בדיצתם להכפשת "המוסד" (היוצאים מהכלל לטובה הינם אלון בן דוד ורוני דניאל), ופועלו המבורך בחיסול המרצח מבחוח. המילים "כישלון" ו"פשלה" מופיעות בכל שורה ושורה. נעלם מעיני "מומחי השחץ" בפרוטה הללו כי בתנאים השוררים בדובאי הרי המבצעים (יהיו אלו אשר יהיו), היצליחו במשימתם: ניכנסו, ביצעו, ויצאו בעילום שם, ללא פגע. האם ניתן היה לבצע את פעולת החיסול טוב יותר? אפשר, ואפשר שלא, אך ברי הוא כי כל "המומחים" אין להם ולו מושג ירוק הכיצד לבצע פעולה סבוכה מעין זו, בתנאים הקיימים בדובאי, באופן המיטבי. לאחוז המקרופון או המקלדת ולמתוח ביקורת מעוותת קל מאד וגם חצוף וצבוע. לתשומת לב דגן, עלינו למנות את מומחנו לטרור –של מקלדת--נחמיה שטרסלר לראשות "יחידת כידון".
יותר משהיה כישלון בפעולה אשר בבסיסה היתה מוצלחת, הרי אמצעי התקשורת עמלו יומם ולילה לצרוב במוחנו כי היה כאן כישלון על מנת להכפיש את ממשלת הימין ובראשה מר בנימין נתניהו וזאת באמצעות הכפשת "המוסד" והעומד בראשו (הכפוף כמובן לראש הממשלה). העובדה כי רבים בינינו חבים חייהם ורווחתם הקיומית לאנשי הצללים של המוסד אינה מהווה שיקול נאות, בהשוואה לעונג שבהכפשת הממשלה ומדינת ישראל. ריר הפיגולים וההנאה הפרוורטית הניתז ממקלדות הפרשנים היה ניכר. האם כבר שכחנו מי לימד את התורכים את ענין "ההשפלה" של שגרירם? והרי התורכים כלל לא ידעו כי הושפלו ורק אנשינו "המוארים הנאורים", שהידי המדיה הישראלית קפצו מעורם להכפיש את משרד החוץ, סגן השר ושר החוץ ולעזאזל ישראל והאינטרסים שלה. לגבי דידם, המטרה (הכפשת ליברמן) קידשה את האמצעים (הכפשת מדינת ישראל).
ובלי מיודעתנו "הקרן לישראל חדשה" הרי כבר אי אפשר. אלון (הרופס) ליאל אשר עליו ניתן לאמר כי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ שהרי אישתו היא מהפעילות הבכירות ביותר ב"קרן לישראל חדשה" ואירגון "שתיל" שהינו זרועה הביצועית של הקרן בישראל. אותו ליאל שהיה בעברו מנכ"ל משרד החוץ (כדי ביזיון וקצף), טובל ידו ביוון ההכפשה, אפשר כי כעת הינו עובד אצל אישתו במשרה מפנקת ב"קרן לישראל חדשה" ומנסה להצדיק את האתנן לכאורה המשולם לו. הינו מחצרץ מעל כל גבעה רמה את אי הנחת שלו משר החוץ הישראלי מר ליברמן ותולה את כל צרות ישראל, כולל "כיתמי השמש" בהתנהלותו של משרד החוץ בכנותו אותו לגנאי, "הביריון השכונתי". אין תמה כי מצבה הבינלאומי של ישראל היגיע עם השנים לשפל חסר תקדים באם אנשים כליאל היו ועדין מאיישים משרות נחשבות ונחשקות שם (ו"תודות" לציפורה שפיצר שהביא המשרד לשאול תחתיות כבכל משרד בו שימשה).
אכן כן, במדה ולא ניצור את תדמית "הבריון השכונתי" במזרח התיכון, או כפי שאנו במאמרים רבים מספור מכנים זאת "תסמונת הכלב המשוגע", הרי שניהיה (ואכן, להוותנו עדיין כאלו אנו), "המוכה השכונתי", "הכלב המצורע של השכונה" וברי הוא מה עדיף על מה. לאו דוקא מספר הדיויזיות הוא המציב אותנו בעמדת עליונות טרום-מלחמתית. העמידה על הכבוד הלאומי הינה מטבע קשה העוברת לסוחר, באשר חלקה המכריע של ההרתעה הישראלית הינה ענין של תדמית, לעיתים גם ענין של מצג שוא. . המסר חייב להאמר ולחלחל, "איתנו לא מתעסקים והלה שיעז, יבולע לו". לנוכח עולם הססן, רופס ומפולג בכללו ומזרח תיכון בפרט, "תסמונת הכלב המשוגע" הנינקטת בידי 'הדמוקרטיה המתגוננת' במינון הנכון, מחוללת ניפלאות. בענין זה עלינו דוקא ללמוד שעור מאויבינו, הללו כולם עד אחד מצטיינים בכך. ללא כל צל של ספק, נחסוך לעצמנו מלחמות מיותרות ואבדות כואבות במדה ונדע לתמרן עצמנו ברוח זו על מנת למנוע את המלחמות הבאות ולייצב מצב אי לוחמה, למצער לשנים הבאות.
אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

חוזה השלום הראשון בהיסטוריה (חוזה הכסף)

כיום חוזים כתובים בין מדינות הינם דבר שבשגרה

אולם לא כך היה בעבר.

התיעוד הראשוני של חוזה רשמי בין מדינות הינו החוזה

שנחתם בין מצריים לחיתים בשנת 1258 לפני הספירה.
אני אתייחס עוד מעט לחוזה הזה והקשר שלו לימינו והדרך הייחודית של גילוי החוזה.
לפני זה מספר מילים קצרים על החיתים.
החיתים היו עם שפלש לאסיה בערך 2000 שנים לפני הספירה.
הם החזיקו באימפריה לאורך מאות שנים עד שנעלמו.
בשורת קרבות הם כבשו את אזור תורכיה , סוריה ולבנון של היום.
במסגרת הקרבות שלהם הם נתקלו באימפריה המצרית.
לאחר שורת קרבות כאשר היה ברור לשני הצדדים כי ההכרעה היא קשה
ותגזול מהם יותר מדי משאבים הסכימו שני הצדדים כי דרך השלום עדיפה
והחליטו לחלק בינם את אזור ההשפעה.
נחתם חוזה שנחשב לחוזה הרשמי העתיק ביותר שיש תיעוד לגביו.
החוזה נכתב על גבי לוחות כסף ומכאן השם חוזה הכסף.
פרטי החוזה מצויים בכניסה לאו"ם מתוך מטרה שאומות יבינו כי עדיפה דרך השלום
על פני המלחמה.
זה היה בקצרה על חוזה הכסף ועכשיו לדרך הייחודית בה הוא התגלה.
במשך למעלה מאלף שנים זוהו החיתים בתור השבטים הכנענים המוזכרים בתנ"ך.
בסוף המאה ה 19 התגלו עתיקות ששפכו אור חדש על החיתים.
בסוריה של היום היו אבנים גדולות שנחשבו קדושות.
כאשר חוקרים אירופים ביקשו להוזיז את האבנים הללו קמה צעקה גדולה.
צבא הקיף את החוקרים והגן על חייהם כאשר
המוני כפריים זועמים החלו לידות אבנים על החוקרים המסכנים.
על גבי אחת האבנים שהושלכו ע"י הכפריים התגלה כתב לא ידוע.
החוקרים הבינו כי באזור יש עתיקות מסוג לא ידוע.
הם החלו לחפור בסביבה וכך גילו את עתיקות החיתים.

כמו בדברי שמשון- מעז יצא מתוק.

התוכנית להרעלת 6 מיליון גרמנים

הנוקמים היהודים

אחרי תום מלחמת העולם השנייה התארגנו מספר קבוצות יהודים לשם נקמה בנאצים.
היו מספר קבוצות כאלו שלא היו קשורות ביניהן.
אנשי הקבוצות הללו כונו הנוקמים.
הם צדו נאצים ע"י חטיפה ובעקבות משפטי שדה מהירים נדונו הנאצים למוות בירייה או בתלייה.
חלק מהנאצים הוצא להורג גם ללא משפט שדה.
חלק מהנאצים לא נחטפו אלא נורו או נדקרו במקום שמצאו אותם הנוקמים.
בדרך כלל מנו הקבוצות הללו מספר חברים מועט כ 5 חברים
ישנן שתי פעולות גדולות הקשורות לקבוצה הגדולה מבין הקבוצות הללו.
לקבוצה קראו "הנקם".
הקבוצה תכננה להרעיל 5 ערים גרמניות ולגרום ל 6 מיליון הרוגים.
ברור מדוע הם התכוונו ל 6 מיליון הרוגים.
הם השיגו רעל מצמד אחים , מדענים יהודים צעירים בשם אהרון ואפריים קציר
(כן, מדובר באותו קציר שלימים הפך נשיא מדינת ישראל)
התוכנית הייתה להרעיל את מקורות המיים של הערים בגרמניה.
הרעל הועבר לאבא קובנר (לימים משורר מפורסם)
בעזרת תעודות זיהוי מזויפות שסופקו ע"י ההגנה עלה קובנר על אונייה בריטית שהפליגה לצרפת.
עקב העובדה שהתגלו המסמכים המזוייפים השליך קובנר את בקבוקי הרעל לים וכך התוכנית לא יצאה לפועל.
בעקבות הכישלון בביצוע התוכנית הם עברו לתוכנית שנייה ובמסגרתה הם הרעילו ככירות לחם שהיו מיועדות לשבויי מלחמה גרמנים שהיו רובם אנשי SS.
התוכנית הזו הצליחה ושבויים רבים מתו לאחר אכילת הלחם המורעל.

כצפוי הפעולה עוררה חילוקי דעות רבים.
האם מותר ליחיד להוציא להורג ללא משפט?
האם מותר לפגוע בכל גרמני?
כמו הרבה דברים הנושא כבד וטעון וכל אחד יחליט לעצמו.

חודש אדר ועיבור השנה

מאמר של שאול נעים והערה שלי בסוף:
בשיר פורים: מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?
ובכן פורים לא יבוא פעמיים בשבוע,אבל אדר יבוא לעיתים פעמיים בשנה. למה ומדוע?
השנה העברית מבוססת על שנת הירח שהיא בת 354 ימים.
כלומר בכל שנה יש הפרש בן 11 ימים ,בין שנת השמש לבין שנת הירח (השנה העברית).
על מנת למנוע מצב בו חגי ישראל יוחגו כל פעם בעונה אחרת של השנה קבעו חכמי ישראל
את לוח עיבור השנה:בכל מחזור בן 19 שנה ,יהיו 7 שנים ובהם חודש אדר נוסף: אדר ב'.
בשנה השלישית, בשנה הששית,בשנה השמינית, בשנה האחת עשרה,בשנה הארבע עשרה,
בשנה השבע עשרה,בשנה התשע עשרה.
בקיצור: גו"ח, אדז"ט.
איך נדע מתי תהא שנה מעוברת? לרוב האנשים זה כמו סינית מדוברת.
בעצם העניין מאד פשוט.למשל נקח את השנה הנוכחית התש"ע= 5770 לבריאה.
נחלק 5770 ל19 נקבל 303 ושארית 13.
משמע עד היום היו 303 מחזורי עיבור ואנו בשנה ה13.מכאן ששנה זו אינה מעוברת.
שנת התשל"ח= 5738 נחלק ל19 נקבל בדיוק 302.אין שארית, משמע אנו בשנה ה19
וזו שנה מעוברת.
האם זה שימושי לדעת אם שנה הבאה תהא מעוברת ?
בעת תכנון שנת לימודים אקדמאית, מבחנים וכו" חשוב לדעת וכן בעת תכנון חופשות
בחג הפסח למשל.בשנה רגילה פסח יחול בחודש מרץ.בשנה מעוברת הוא יחול באפריל.

למעשה שנת השמש היא בת 365 יום ושש שעות.לכן בכל 4 שנים מוסיפים יום אחד
ה29 לפברואר. וזאת בכל ארבע שנים המתחלקות ל4 ללא שארית: 2008,2012.

המוסלמים שגם לוח השנה שלהם מבוסס על שנת הירח לא השכילו לתכנן כראוי
ןלכן חגיהם חלים כל פעם במועד אחר של השנה.
בכל כ33 שנים קלנדריות להם יש 34 שנים.

הערה שלי:
חודש יולי נקרא על שם יוליוס קיסר שציווה שהחודש יהיה 31 ימים.
כאשר היה זמן שלטונו של אוגוסטוס הקיסר הוא פעל גם כן בנושא לוח השנה.
הוא קרא לחודש הצמוד ליולי בשם אוגוסט וציווה שהחודש יהיה גם כן 31 ימים.
כאשר באו המדענים והסבירו לו שחשוב לשמור את מסגרת הימים בשנה
ציווה אוגוסטוס להוריד יום אחד מהחודש השני בשנה וזו הסיבה ל28 ימים של פברואר.

האיש הענק ביותר בהסטוריה

הקדמה: בפברואר 1990 שוחרר מהכלא בדרום אפריקה נלסון מנדלה.
מנדלה נכלא, על מאבק למען שויון זכויות.
השחורים עונו , הושפלו ונרצחו ורכושם נגזל מהם ע"י המיעוט הלבן.
אבל בזמן העברת השלטון לרוב השחור הלבנים לא נפגעו והמדינה נשארה מאוחדת ובמצב
כלכלי ופוליטי הרבה יותר טוב משאר מדינות אפריקה.
כל זה בזכות נלסון מנדלה.
נלסון מנדלה ישב בכלא מעל 27 שנים.
מתוכם כ 15 שנים במחנה עבודה (במילים אחרות בעבודת כפייה) והשאר בכלא רגיל.
כאשר השתחרר ונבחר לנשיא הוא לא פגע במיעוט הלבן שגזל ופגע בעמו
וברכושו.
הוא לא פגע באיש מאותם אלו שגזלו כל כך הרבה שנים מחייו.
הוא עמד על כך שלא יפגע איש מהמיעוט הלבן כולל השארת הרכוש שהם גזלו מהשחורים
וזאת למען העתיד.
אף אחד לא יכול היה להתנגד לו.
כי אם הוא שסבל כל כך הרבה מוכן להושיט יד לאויבים למען העתיד אז מי יכול להתנגד לכך?
הוא יצא עם רוח שלמה ואיתנה כך שהוא יכול להביט קדימה במקום אחורה.
כאשר הוא נשאל כיצד הוא יכול לעבור לסדר היום אחרי מה שהוא סבל
הוא ענה שלמען ההווה והעתיד יש לזכור אבל לא לנקום על העבר.
כאשר נפטר ,הנשיא הלבן שמזוהה עם האפרטהייד
, בוטה המכונה גם התנין הגדול, שדיכא את השחורים במשך יותר מעשור וסירב לשחרר את מנדלה
שלח מנדלה מברק תנחומים למשפחתו.
פשוט לא נתפס.
יש פתגם שאומר שלחטוא זה אנושי אבל לסלוח זה אלוהי.
אם כך כיצד נוכל להגדיר את מנדלה?
ברור שאין עוד מקרים כאלו בהסטוריה
להערכתי האישית והמאוד לא אובייקטיבית מדובר באדם הנערץ ביותר בהסטוריה.
אני מתקשה להאמין שהיה עוד מישהו שהיה יכול להתנהג כך.
כיום כוחות הביטחון נמצאים בפיקוד הרוב השחור.
אין בעיה וגם די טבעי שצריך לעשות צדק
להעמיד למשפט את הרוצחים ולקחת רכוש שנגזל מהשחורים
אבל מנדלה לא נהג כך.
הוא השאיר את המצב כך ופעל בדרך משלו לשם פיוס וצדק לעתיד.
על השיטה המיוחדת שלו לפיוס וצדק ובכלל כל המצב של דרום אפריקה נקרא במאמרים אחרים.

ראשיתו של מדע הארכאולוגיה

מאמר נוסף של שאול נעים:

ב24 באוגוסט שנת 79 לספירה (בדיוק 9 שנים לאחר חורבן בית שני),התפרץ הר הגעש וזוב
בעוצמה אדירה ובתוך זמן קצר מאד גלשו במורדותיו כמויות עצומות של לבה.קברו תחתיהן את הערים פומפיי והרקולאניאום.
לפני כ250 שנה, בסוף המאה ה18,עקב רוחות חזקות, נחשפו במעט חורבותיה של פומפיי.
כאן לראשונה החלו חפירות ארכיאולוגיות בהיקף גדול.כאן ראשיתו של מדע הארכאולוגיה.
ביוונית:"תורת הקדמוניות." כאשר נחשפו ערים אלו, ניתן היה לראות עיר רומית בדיוק כפי שנראתה בשעה שהחלו תושביה לנסות ולהימלט על נפשם בראותם את התפרצות הוזוב.
אגב אדם אחד שרד את התפרצות הוזוב,אסיר שהיה בכלא בפומפיי. הלבה לא הצליחה להבקיע
את החומות הגבוהות של הכלא. יותר מאוחר הוא מת מרעב וצמא.
התגליות החשובות :
1) בשנת 1822, חוקר צרפתי שאמפוליון,בעת חפירות במצרים גילה אבן שחורה: "אבן הרוזטה". על אותה אבן היו חקוקות שלוש כתובות זהות: א. בכתב החרטומים המצרי. ב. ביוונית עתיקה. ג. בכתב המצרי העממי(הכתב הדמוטי). המלומדים שידעו יוונית,קראו את הכתובת היוונית ולפיה פיענחו את הכתובת בכתב החרטומים.
2 ) בשנת 1922 נתגלה קברו של תות-ענך-אמון, אחד הפרעונים המפורסמים שחי לפני כ3300 שנה (במאה ה14 לפני הספירה). גופתו החנוטה של המלך היתה מונחת בארון זהב מגולף להפליא ובו תכשיטים יפים ויקרים מאד.
המצרים נהגו לצייד את קברי המתים בכל הדרוש "למסע לעולם הבא": כלים אישיים של הנפטר, תכשיטים ופסלונים קטנים שיארחו לו לחברה.את הקירות נהגו לעטר בציורים המתארים את חיי הנפטר.
הקברים, העיטורים והחפצים משמשים מקור חשוב ביותר ללימוד החיים במצרים הקדומה.

ג'ורג' מרשל קטלט – האיש שהפך לאגדה בחייו

להלן מאמר מצויין של שאול נעים. בסיום המאמר הערות שלי.

ג'ורג' מרשל קטלט – האיש שהפך לאגדה בחייו
אבי "תכנית מרשל"

נולד ב-1880, בצעירותו הוקסם מהכבוד הגדול לו זכו החיילים שחזרו בניצחון ממלחמת ארה"ב-ספרד, והחליט להיות איש צבא. שאף להתקבל לבית-הספר היוקרתי לקצינים "ווסט פוינט" אולם לא היה לו סיכוי לאור ציוניו הנמוכים. רצה ללמוד באקדמיה צבאית דרומית. אחיו הבכור שלמד שם קודם לכן התנגד כי חשב שג'ורג' ייכשל ויעשה בושות למשפחה. בכל זאת ג'ורג' התקבל וסיים אקדמיה זו, שהכינה אותו למשמעת והדייקנות של חיי הצבא.

עתה ב-1901 רצה ללכת לקורס קצינים. היחיד שיכול היה לאשר לו זאת לאור נתוניו הלא מבטיחים, היה נשיא ארה"ב. ג'ורג' הלך לבית הלבן עמד בסוף התור של אזרחים שבאו לפגוש את הנשיא והציג את בקשתו. הנשיא מקינלי דחה זאת.
(אגב היה זה בוודאי במחצית הראשונה של 1901 שכן ב-6 בספטמבר הנשיא ה-25 ויליאם מקינלי השיב את נשמתו לבורא. אנרכיסט שהחזיק אקדח מוסתר במטפחת ירה בו מטווח קצר בעת ביקור בתערוכה במדינת ניו-יורק).
בכל זאת, בתחילת 1902 אביו שהיה בעל קשרים, דאג שג'ורג' יוכל לגשת לקורס קצינים. תחילת הקריירה הצבאית לא הייתה מרשימה ועד שנת 1917 הגיע רק לדרגת סרן. באותה שנה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם הראשונה והזדמנויות להתקדמות ניתנו לאנשי הצבא.
יום אחר הגיע גנרל ג'ון פארשינג מפקד חיל המשלוח האמריקאי בצרפת לביקור ביחידה שבה שירת מרשל וצעק על מפקד היחידה לעיני חייליו.
סרן ג'ורג' מרשל לפת בחוזקה את ידו של גנרל פארשינג ואמר: "מדוע אתה צועק על המפקד, הוא אינו אשם, אנשי המטה שלך הם אשמים". הגנרל ניסה להשתחרר מהאחיזה החזקה אולם לא הצליח. לבסוף כאשר ג'ורג' מרשל שיחרר את ידו, היה ברור שהקריירה שלו הסתיימה. למרבה הפליאה הגנרל גילה עניין בקצין הזוטר וצירף אותו לאנשי המטה שלו. יותר מאוחר בשנים 1921-1924 כיהן פארשינג כרמטכ"ל צבא ארה"ב.
מרשל התקדם מאד כקצין מטה.
בסיום מלחמת העולם הראשונה, נכנסה הקריירה של קצינים רבים להקפאה עמוקה. במשך למעלה מ-20 שנה לא הייתה ארה"ב מעורבת במלחמה. ג'ורג' מרשל הורד מדרגת אלוף משנה לדרגת רב-סרן (גם גנרל פטון המפורסם, הורד בתקופה זו מאל"ם לרס"ן עד שפרצה מלחמת העולם השניה. במהלך המלחמה הוא התקדם והתמנה לגנרל ובגיל 55 זכה לתהילת עולם עת היה גיבור הפלישה "בחוף אומהה" ב-6 ביוני 1944).

מקרה מעניין ומפורסם: ב-1930 לאחר 3 שנות אלמנות, הכיר אישה שמצאה חן בעיניו במסיבה, בעיר קולומבוס. הוא התנדב להסיעה לביתה ובמשך שעה וחצי סבב בעיר ולא מצא את ביתה. היא פנתה אליו ואמרה: "מר מרשל, כנראה שאתה לא מכיר את העיר קולומבוס". תשובתו: "אלמלא הייתי מכיר כל כך טוב את העיר, לא הייתי יכול לנסוע במשך שעה וחצי ברחובות מבלי להגיע אפילו פעם אחת לרחוב מגורייך". הוא פשוט רצה להיות בחברתה כמה שיותר. תשובתו כנראה מצאה חן בעיניה וגם הוא עצמו, שכן כעבור ששה שבועות הוא ענד טבעת לאצבעה והיא
הפכה לאשת חיקו הנצחית.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוא התקדם בסולם התפקידים והדרגות והפך לרמטכ"ל צבא ארה"ב.
הוא המליץ לנשיא טרומן להטיל פצצת אטום על יפן על מנת להחיש את סיום המלחמה ולמנוע קורבנות מיותרים. בסיום המלחמה מונה לשר החוץ ויזם את תכנית הסיוע לאירופה ההרוסה הקרויה על שמו "תכנית מרשל".
בתו של הנשיא טרומן מעידה שגורג מרשל לא רצה שהתכנית תיקרא על שמו, אולם הנשיא אמר לו שרק בזכות הפופולריות שלו ניתן יהיה לשכנע את הקונגרס להקציב את מיליארדי הדולרים הדרושים לשיקום אירופה (ולמנוע את נפילתה בציפורני הקומוניזם).
מרשל עמל רבות לשכנע את המחוקקים בבית הנבחרים לאשר את החוק ולהקציב עשרות מיליארדים
של דולרים, לתכנית. בסופו של ענין החוק אושר ברוב של 203 לעומת 202.
מרגע שהתכנית יצאה לדרך היא הפכה לסיפור הצלחה כביר.
ביוני 1948 יזמו הסובייטים מצור על ברלין וחסמו את הדרך היבשתית אליה. ג'ורג' מרשל יזם רכבת אווירית שהובילה במשך כל יום 4,000 טון ציוד. כל 2-3 דקות נחת מטוס ציוד בברלין. כעבור 11 חודש נשברו הסובייטים והסירו את המצור. ג'ורג' מרשל פרש מטעמי בריאות.

במהלך 1950 פרצה מלחמה בין צפון קוריאה הקומוניסטית לדרום קוריאה. העם האמריקאי שאף לרגיעה לאחר המלחמה הקשה, אולם בלית-ברירה שלח טרומן צבא על מנת לסייע לדרום קוריאה.
המלחמה הלכה והחריפה.
טרומן שוב קרא לדגל את ג'ורג' מרשל בן ה70 ומינה אותו לשר ההגנה. בתוך 6 חודשים ג'ורג' מרשל הכפיל את מספר חיילי צבא ארה"ב. רצה לצאת בעצמו לחזית אולם טרומן סמך רק עליו וביקש ממנו לא לצאת. שוב פרש מרשל מטעמי בריאות.

ב-1953 זכה ג'ורג' מרשל לקבל את פרס נובל לשלום כאיש הצבא הבכיר ביותר שזכה בפרס.

הנער שלא התקבל ל"ווסט פוינט" זכה לכהן כרמטכ"ל צבא ארה"ב, שר החוץ, שר ההגנה וזכה בפרס נובל לשלום.

הערות שלי:

לפני שנתחיל :תודה לשאול על המאמרים המצוינים שהוא שולח (וכל אחד מוזמן לשלוח)

1. בקשר לתוכנית מרשל.

אירופה הייתה הרוסה ממלחמה אכזרית והשיקול האמריקאי לעזרה מסיבית היה:

1.1 זה יעזור גם לכלכלה האמריקאית ע"י יצירת מקומות עבודה ושווקים עתידיים לייצור.

1.2 ע"י עזרה למדינות המערב ארה"ב לא תצטרך להשאיר כוחות צבא גדולים בכדי למנוע מהרוסים לכבוש את מערב אירופה.

1.3 עדיף להשקיע הרבה בתשתית מאשר לגרור עזרה אמריקאית לאורך הרבה שנים.

אם נחלק את הסכום הענק שעזר לשקם את אירופה במספר התושבים נקבל מספר מסויים. נקרא לו X

אחרי הסכמי אוסלו קיבלו הפלסטינים סכום כסף ענק שאם נחלק אותו במספר התושבים נקבל 4X

שימו לב שפלסטינים קיבלו יותר כסף מאשר האירופים.

מה האירופים עשו מגל חורבות כולם יודעים.

מה הפלסיטינים עשו ממצב רגיל לחלוטין ואולי אפילו טוב יותר משאר מדינות ערב כולם יודעים.

2. בקשר למצור על ברלין. אני מפנה אותכם למאמר קודם שלי:

http://oferkem.blogspot.com/2009/11/blog-post_7038.html

הקרב שגורם כל כך הרבה קורבנות גם מאות שנים אחרי סיומו.

בצורה טבעית קרבות מתחילים ונגמרים אחרי שעות, ימים,שבועות או חודשים.
אבל לעיתים הקרבות הללו משפיעים לאורך שנים.
במאמר אני אספר על קרב שמשפיע על העולם המערבי ועלינו בפרט מאות שנים לאחר סיומו.
זה הסיפור על קרב קרני חיטים.
בחודש יולי בשנת 1187 הביס סאלח אדין המצביא המוסלמי הגדול את הצלבנים באזורה הררי המכונה
קרני חיטים בגליל.
קרב זה משפיע עד היום עלינו.
לפני שאעסוק בתוצאות הקרב אז הינה בקצרה מאוד על הקרב הזה.
סאלח אדין זיהה כי הצלבנים נחלו הצלחה רבה מול הכוחות בפיקודו משתי סיבות עיקריות:
השריון העבה שלבשו חיילי הצלבנים ויסודות הקרב המאוד ממושמעים וסדורים של מערכי הקרב.
הוא החליט להפוך את שתי הנקודות הללו ליתרון עבורו.
הוא ציווה על חייליו לתקוף את הצלבנים בהר ,ובשעות החמות של הקיץ.
בהר היה קשה לצלבנים לפתח את תורת הקרב כמיומנת שלהם והקיץ הלוהט גרם לעייפות החיילים
שנאלצו ללבוש את השריון הכבד והמסורבל שלהם.
התוצאה הייתה תבוסה מוחצת של הצלבנים שמשפיעה עלינו עד היום.
המוסלמים והנוצרים קיבלו בתדהמה את תוצאות הקרב.
בפעם הראשונה הביס צבא מוסלמי צבא נוצרי
סאלח אדין הפך לאגדה נערצת בקרב המוסלמים עד היום.
לפני שנתחיל בהסבר על ההשפעה של הקרב נציין גם כי גם אבותינו הקדמונים, בני ישראל,
לא יכלו להתמודד עם הפלשתים במישור והעדיפו להלחם בהר. מצויין בתנ"ך הפסוק שאמרו הפלשתים
לבני ישראל:"אלוהי ההרים הוא אלוהיכם"
נחזור לתוצאות קרב קרני חיטים.
במאות השנים האחרונות הובסו המוסלמים בכל קרב עם העולם המערבי
(אנחנו נחשבים בעיניהם כחלק מהעולם המערבי).
הקולוניות של צרפת, בריטניה, איטליה וכדומה.
התבוסות מול ישראל
התבוסות מול הצבא האמריקאי – עיראק הגדולה הובסה בקלות מול הצבא האמריקאי
לא יתכן, חושבים המוסלמים, שהכופרים הללו תמיד מנצחים. אנחנו פשוט ממתינים לצאלח אדין החדש.
הרבה אוהבי ישראל ראו (ורואים) עצמם כאותו סאלח אדין ורוצים שגם עליהם יכתבו שירים וסיפורים
מאות שנים אחרי מותם כמו שנעשה עם סאלח אדין.
להלן רשימת הצדיקים: ערפאת, סדאם חוסיין, חפאז אסאד ואחרון אחרון מאוד לא חביב: בין לאדן.
מי שיקשיב לדברי בין לאדן ישמע על הקרב שהוא מנהל בשם האסלם מול הצלבנים.
כלומר הוא חי את אותו הקרב.
הפיתוי להיות אותו מצביא נערץ ע"י המוני מוסלמים לאורך מאות ואלפי שנים בצירוף
התקווה שיגיע היום של קרב קרני חיטים המודרני הוא זה שגורם לאותם מנהיגים
להמשיך במלחמה מול המערב (ובמיוחד נגדינו) ולהתעלם מהתבוסות החוזרות ונשנות בשדה הקרב.

נקודה נוספת הקשורה אלינו היא קברו של סאלח אדין. מקום הקבר הוא בדמשק.
זו אחת הסברות מדוע הסורים היו תמיד הקיצונים ביותר ביחס לישראל.
כפי הנראה הקבר בבירה הסורית משרה עליהם אווירה קיצונית בכל הנוגע לעימות עם המערב.

האויב של האויב הוא אויב

יש פתגם ידוע- האויב של האויב הוא ידיד.
אבל כיצד צריך להתנהג כאשר האויב של האויב גם הוא אויב?
זה הדילמה שעמדה בפני תושבי פינלנד ובמיוחד היהודים שביניהם בזמן מלחמת העולם השנייה.
מה הייתה הדילמה, כיצד הם נהגו ומה הקשר לזה ליישוב בארץ על כל אלו במאמר.
כמו תמיד בכדי להבין צריך ללכת מההתחלה.
פינלנד היא מדינה קטנה הנמצאת בחצי אי בצפונה של רוסיה.
יש בפינלנד כיום כ 5 מיליון תושבים. רוסיה כיום אחרי התפרקות ברה"מ היא מדינה של קרוב ל 200 מיליון.
פינלנד הייתה חלק מרוסיה עד 1917. בזן המהפכה ניצלו הפינים את מלחמת האזרחים ברוסיה
והכריזו על עצמאות.
גם בפינלנד התחוללה מלחמת אזרחים אלא ששם ניצחו הלבנים או האדומים.
המצב הזה לא היה לרוחה של רוסיה שהפכה לברה"מ.
פינלנד הייתה חלק שמרד וקיבל עצמאות וגם חלק שהצליח לדכא את האדומים.
למזלם של הפינים מאבקי השליטה של מלחמת האזרחים ולאחר מכן מאבקי השליטה של סטלין
על השלטון בברה"מ, מסעי הטיהור והמשפטים ההמונים הסיטו את תשומת הלב מהם.
בפינלנד היה שלטון דמוקרטי ליברלי שהיה מודע כל הזמן לדוב הגדול שלידו.
פינלנד נזהרה ולא כרתה ברית עם אף מדינה שמה שהדבר יתפרש במכוון נגד ברה"מ.
ב 1938 אחרי שסטלין ניקה את השטח הוא התפנה לפינלנד.
סטלין דרש מהם שטח לשטענתו הוא שטח רוסי במקור והוא נדרש בכדי לתת ללנינגראד מוצא לים.
הפינים סרבו והצבא האדום פלש לפינלנד.
יחס הכוחות היה 1 ל 50 בערך.
למרבה הפלא הדפו הפינים את הצבא האדום וגרמו לו אבידות קשות.
אבל בסופו של דבר אחרי 100 ימים הם נאלצו לוותר וסטלין קיבל את השטח שדרש.
הסיבה לכישלון הסובייטי הייתה הטיהורים של כל הקצונה הגבוהה שביצע סטלין.
סטלין חיסל את כל הקצונה הבכירה בצבא כך שקצינים זוטרים קפצו 5 דרגות וחוסר
הידע והניסיון שלהם התבטא בשטח.
אם נשווה את זה לדרגות שאנחנו מכירים אז אפשר לומר שסג"מים התמנו לאוגדונרים וסגנים
לאלופי פיקוד .
יש סברה שטוענת כי הביצועים העלובים של הצבא האדום היו חלק מהשיקולים שדחפו את
היטלר לפלוש לברה"מ 3 שנים לאחר מכן.
ברור שבפינלנד שרר כעס רב על ברה"מ והיא הייתה האוייב.
זה הרקע לדילמה שעמדה בפני פינלנד.
מצד אחד הזדמנות להלחם באוייב שנוא ולקחת בחזרה את השטח שנגזל מהם.
מצד שני, פינלנד כמדינה חופשית ודמוקרטית, לא יכלה להיות בעלת ברית של גרמניה הנאצית.
היהודים בפינלנד היו בדילמה עוד יותר גדולה.
מצד אחד היטלר ומצד שני הם השתלבו בחברה הפינית, היו נאמנים למדינה, זכו לשוויון זכויות
וגם הם כאזרחים פינים נאמנים רצו לשחרר את האדמה שנגזלה ע"י סטלין.
אחרי התלבטות החליטה פינלנד להצטרף למערכה נגד ברה"מ.
פינלנד הכריזה מלחמה על ברה"מ בלבד ולא על ארה"ב או בריטניה וסירבה לתת להיטלר עזרה כלשהי
אחרת. קצינים נאצים כמעט לא ביקרו בפינלנד ושום חוקי גזע לא חוקקו למרות דרישת הגרמנים.
יהודי פינלנד התגייסו לצבא ולחמו למעשה שכם אחד עם הנאצים.
המקרה היחיד במלחמה.
רק פעם אחת נכנעו הפינים ללחץ הגרמנים כאשר הם גירשו מארצם 8 יהודים רוסים שברחו מהנאצים.
ממשלת פינלנד והעם הפיני הביאו חרטה על מותם של 8 היהודים.
ישנה מצבה בהלסינקי לזכרם וממשלת פינלנד התכנסה לישיבת אבל מיוחדת אחרי המלחמה לזכרם של 8 היהודים.
אחרי המלחמה שולב הסיפור העגום בתוכניות הלימוד בבתי הספר של פינלנד תוך כדי הבעת חרטה
וצער על המקרה. ברור שבהלך השנים כבר הלך ונשכח הסיפור אולם הלוואי וממשלות אחרות
שהביאו למוות של הרבה יותר מ 8 יהודים היו מתנהגות כפי שממשלת פינלנד התנהגה.
החרטה לא הובעה רק ע"י הממשלה אלא הייתה כזו בתוך הציבור הפיני.
מספר תושבים פינים (לא יהודים) באו ארצה והקימו יישוב שנקרא יד השמונה לזכרם.

בסיום המלחמה השטח הכבוש נשאר אצל ברה"מ (הם יודעים להטיף לנו להחזיר שטחים).
פינלנד שמרה על עצמאות ושלטון דמוקרטי אולם לא הייתה (וגם עכשיו לא) חברה בברית נאטו
או ברית כלשהי. אין לפינלנד הסכם עם אף מדינה והיא שומרת על נטרליות בכל הקשור
למאבקים בין מזרח ומערב.

הקשר בין "הקרב על בגדד" 2003 ו-"קרב הפירמידות" 1798

בדרך כלל ניתן ללמוד מהעבר על המתרחש עכשיו כי מבינים את מקור וסיבת התהליכים של היום.

להלן מאמר של שאול נעים.
"מה שקרה בעיראק מאד מזכיר לי את קרב הפירמידות.
ב-2003: כוחות הקואליציה נכנסים לעירק במסה אדירה, שריון, חיל-אויר, טכנולוגיה מפותחת, מסוקי תקיפה.
כאשר התפזר העשן - התברר שלעיראק בעצם לא הייתה תשובה ולא היה לצבאה שום סיכוי.
ב-1798: "החלה העת החדשה" באזורנו.
נפוליאון נחת בדרך הים ותכנן להשתלט על מצרים, כחלק מתכנית אסטרטגית שנועדה להכות את בריטניה באמצעות השתלטות על הודו (בדרך קיצור – ים הסוף) או לכל הפחות בדרך אליה.
לפני כניסת הצבא הצרפתי לקהיר, התנהל הקרב המכריע בינו לבין הממלוכים,
בצל הפירמידות של גיזה.
12 ביולי 1798 חום צהריים נורא. 25,000 צרפתים מול 12,000 ממלוכים, 8,000 בדווים ו-12,000 ינצ'רים.
פרשים ממלוכים מול צבא היבשה המודרני והטוב ביותר של אותו זמן.
כוח האש הגדול שיצר "ריבוע" הרגליים הצרפתי, הביס בקלות את כוח הפרשים שמולם, בזמן קצר מאד.
התבוסה המהירה והמוחלטת הוכיחה לכל בני הדור ההוא באזורנו שאין להם שום סיכוי מול מעצמה אירופית.
האנגלים הם ששיבשו את תוכניות נפוליאון.
אדמירל נלסון חיפש להביס את הצי של נפוליאון. בערב 1 באוגוסט 1798 גילה את הצי הצרפתי עוגן בשלווה במפרץ אבו קיר.
קרב מהיר, הפתעה מושלמת, אחד הקרבות הספונטניים והחשובים ביותר בתולדות הלוחמה הימית.
אוניית הדגל הצרפתית "לה אורינט" שהייתה גדולה וחזקה מכל אנייה בריטית, נפגעה ועלתה באש והתפוצצה. אובדנה הכריע את הכף.
עד אור הבוקר הושמד כל הצי הצרפתי שבמפרץ אבו קיר.

התבוסה הימית הביאה לכישלון הפלישה של נפוליאון אולם בכל זאת הפלישה הייתה נקודת מפנה מהותית.

א. הפלישה הכניסה את אזורנו למעגל ההתעניינות של המערב.
ב. לשליטי האזור עמדה ברירה: לקפוא על השמרים או לנסות ולסגור את הפערים ע"י הכנסת תמורות ותיקונים.
ג. הפלישה העניקה לאזורנו "100 שנים של חסד" על מנת להשתנות ביוזמתם.
ד. מצרים הפכה לחלוצת תהליכי התמורה באזור.

"

הערה שלי:

כמו אז גם היום הוכח שבאמצעות העליונות הטכנולגית מביס המערב בקלות את אויביו.

להיכן הוביל החיפוש אחרי טרוייה

לכל אחד מאיתנו יש תחביב כלשהו.

זה נחמד שיש דבר מה שעניין , דבר שמנסים לגלות עליו דברים וכדומה.

זה סיפור על אדם שהתחביב שלו השתלט עליו.

מלחמת טרוייה המסופרת במיתולוגיה היוונית הייתה מקור לאין ספור סיפורים ואגדות.
האם הייתה באמת מלחמה, היכן מצויים שרידי העיר וכדומה.
לא ניכנס לפרטי מלחמת טרוייה אלא נספר על ארכיאולוג חובב , גרמני בשם שליימן.
שליימן נולד בגרמניה במאה ה 19.
בהיותו ילד קיבל מאביו את הספר על מלחמת טרוייה.
שליימן קרא והתלהב מהסיפור והחליט כי כאשר התבגר ימצא את שרידי העיר.
(מי שלא מכיר את הסיפור כדאי שיקרא)
השנים חלפו , שליימן לא שכח את העיר ,אבל היה איש עסקים מוצלח והיה עסוק בבניית הון
שיאפשר לו להתמסר לתחביב היקר של חפירות ארכיאולוגיות.
כאשר הגיע השלב שבו שליימן היה מספיק עשיר הוא החליט לעזוב הכל ולהתמסר לחלום הילדות.
הוא החל בחפירות במקומות שונים באיי יוון השונים.
בחפירות לא נמצא דבר. הקשור לטרוייה.
בהיותו באי כרתים הוא מצא בחפירות שונות מטמון ענק של תכשיטים, זהב,פסלים וכדומה.
שליימן אומנם שמח על האוצר אבל התאכזב כאשר התברר שוב לא מדובר בטרוייה.
הוא המשיך באובססיביות את החיפושים אחרי טרויה.
הוא גילה עוד אוצרות רבים שהפכו אותו לאיש עשיר אבל לא גילה את טרויה.
בשלב כלשהו הוא הזדהה כל כך עם התקופה העתיקה עד כי בביתו המשרתים נאלצו לדבר יוונית עתיקה,
את הבית הוא הפך לבית יווני עתיק , ריהוט,שטיחים, מטבח, מקלחת וכדומה.
הוא סירב לדבר בשפה אחרת מאשר יוונית עתיקה ונראה היה שהוא איבד את השפיות
בנסיון למצא את טרוייה.
אישתו וילדיו עזבו אותו ושארית חייו עברה עליו כאשר הוא חי בדמיונו ביוון העתיקה.
הגילויים שהוא חשף התבררו אחרי מותו כמקורות מעולים לחקר התרבות היוונית העתיקה אבל
את טרוייה הוא לא מצא.