הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות.
את המשפט ההפוך – הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות כולנו מכירים.
על יחסי ישראל ירדן ניתן לומר את המשפט ההפוך.
שני אוהבי ציון ידועים – יאסר ערפאת וג"ור"ג חבש הם אלו האחראים ליחסים
הטובים שיש בין ירדן לישראל כבר עשרות שנים.
יחסים הרבה יותר טובים מאשר מצריים וישראל.
ההסבר ,כמו תמיד, צריך להתחיל בהתחלה.
שנות ה 30 של המאה ה 20.
בירדן שלט המלך עבדאללה שהוא סבא רבא של המלך עבדאללה הנוכחי.
(ירדן נקראה אז עבר הירדן והמלך נקרא אז אמיר אבל זה לא משנה לעניננו).
המלך היה ביחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי.
הסיבות שהמלך נכנס למלחמה בשנת 48 למרות הפצרות של מנהיגי היישוב
לא משנות כרגע. מה שכן משנה היא העובדה שמייד אחרי המלחמה
בשנת 49 החלו שיחות עם הירדנים לקראת הסכם שלום.
אבל , כמו תמיד, אצל הערבים הנשק מדבר.
עבדאללה נרצח בזמן תפילה במסגד אל אקצה.
לידו היה נכדו הבכור חוסיין , בן 17 באותו זמן.
חוסיין ניצל אך בנס מהכדורים אבל החוויה לא נשכחה.
כעבור שנה התמנה חוסיין למלך ירדן.
נער בן 18, מפוחד וחסר ניסיון.
ירדן הייתה מדינה מוקפת אויבים:
מצריים המהפכנית של נאצר, סוריה, פלסטינים וגם עיראק (החל משנת 1958).
במצב כזה חוסיין שזכר את גורלו סבו יישר קו עם הקיצוניות הערבית.
בשנת 1967 העבירה ישראל מסר לחוסיין כי אין כוונות לתקוף את ירדן.
למרות זה (כמו סבו המנוח, המלך עבדאללה) חוסיין החליט להצטרף למלחמה.
אחרי המלחמה נתן חוסיין לפלסטינים אפשרות לפתוח במלחמת טרור מול ישראל.
התגובות הישראליות היו כלפי ירדן אבל חוסיין שפחד יותר מאחיו הערבים מאשר מישראל
המשיך לתת חסות לארגוני החבלה.
הפלסטינים, כמו שכבר הספקנו להכיר, נשכו את היד שהאכילה אותם.
ארגוני החבלה החלו לנסות להשתלט על ירדן.
הם הקימו מחסומי דרכים, גבו מיסים, החלו לירות על יחידות בצבא ירדן וכדומה.
ערפאת ,שוב כמו שהכרנו, כרת הסכמים עם שלטונות ירדן ומייד הפר אותם.
ארגוני הסירוב בראשות חבש כלל לא הסכימו לכרות הסכמים עם הירדנים.
לטענם , הם בעלי הבית בירדן ולא המלוכה האשמית בראשות חוסיין.
חוסיין נמנע תקופה ארוכה לפעול נגד הפלסטינים מפחד התגובה הערבית.
רגע האמת של חוסיין היגיע כאשר נשמעה הקריאה הבאה:
"הדרך לירושלים עוברת דרך רבת עמון".
חוסיין עוד ניסה להגיע להסכם עם ערפאת אבל חבש שם לזה סוף
כאשר החזית העממית (הארגון של חבש) חטפה מטוס נוסעים
והנחיתה אותו בשדה התעופה של רבת עמון.
חוסיין פנה לערפאת בדרישה לרסן את הקיצונים אבל ערפאת כרגיל לא עשה דבר.
צבא ירדן ,המורכב משבטים בדואים, שלהם יש חשבונות ארוכים של סכסוכים עם הפלסטינים,
פנה למלך בדרישה לפעול נגד הפלסטינים.
כאשר שמע זאת ערפאת הוא הגיב בדרישה שלו כי חוסיין צריך לפרק את הצבא.
חוסיין החליט לצאת למלחמה בספטמבר 1970.
במשך מספר שבועות עמדה ממלכת ירדן בעימות לחיים ולמוות מול הפלסטינים.
הפלסטינים , שוב כמו תמיד, אחרי שהביאו על עצמם את הצרה, הקימו קול צעקה.
כוחות שריון סורים פלשו לירדן.
יצחק רבין שהיה שגריר ישראל בארה"ב העלה רעיון מבריק.
כוחות שריון ישראלים החלו להתפרס מול הסורים וישראל איימה בפלישה לסוריה
אם זו לא תשיג את צבאה מירדן.
הסורים נאלצו לסגת מירדן וצבא ירדן השלים את ההשתלטות שלו על הממלכה.
המחבלים המבוהלים העדיפו להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל ביו"ש מאשר
ליפול לידי הבדואים הזועמים של חוסיין.
מאז הבין חוסיין כי יש לו בעלת ברית אחת באזור וזו ישראל.
חוסיין לא שכח את עזרתה של ישראל.
(זו גם הייתה הסיבה למערכת היחסים המאוד מיוחדת בין חוסיין לרבין)
למעשה מאז היה שלום בין ישראל לירדן, אם כי לא שלום פורמלי.
חוסיין נפגש בחשאי עם מנהיגים ישראלים.
חוסיין הזהיר את גולדה מספר ימים לפני מלחמת 73 על המתקפה המצרית-סורית
על ישראל אבל גולדה לא שמעה בקולו
בזמן המלחמה חוסיין סירב להצטרף למלחמה נגד ישראל.
ירדן מנעה ומונעת עד היום כל נסיון לפגוע בישראל.
בגדה המזרחית של נהר הירדן פרוסים כוחות צבא ירדנים ואין גישה לאזרחים
ירדנים- בכדי למנוע פיגועים.
אין מנהרות ואין עצימת עיין ממחבלים כמו אצל מובראכ.
שני הצדיקים שאחראים לכך הם ,כאמור, ערפאת וחבש.
את המשפט ההפוך – הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות כולנו מכירים.
על יחסי ישראל ירדן ניתן לומר את המשפט ההפוך.
שני אוהבי ציון ידועים – יאסר ערפאת וג"ור"ג חבש הם אלו האחראים ליחסים
הטובים שיש בין ירדן לישראל כבר עשרות שנים.
יחסים הרבה יותר טובים מאשר מצריים וישראל.
ההסבר ,כמו תמיד, צריך להתחיל בהתחלה.
שנות ה 30 של המאה ה 20.
בירדן שלט המלך עבדאללה שהוא סבא רבא של המלך עבדאללה הנוכחי.
(ירדן נקראה אז עבר הירדן והמלך נקרא אז אמיר אבל זה לא משנה לעניננו).
המלך היה ביחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי.
הסיבות שהמלך נכנס למלחמה בשנת 48 למרות הפצרות של מנהיגי היישוב
לא משנות כרגע. מה שכן משנה היא העובדה שמייד אחרי המלחמה
בשנת 49 החלו שיחות עם הירדנים לקראת הסכם שלום.
אבל , כמו תמיד, אצל הערבים הנשק מדבר.
עבדאללה נרצח בזמן תפילה במסגד אל אקצה.
לידו היה נכדו הבכור חוסיין , בן 17 באותו זמן.
חוסיין ניצל אך בנס מהכדורים אבל החוויה לא נשכחה.
כעבור שנה התמנה חוסיין למלך ירדן.
נער בן 18, מפוחד וחסר ניסיון.
ירדן הייתה מדינה מוקפת אויבים:
מצריים המהפכנית של נאצר, סוריה, פלסטינים וגם עיראק (החל משנת 1958).
במצב כזה חוסיין שזכר את גורלו סבו יישר קו עם הקיצוניות הערבית.
בשנת 1967 העבירה ישראל מסר לחוסיין כי אין כוונות לתקוף את ירדן.
למרות זה (כמו סבו המנוח, המלך עבדאללה) חוסיין החליט להצטרף למלחמה.
אחרי המלחמה נתן חוסיין לפלסטינים אפשרות לפתוח במלחמת טרור מול ישראל.
התגובות הישראליות היו כלפי ירדן אבל חוסיין שפחד יותר מאחיו הערבים מאשר מישראל
המשיך לתת חסות לארגוני החבלה.
הפלסטינים, כמו שכבר הספקנו להכיר, נשכו את היד שהאכילה אותם.
ארגוני החבלה החלו לנסות להשתלט על ירדן.
הם הקימו מחסומי דרכים, גבו מיסים, החלו לירות על יחידות בצבא ירדן וכדומה.
ערפאת ,שוב כמו שהכרנו, כרת הסכמים עם שלטונות ירדן ומייד הפר אותם.
ארגוני הסירוב בראשות חבש כלל לא הסכימו לכרות הסכמים עם הירדנים.
לטענם , הם בעלי הבית בירדן ולא המלוכה האשמית בראשות חוסיין.
חוסיין נמנע תקופה ארוכה לפעול נגד הפלסטינים מפחד התגובה הערבית.
רגע האמת של חוסיין היגיע כאשר נשמעה הקריאה הבאה:
"הדרך לירושלים עוברת דרך רבת עמון".
חוסיין עוד ניסה להגיע להסכם עם ערפאת אבל חבש שם לזה סוף
כאשר החזית העממית (הארגון של חבש) חטפה מטוס נוסעים
והנחיתה אותו בשדה התעופה של רבת עמון.
חוסיין פנה לערפאת בדרישה לרסן את הקיצונים אבל ערפאת כרגיל לא עשה דבר.
צבא ירדן ,המורכב משבטים בדואים, שלהם יש חשבונות ארוכים של סכסוכים עם הפלסטינים,
פנה למלך בדרישה לפעול נגד הפלסטינים.
כאשר שמע זאת ערפאת הוא הגיב בדרישה שלו כי חוסיין צריך לפרק את הצבא.
חוסיין החליט לצאת למלחמה בספטמבר 1970.
במשך מספר שבועות עמדה ממלכת ירדן בעימות לחיים ולמוות מול הפלסטינים.
הפלסטינים , שוב כמו תמיד, אחרי שהביאו על עצמם את הצרה, הקימו קול צעקה.
כוחות שריון סורים פלשו לירדן.
יצחק רבין שהיה שגריר ישראל בארה"ב העלה רעיון מבריק.
כוחות שריון ישראלים החלו להתפרס מול הסורים וישראל איימה בפלישה לסוריה
אם זו לא תשיג את צבאה מירדן.
הסורים נאלצו לסגת מירדן וצבא ירדן השלים את ההשתלטות שלו על הממלכה.
המחבלים המבוהלים העדיפו להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל ביו"ש מאשר
ליפול לידי הבדואים הזועמים של חוסיין.
מאז הבין חוסיין כי יש לו בעלת ברית אחת באזור וזו ישראל.
חוסיין לא שכח את עזרתה של ישראל.
(זו גם הייתה הסיבה למערכת היחסים המאוד מיוחדת בין חוסיין לרבין)
למעשה מאז היה שלום בין ישראל לירדן, אם כי לא שלום פורמלי.
חוסיין נפגש בחשאי עם מנהיגים ישראלים.
חוסיין הזהיר את גולדה מספר ימים לפני מלחמת 73 על המתקפה המצרית-סורית
על ישראל אבל גולדה לא שמעה בקולו
בזמן המלחמה חוסיין סירב להצטרף למלחמה נגד ישראל.
ירדן מנעה ומונעת עד היום כל נסיון לפגוע בישראל.
בגדה המזרחית של נהר הירדן פרוסים כוחות צבא ירדנים ואין גישה לאזרחים
ירדנים- בכדי למנוע פיגועים.
אין מנהרות ואין עצימת עיין ממחבלים כמו אצל מובראכ.
שני הצדיקים שאחראים לכך הם ,כאמור, ערפאת וחבש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה