שינדלר של מצלמת "לייקה"

שינדלר של מצלמת "לייקה"
את הסיפור של אוסקר שינדלר שהציל אלפי יהודים כולנו יודעים בעקבות הסרט רשימת שינדלר.
להלן סיפור דומה ולא ידוע.
אחת המהפכות הגדולות בתולדות התקשורת המודפסת התחוללה בשנת 1936 עם הופעת הירחון המצולם Life. זו היתה הפעם הראשונה שעיתון נבנה לא סביב כותבים ועורכים, אלא סביב צלמים ועורכי צילומים. הירחון הביא לביתו של כל אזרח, בכל חלקי תבל, את העולם כפי שהוא נראה מבעד לעדשת המצלמה, מחדרו של נשיא ארצות הברית ועד שלגי הקילימנג'ארו, מן הפלישה לאירופה ועד תמונת הדגל המפורסמת מאיבו-ג'ימה. 36 שנים הופיע הירחון, עד לסגירתו בשנת 1972 .. בעידן הטלוויזיה כבר לא היה צורך בכתב עת מצולם.

המכשיר שאפשר את מהפכת 'לייף' היתה מצלמת 'לייקה' מתוצרת חברת ליץ שבגרמניה. עד אז היו מצלמים בתיבה גדולה שעמדה על חצובה. הצלם כיסה את ראשו בכיסוי בד שחור, כיוון את העדשה מתוך התא החשוך שבתוך התיבה, והצילום נוצר על לוח זכוכית, שעליו חומר רגיש לאור. תהליך הפיתוח וההדפסה של תמונה כזו ארך שעות. המצולם צריך היה לחייך ולעמוד קפוא במקומו במהלך הצילום, אחרת התמונה היתה מטושטשת.

מצלמת לייקה פותחה עוד באמצע שנות ה-20, אך רק בראשית שנות השלושים היא שוכללה והפכה למצלמת כיס. הצילומים נקלטו על סרט צילום ברוחב 35 מ"מ והשיגו איכות מעולה בכל תנאי תאורה כמעט. עד מהרה נפוצה המצלמה בכל העולם. במהלך השנים יוצרו כ-1.5 מיליון מצלמות לייקה.

עד כאן סיפור מתולדות הצילום והתקשורת. אך לסיפור הזה יש אספקט יהודי. באחרונה נתגלה שהבעלים של מפעלי ליץ, ארנסט ליץ השני, הציל את עובדיו היהודים מציפורני היטלר.

ליץ החל ביוזמה מיד עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. הוא סייע לעובדיו (וגם לרבים מקרוביהם וידידיהם) לברוח מגרמניה. ליץ ניצל את העובדה שלמפעלו יש סוכנויות בכל חלקי תבל, ומינה יהודים לתפקידים (לרוב פיקטיביים) בנציגויות בצרפת, בבריטניה, בהונג-קונג ובעיקר בארצות הברית. עד מהרה הפכה יוזמתו של ליץ לתנועה המונית שחוקרים כינו אותה "רכבת החירות של לייקה". ליץ הגביר את מאמציו לאחר ליל הבדולח ב-1938. הפעם המאמץ היה בכיוון ארצות הברית, שם נתקבלו הבאים על ידי נציגיו האמיתיים של ליץ בסוכנויות. הם קיבלו דמי מחיה בגובה משכורת לשלושה חודשים, ועוד חצי משכורת לשלושת החודשים שלאחר מכן, עד שסידרו להם עבודות של ממש בתעשיית הצילום האמריקנית.

בשיטה זו ניתן היה להמשיך עד פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939. אך גם לאחר מכן המשיך ליץ לסייע ליהודים להימלט. היכולת המופלאה שלו לעשות זאת נבעה בין היתר מן המעמד שקנה לעצמו בעיני השלטונות הנאציים. הוא היה ספק של ציוד חשוב לצבא הגרמני. מפעליו גם היו מקור הכנסה של דולרים מארצות הברית, כל עוד זו לא היתה מעורבת במלחמה.

מבצע הצלת היהודים כולו נשמר בסוד. כשבאחד המקרים נתפס עובד בכיר של החברה ונעצר כחשוד, הצליח ליץ לשחרר אותו תמורת שוחד. בתו של ליץ, אלסי קוהן ליץ, נתפסה ונעצרה על ידי הגסטאפו בעת ניסיון לסייע לאשה יהודייה לעבור את הגבול לשוויצריה. היא עונתה קשות במהלך חקירתה, אך לבסוף שוחררה.

כיצד קרה שסיפור מופלא זה לא נתגלה עד היום, ועתה עלה לפתע?

מסתבר שזמן מה לאחר המלחמה הוצע הסיפור תמורת תשלום ל'רידרס דייג'סט', שתפוצתו אז הגיעה ל-12 מיליון עותקים. אך המשפחה איימה בתביעה ואסרה על פרסום הפרשה כל עוד הקשורים בה הנם בחיים. רק אחרי פטירתו של האחרון מבני משפחת ליץ מאותה תקופה הוסר האיפול. ב-1987 סופר הסיפור בקצרה וראה אור בכתבי עת מקצועיים העוסקים בצילום, אך לא עורר תשומת לב. עשר שנים לאחר מכן פורסמה הפרשה באלמנך 'מי הוא מי בעולם הצילום היהודי'

הסיפור ראה אור בספר The Leica Freedom Train , 'רכבת החירות של לייקה', שחובר על ידי פראנק דאבה סמית (Frank Dabba Smith), רב יליד קליפורניה החי באנגליה.