סיפור אנושי מרגש ששלח אורי גנני

אחת מהרוגות הפיגוע הנורא על תושבי בית חגי הייתה כוכי אבן חיים. כוכי הייתה נשואה למומי ולהם ילדה בת 10 שנולדה לאחר מאמצים רבים.במהלך השבעה התיישבו מול מומי זוג אנשים לא דתיים בערך בגיל 55. אנשים שאלו אותם בעדינות מאיפה הם והם אמרו שהם הגיעו מקיבוץ הגושרים בצפון.וכשנשאלו איך הם קשורים למשפחה הם סיפרו:כוכי ומומי אבן חיים הקפידו לקחת כל שבת לפחות שני חיילים לאירוח בארוחת שבת, באחת השבתות לפני כמה שנים התארחו אצלם שני חיילים, כוכי שאלה כשהם נכנסו האם לכל החיילים יש סידור לארוחה או אם ישנם חיילים שלא מצאו מקום, החיילים השיבו שיש רק חייל אחד שהחליט להישאר במגורים מכיוון שהוא קצת מדוכא, בסיום הארוחה שלחה כוכי צלחת אם אוכל לחייל שנשאר במגורים.ממש לפני שהחיילים עזבו את הבית שאלה כוכי למה החייל מדוכא? החיילים השיבו שיש לו יום הולדת והמפקדים סרבו לשחרר אותו. החייל לקח את זה מאוד קשה וממש נכנס לדיכאון.מיד כשיצאה השבת הכינה כוכי עוגה גדולה, הזמינה את כל החיילים ועשתה לחייל יום הולדת.הזוג שהגיע מקיבוץ הגושרים אמר שהם הוריו של אותו חייל וסיפרו שהבן שלהם היה במצב כל כך קשה שהוא ממש רצה או לדפוק נפקדות או להתאבד, אך המעשה המקסים של כוכי החזיר לו את שמחת החיים. לכן עשינו את כל הדרך מקיבוץ הגושרים.כמה מעשה קטן ולכאורה פשוט יכול ממש להציל חיים.יהיו דברים אלו לעילוי נשמתה של כוכבה אבן חיים.

דוב גולן שהיה כמעט מלך סוריה.

להלן סיפור על אדם שנקבר בישראל בשם דוב גולן והיה אמור להיות מלך סוריה.
עבד אל קאדר אל ג'זירי היה מורד אלג"ירי שהנהיג מרד בצרפתים במאה ה 19.
המרד נכשל אולם אל ג"זירי התפרסם ונחשב כסמל ערבי בולט לעצמאות.
הצרפתים לא רצו להרוג אותו מחשש לעימות חריף נוסף בארצות המגרב והגיעו איתו להסכם כי הוא יתגורר בצרפת, יקבל אדמות רבות אבל לא ישוב לאלג"יר.
וכך היה. לימים אחרי נפילת משטר וישי בסוריה הביאו הצרפתים את נכדו
ראזק עבד אל קאדר, לסוריה מתוך כוונה לעשותו מלך סוריה.
ב 1946 כאשר הצרפתים ובעקבותיהם הבריטים עזבו את סוריה נמלט ראזק עבד אל קאדר
מסוריה ומצא מקלט בקרב הישוב היהודי בישראל.
הוא התיידד עם אנשי ההגנה. התגורר תקופה מסוימת ברחובות ושינה את שמו לדוב גולן
(כפי הנראה להסתיר את שמו הערבי המקורי).
הוא הכיר בישראל יהודייה גרושה בשם סלינה, שהייתה אם לילדה, והתגוררה בקיבוץ חצור. כאשר החליט לחזור לצרפת, לקח אותה אתו, והם חיו בטירה המפוארת של המשפחה.
כאשר אלג"יר קיבלה עצמאות הוא ביקר שם אולם במהלך הביקור נעצר ושוחרר לאחר מאמצים דיפלומטים רבים. סלינה ששהתה איתו בביקור לא שוחררה וכפי הנראה נרצחה
בכלא האלג"יראי.
"דוב גולן" חזר לצרפת לאחר המעצר. בצרפת הכיר רופאה יהודייה, התחתן איתה והשתקע בישראל.
הוא התגורר תקופה מסויימת במגדל ונקבר בקיבוץ אפיקים.
חשבו מה היה מצבנו אם הוא מתמנה למלך סוריה.

דרך בורמה האמיתית

כולנו שמענו על פריצת הדרך לירושלים שנקראה בשם דרך בורמה
על שם הדרך שפרצו האמריקאים לאספקה לכוחות הסינים במלחמת העולם השנייה.
מבלי לזלזל בחשיבות ובתושייה של הדרך שפרצו לשבור את המצור על ירושלים
הגיע הזמן להבין על מה אנחנו מדברים שאנחנו אומרים דרך בורמה.
לא דרך של כמה קילומטרים אלא דרך של 800 ק"מ.
היפנים פלשו לסין ב 1937 והחלו בצורה שיטתית לנתק את מקורות הסיוע של סין.
כשפרצה המלחמה היה אינטרס מנוגד של האמריקאים מצד אחד ושל היפנים מהצד השני
לספק או למנוע אספקה לסינים.
ככל האספקה לסין תוגדל כך יגדל כושר הלחימה של הכוחות הסינים וכך יגדל
הכוח היפני שיצטרך להיות מרותק לכך.
בהתחלה הייתה זו יחידה אמריקאית בשילוב מספר טייסים בריטים שהטיסו
אספקה מעל הרי ההימליה לסין.
יחידה זו כונתה "יחידת הדבשת" וזאת על שום העובדה שמערכת ההרים
הענקית הזו קרויה "הדבשת של העולם".
האספקה האווירית הייתה מסוכנת למדי.
תנאי מזג אויר קשים, וחיל האוויר היפני הקשו מאוד על המלאכה.
במקביל הוחלט לסלול דרך שתעקוף את הדרכים הראשיות בסין המוחזקות ע"י היפנים.
מיקום הדרך שנקבע היה מהודו לסין דרך בורמה.
היפנים כבשו את בורמה ב 1942 והיה צורך קודם כל לסלק אותם מהאזור.
אחרי קרבות קשים ומרים בהם נהרגו למעלה מ 20,000 איש נהדפו היפנים
מבורמה לסין.
ב1943 החלה סלילת הדרך.
צבא של 35,000 פועלים ו 30,000 חיילים עמל במשך שנתיים לסלול את הדרך.
בוץ, גשם,יתושים, מלריה ויפנים היו המכשולים.
התקפות חיל האויר היפני, הפצצות מתותחים והטרדות גרילה גבו את שלהם.
המלריה אף היא עשתה את שלה.
הבוץ והגשם סתם הפריעו...
כל אלו עיכבו והפריעו לסלילת הכביש אבל העבודה לא נעצרה.
מאות הרוגים ואלפי פצועים היו התוצאה אבל העבודה לא נעצרה.
הדרך הושלמה. מבצע הנדסי מרשים לכל הדעות.
יחידת הדבשת לא פורקה אלא המשיכה להטיס אספקה אבל ברור שהלחץ המסיבי עליה פחת.
לימים התחברו האמריקאים לדרכים הראשיות בתוך סין וההספקה הייתה יותר קלה.
ככל שנסוגו היפנים כך היה קל יותר להעביר אספקה.
אבל המאבקים נמשכו עד הסוף.
הכוח היפני בסין לא הוכרע.
רק כאשר הכריז הקיסר הירואיטו על שביתת נשק באוגוסט 1945 הניחו החיילים היפנים
בסין את נשקם.
כיום הדרך הוזנחה והיא משמשת בעיקר מבריחי סמים.
סוף עצוב לדרך שכל כך הרבה הושקע בסלילתה.