האם יעקובסון עזר בהקמת המדינה?\שאול נעים

14/5/1948 – ה כ ר ז ת ה מ ד י נ ה

נקודת השקפה מעניינת להחלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת המדינה ביום שישי 14/5/1948

את הסיפור הבא שמעתי ברדיו לפני למעלה מ-20 שנה.מאז אני מהרהר בו לעיתים.
האם מדינת ישראל חייבת חוב מוסרי ליהודי יקר ואינה פורעת אותו ?
קצת יפיתי את הסיפור והרי הוא לפניכם:
להנהגת הישוב היו ויכוחים קשים,האם להכריז על הקמת המדינה או לא. היה מאד חשוב לדעת מה עמדת ארצות-הברית. גם היהודים וגם הערבים הציקו לנשיא טרומן בנושא, זה נמאס לו והוא החליט שיותר הוא לא ייפגש עם אף צד בנדון.

ויש לדעת – טרומן הוא ביסודו טיפוס דרומי קשוח ועקשן. מאד דומה לרפול שלנו, קטן קומה ממעט בדיבור, מסנן קללות וע ק ש ן.
כאשר התקרב מועד ה-14 במאי, הגיעו מים עד נפש, נזכרו מנהיגי היהודים בארה"ב ביעקובסון.
יעקובסון היה סוחר יהודי רגיל פשוט, שכמה עשרות שנים קודם לכן היה לו עסק לממכר כובעי גברים עם שותף נוצרי אמריקאי. העסק פשט רגל, השניים נפרדו אולם נשארו בידידות.
שם השותף היה הארי ס. טרומן. עתה ב-1948 הוא נשיא ארה"ב !!!

ובכן פנו המנהיגים ליעקובסון וביקשו ממנו ללכת ולדבר עם טרומן. ענה להם: "ראשית, כבר עשרות שנים אין קשר בינינו, שנית אני אדם פשוט, כבד פה, עזבו אותי, אני לא מאמין ביכולתי לסייע". לא הרפו ממנו: "אתה רק תבקש ממנו שיסכים לפגוש שליח מארץ ישראל בשם חיים וייצמן".

"אין לך אדם שאין לו שעה". "אין לך שעה שאין לה אדם".
ההיסטוריה לא תסלח לך אם לא תעשה זאת".
"מי יודע אם לא לעת כזאת, ההשגחה העליונה גרמה לך להכיר את הארי טרומן". מזכיר את מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
לבסוף נעתר. וישכם יעקובסון בבוקר וילבש מעילו ויחבוש כובעו (בטח נשארו לו כובעים מאז פשיטת הרגל) ( ויחבוש את חמורו זה שייך לסיפור אחר) וייצא לדרכו.
ירד בגפו לרכבת התחתית ויצא מניו יורק לוושינגטונה.

תארו לכם מגיע יהודי קטן זקן לבית הלבן ומבקש לפגוש את נשיא ארה"ב, "תאמרו לו: יעקובסון היהודי".
למרבה הפליאה, למשמע השם, מיד ביקש הנשיא לקרוא אליו את האורח המוזר.

וימהרו לקראתו ויריצהו ויביאהו לפני טרומן. ויכירו איש את רעהו ויפלו איש על צוואר חברו וינשקו ויחבקו וישאלו איש לשלום חברו, אשתו, משפחתו וכ"ו.
וכאשר נשתררה שתיקה, שאל הנשיא: "מה לידידי בביתי?"
כלומר: מה הביאך לפגשני לאחר שנים כה רבות?
ויעקובסון במבוכה: "בקשה לי אליך".
טרומן לא ענה: "עד חצי המלכות או הנשיאות" (כמו אחשוורוש), אלא בקיצור:
"דבר, כי שומע אנוכי. "
יעקובסון במבוכה: "ישנה ארץ רחוקה, בשם ישראל, ושליח ממנה מבקש להיפגש עם אדוני הנשיא. אנא קבל אותו לשיחה קצרה".
טרומן, מן הסתם, רצה להרביץ יריקה אלכסונית רבת משמעות וכמעט סינן קללה מבין שפתיו, אולם למרבה הפליאה, לאחר שהות קצרה ענה: "עשרות שנים שאני בפוליטיקה, עליתי מעלה ומעלה ומעולם לא ביקשת משהו עבורך אישית. רק למענך אני אהיה מוכן לקבל את השליח לשיחה".
יעקובסון לא האמין למשמע אוזניו.
דמעות עלו בעיניו – שליחותו הוכתרה בהצלחה !
נפרדו השניים בידידות ויעקובסון חזר ברכבת התחתית לביתו בניו יורק. חזר לאלמוניותו, לתהום הנשייה.
יותר איש לא שמע עליו, יהודי זקן קטן, אפרורי, איש רגיל, לא העניק ראיונות לכלי התקשורת. תמונתו לא פורסמה בעיתונים, רחובות לא נקראו על שמו ומדליה לא הוטבעה לזכרו.
ובלילה ההוא מן הסתם נדדה שנת הנשיא טרומן ויבקש לקרוא ב"ספר הספרים" ולפענח את החידה ששמה: "יהודים". איך יהודי זקן שמעולם לא היה בארץ ישראל, חולם עם אחיו לחודש ריבונות בארץ ממנה נעקרו לפני כ-2,000 שנה.

והנשיא טרומן לא שכח הבטחתו. קיבל לשיחה את חיים וייצמן ובמהלכה הבטיח לשקול בחיוב להכיר במדינה החדשה כאשר תוכרז !

אני משער שבן גוריון כאשר קיבל את הבשורה, הייתה לה השפעה רבה על החלטתו להכריז על הקמת המדינה ב-14/5/1948.

בפועל – 9 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ברה"מ על הכרה – "דה פקטו".
11 דקות לאחר ההכרזה הודיעה ארה"ב על הכרה – "דה יורה".

הפור נפל, מדינה אחר מדינה, הודיעה על הכרה בשבועות הבאים. ישראל מעולם לא שכחה את התמיכה החשובה של הארי ס. טרומן. רחובות נקראו על שמו וב-19/7/49 הוקם "כפר טרומן" – מושב ליד נמל התעופה בן גוריון.

ואת יעקובסון, משום מה איש אינו זוכר.

אני שואל איך יתכן שמדינת ישראל לא עשתה מאומה להנצחת שמו.
ההנחה שלי היא שבן גוריון לא רצה שאיש יחלוק עמו בכבוד שזכה לו
שכן ההחלטה על הקמת המדינה נחשבת לחשובה ביותר בהחלטותיו.
ידוע שבן גוריון למעשה דיכא את הנשיא ויצמן וזה אמר:
" המקום היחידי שאליו מותר לי לדחוף את אפי הוא לתוך ממחטתי."

אשמח לשמוע תגובות ממי שידוע לו פרטים בנושא.

עצמאות על כר דשא

שוויץ היא מדינה שהיא חלום עבורינו בכך שהיא נטרלית ואינה מעורבת במלחמות.

שוויץ מורכבת היום מ 22 מחוזות או קנטונים.
הקמת האיחוד השוויצרי הייתה מקרית וללא מחשבה על הקמת מדינה משותפת.
האיחוד שיצא לדרך היה בסך הכול ברית הגנה ושמירת דרך גישה.

השוויצרים טוענים כי הרוצה שלום יכון למלחמה ממש כמונו אולם
לצערינו ,לא נראה באופק שיש לנו סיכוי להגיע למצב של שוויץ.

להלן הסיפור על עצמאות שוויץ.
לאחר מאבקים פנימיים גדולים של מלכים ורוזנים שרצו להרחיב את נחלותיהם ורצו לשלוט

התאגדו בשוויץ של היום 3 קנטונים שהיו עצמאיים.

אף מלך לא הצליח לשלוט באנשי ההרים שהרכיבו את שוויץ והמלכים התייאשו והלכו לחפש להם מקומות

אחרים.

האיכרים שהרכיבו את הקנטונים היו עצמאיים וכל קנטון ניהל את חייו מבלי להפריע לאחר.
3 הקנטונים היו ביחסי שלום וחיו בשלווה גם עם שכנים אחרים.
כך היה המצב כ 100 שנים החל מהמאה ה 12.
השליט להלכה של הקנטונים היה קיסר רומא.
אולם הקיסר הסתפק במיסים סבירים וממש לא התעניין באיכרים שחיו בהרים הנידחים.
כך שהקנטונים היו למעשה עצמאיים לחלוטין.
כל זה השתנה כאשר במאה ה13 התגלתה דרך קצרה לחצות את הרי האלפים.
הדרך עברה בשלושת הקנטונים.
הנסיכים המקומיים מבית הבסבורג ששלטו מחוץ לקנטונים החליטו כי זו דרך מצוינת לגבות מיסים.
הם ישלטו בדרך ויגבו מסים מכל מי שמשתמש בדרך.
הם פלשו לקנטונים, הקימו מבצרים והחלו לגבות מסים רבים מהאיכרים ולהצר את צעדיהם.
שלושת הקנטונים החליטו לקיים ברית ביניהם.
הם התאספו על כר דשא באגם ליד לוצרן של היום.
11 אנשים מכל קנטון, בסך הכול 33 אנשים ושם על כר דשא בשם "ריטלי"
באוגוסט 1291 החליטו על ברית צבאית בין שלושת הקנטונים.
לאחר מאבקים קשים שנמשכו 25 שנים הם הביסו את צבא מלכי הבסבורג,
כאשר הם מנצלים את הלחימה בהרים לזכותם.
בלחימה בהרים הם ביטלו את האירגון והנשק הכבד (מרכבות) של האוייב,
הם ניצלו את היכרותם על ההרים וגלגלו סלעים כבדים על הצבא.
ב 1315 הובסו בני הבסבורג סופית.
בעקבות ההצלחה החלו עוד קנטונים לבקש להצטרף לאיחוד שנודע אחר כך בשם שוויץ.
כיום ישנם 22 קנטונים ולמרות הניטרליות הידועה של שוויץ
הצבא השוויצרי מתאמן כל הזמן כלקח ממלחמת העצמאות שלהם.

החיילת, העיתונאי והחיסול הממוקד\ע.צופייה

המאמר פורסם: www.faz.co.il/story_5982
נכתב ע"י ע.צופייה. http://www.faz.co.il/author_Pesach%20Roitman
נערך ע"י ד"ר דוד סיוון. http://www.faz.co.il/author_David%20Sivan



החיילת, העיתונאי והחיסול הממוקד
ע. צופיה

שרותי הביטחון חשובים לנו, הם אמורים להגן עלינו מפני מרגלים מבחוץ, מרגלים מבפנים, בוגדים, התארגנויות עוינות ועוד כהנה ''רעות חולות'' שכל מטרתן לערער את קיומה התקין של המדינה.מפאת החשיבות שיש למניעת המעשים המזיקים הללו נתנו לשרותי הביטחון סמכויות יתר.הם יכולים לאסור אדם ולהחזיקו במאסר לתקופה מוקצבת לא ידיעת משפחתו, מכריו ועורך דינו, הם רשאים לבצע עינויים מסוימים באדם לשם שמיעת האמת. הם רשאים לקבל, ובדרך כלל מקבלים, צווים לאיסור פרסום ועוד אמצעים אחרים שאינם ניתנים לגורמי אכיפה אחרים וכל זאת לשם הגנה עלינו מפני אויבים מבחוץ ובוגדים מבפנים. בעבר אנשים נעלמו לזמן רב ורק לאחר השתדלויות רבות נרמז לקרוביהם כי הם עצורים אצל שרותי הביטחון לשם חקירה. כיום השקיפות רבה יותר, הן בגלל לחץ ציבורי מצטבר של שנים והן בגלל השתכללות אמצעי התקשורת.בפרשה הביטחונית האחרונה, פרשת החיילת ענת קם, נוכחנו לדעת שלא ניתן להסתיר אותה מעיני הציבור למרות צו איסור הפרסום. אתרי האינטרנט הנגישים לכל אחד הפיצו את הסיפור, לא כל כך מדויק, עם הטיות לפי השקפת עולמו של המפרסם, אך הסך הכול העובדות הבסיסיות היו ידועות לכל מי שחפץ לדעת.אם מישהו חשב ששרותי הביטחון נהנים מזכויות יתר של אמצעי חקירה ומניעה, הרי המקרה האחרון הוכיח כי יש להם פחות מדי זכויות חקירה. אילו היה באפשרותם לבצע תחקיר ''עמוק'' יותר והשגחה צמודה יותר יתכן שהיה נמנע מאותה חיילת מלגנוב אלפי מסמכים מסווגים מהצבא.נאמר שמניעיה של החיילת ענת קם הם אידיאולוגיים. יתכן. לי נראה לפי הנסיבות שמניעיה הם יותר חומריים.ענת קם שאפה להיות עיתונאית, כבר לפי גיוסה כתבה מאמרים לתקשורת ירושלמית מקומית. עם שחרורה החל להיות מועסקת ,כעיתונאית, באתר ''וואלה'' שהיה שייך לקונצרן עיתון ''הארץ''. האם מקרה הוא שהיא מסרה חלק מהמסמכים שנטלה ללא רשות מהצבא לעיתונאי בעיתון הארץ? אולי בגלל זה הועסקה באחת משלוחות העיתון?האם בגלל זה העיתון ניסה להגן עליה ועל העיתונאי אורי בלאו שפרסם כתבות על סמך המסמכים החסויים?ולעניין תפקודה של התקשורת.אני יכול להבין את הפיתוי הגדול העומד בפני עיתונאי שנמסרים לידיו מאות מסמכים חסויים ואשר יכולים לתת לו תוכן לעשרות מאמרים. מנגד, אנו נותנים אמון רב בעיתונות ובעיתונאים כי, בסופו של דבר, הם עינינו ואוזנינו לעולם הרחב, מעילה באמון שלנו תשמיט את כל בסיס קיומה של התקשורת. האם השימוש ב''רכוש גנוב'' לשם דיווח הוא הוגן או מעילה באמון?קשה לענות על השאלה. אמיתות רבות נתגלו לנו בעקבות ''רכוש גנוב'' שהגיע לידי העיתונאי, אך מנגד, נזקים עצומים עשויים להיגרם לנו כציבור עקב חשיפת ''רכוש גנוב''.די אם נזכיר את מקרה ואנונו שגנב מסמכים ממקום עבודתו בכור האטומי בדימונה ומסר אותם לעיתונאי זר. אין ספק שבעיני העולם התגלו אמיתות רבות לגבי יכולתה הגרעינית של מדינת ישראל, אך לנו כציבור הישראלי זה גרם נזק רב.לכן נדרש מעיתונאי, מעורך עיתון ומבעל עיתון לגלות, מעבר למחויבותו המקצועית, מחייבות ציבורית ולא לתת את ידו לפרסום דברים שעשויים לגרום נזק למדינה ולתושביה.נכון, זה פיתוי שקשה לעמוד בו, אך יש כאלה שכן עמדו בו.ולעניין צו איסור הפרסום.אמצעי תקשורת ערביים, הן בארצותיהם והן בארצות אחרות, מפרסמים ידיעות רבות שהתקשורת העולמית אינה מתייחסת אליהן באמינות ולכן גם אינה מצטטת אותן. לעומת זאת אם ידיעה כזו מצוטטת בעיתון ישראלי, גם כאשר מצוין המקור, התקשורת העולמית רואה בכך סוג של אמינות ומפרסמת את הידיעה תוך הסתמכות על המקור הישראלי.לכן, גם בעניין צו איסור הפרסום בפרשת החיילת ענת קם, אי פרסום הפרשה בתקשורת הישראלית בלם במידה ניכרת את הפרסום בתקשורת העולמית. מסיבה זו כן היה טעם בצו איסור הפרסום.מידע אישי אציין כי אנשים רבים לא ידעו כלל על מה מדובר בפרשה זו.ולעניין ''החיסול הממוקד''.נאמר בפרשת החיילת ענת קם כי היא למדה, בתוקף תפקידה הצבאי, כי הצבא מבצע עבירה על החוק בעצם ביצוע ה''חיסול הממוקד''.ראשית, הדבר אינו נכון כי אף אחד לא אסר על הצבא מלבצע זאת וחוץ מממשלת ישראל, לא קיים, לטעמי, גוף שיכול לאסור זאת.הלוחמה הקיימת כיום בישראל וברחבי העולם היא לוחמה של ארגונים קטנים כנגד מדינות על ידי פגיעה במטרות אזרחיות ובסתם אזרחים. זאת בניגוד למלחמות קודמות שהיו בין צבאות וכנגד מטרות צבאיות. מדרך הטבע שלוחמה זו היא אכזרית יותר מאחר ואינה מבדילה בין ילד לקשיש ובין אישה לסתם עובר – אורח.הלוחמים הללו שמצטיינים בפחדנות יתרה מתנהגים כאזרחים, חיים בין אזרחים ולמעשה האזרחים הם המחסה שבו הם מסתרים בין מעשה נבלה אחד לשני. לכן הלוחמה בהם גוררת קורבנות רבים חפים מפשע. אך הברירה היא בין הרג בני עמך או הרג בני עמו של הנבל. ובברירה זו ההחלטה היא פשוטה.בשנים האחרונות פיתחו המדינות הלוחמות בארגונים אלו שיטות לוחמה הפוגעות בנבל עצמו ומונעות הרבה פגיעות בחפים מפשע. אך מנקודת היבט מסוימת זה נראה כמו רצח בדם קר או הוצאה להורג ולכן זה מקומם צבורים מסוימים.בסיכומו של דבר עלינו לסמוך על שרותי הביטחון שלנו שידעו להתמודד עם אויבים מבחוץ ובוגדים מבית, על התקשורת שלנו שתדע לגלות אחריות ציבורית ולאומית ולא תיגרר אחר מקסמי הרייטינג ועל צבאנו שידע לבצע את החיסול הממוקד הראוי תוך הימנעות, במידת האפשר, בחפים מפשע.

גיבורי זקינתוס

הקדמה:קיבלתי מייל מזוהר והחלטתי לפרסם אותו.
המייל מספר על אירוע ההצלה המדהים של יהודי זקינתוס.
זקינתוס הוא אי שעבר ידיים שונות במרוצת השנים עד כי היום הוא בשלטון יווני.
מחבר ההימנון היווני "המנון לחירות" נולד באי וכפי שנראה
רוח החירות נשארה באי ושימשה (אולי) השראה למעשה הגבורה שהגן על יהודי זקינתוס.
יהודי זקינתוס ניצלו תודות לאומץ לב של ראש העיר והארכיבישוף.
בתקופה חשוכה בארצנו חשוב לציין את אותם (מעטים לצערינו) אשר היה להם את עוז הרוח
לחרף את נפשם ולהציל יהודים.
תודה לזוהר ששלח לי את המייל ,תודה לכותבת האלמונית שהביאה את הסיפור המרגש
וכמובן תודה לאמיצי הלב שהצילו את בני עמינו בשעה החשוכה שירדה על האנושות כולה.
הינה המייל:

זקינתוס - יוון


אני צריכה הפסקה, אחר סמסטר ארוך ומתיש.
המשפחה שלי שהתה באותו זמן בקצה הדרומי של חצי האי הבלקני, באי קטן ובלתי ידוע ביוון.
החלטתי להצטרף אליהם. טסנו מתל אביב לאתונה.
מאתונה המשכנו בטיסה לאי זקינתוס הידוע בכינויו "Fiore di Levant" ("פרח המזרח") וגם בשמו האיטלקי - זנטה.
כמו כל תייר, קראתי במהלך הנסיעה את מדריך הנסיעות,
ולמדתי קצת על: ההיסטוריה, החקלאות, מזג האוויר, ולבסוף גם על מקורות הפואטיקה של ההמנון הלאומי.
לא קראתי מילה אחת על מה שאני באמת עתידה לגלות על האי.
הנסיעה משדה התעופה אל הווילה שלנו נמשכה דקות אחדות.
ממישור החוף, נסענו דרך הכפר במסלול עקלקל אל היעד.
גברת זקנ,ה שניראתה כמו כפרייה יוונית טיפוסית, לבושה כולה בשחור, קיבלה את פנינו בחיוך חם.
עשתה לנו סיור סביב האחוזה האהובה שלה (ניכר היה שהמקום הזה היה מקור גאוותה).
ערכה לנו גם סיור קצר בביתה (מעוצב כולו בסגנון ישן: חדרי שינה, סלון שירותים).
במטבח, הבחנו בקדרות התבשילים האותנטיים (בסגנון יווני) שהיו תלויים מעל התנור הישן.
כל אלה הוצעו לנו לשימוש.
הסברנו לה כי מסיבות דתיות, למרבה הצער, לא נוכל להשתמש בכלי המטבח שלה אך אין לנו בעיה מאחר והבאנו כלים משלנו. זה הרגע שבו הכל התחיל.
היא נראתה מבולבלת.
היא הסתכלה על אבא שלי, ולפתע אורו עיניה. היא הבחינה בכיפה שלו.
ביקשה מאיתנו ללכת בעקבותיה החוצה אל הגינה.
מנקודת הגובה שבה עמדנו, ראינו נוף נפלא של אוקיינוס ואוניות. אבל, היא הצביעה לכיוון אחר לגמרי.
"הביטו לשם, בבקשה !" היא אמרה והצביעה לכיוון הגבעות.
רצתה לדעת מה שראינו. "עצים, צמחיה", אמרנו ..... "תסתכלו שוב ותתמקדו !", דרשה.
"משהו לא מזוהה שנראה כמו שיניים, נקודות לבנות" אבא שלי אמר.
היא הביטה בנו לרגע ארוך ואמרה: "זה בית הקברות היהודי". הייתי המומה. כולנו היינו המומים. היינו כאן על אי בודד ביוון. מי שמע על יהודים במקום ?.
ניסיתי להעלות זיכרונות על סיפורים וחוויות ששמעתי מהחברים שביקרו כאן. דבר לא עלה בדעתי.
מרגע זה עד שעזבתי את יוון, חופשת הקיץ המרגיעה ושתיית "אוזו" על החוף, הפכה למסע מרתק.
בסופו חשפתי סיפור בלתי נשכח. למחרת בבוקר, עליתי על ה"טוסטוס" השכור שלי ונסעתי לבית הקברות.
הצמרמורת שעברה בי התחילה כשראיתי לראשונה את ה"מגן דוד" על השער השחור הקטן.
הרעד התגבר כשנכנסתי לתחומי בית הקברות.
זהו בית קברות ענק המכיל מאות קברים מהמאה ה- 16 ועד 1955.
השטח היה שמור היטב, ואבנים קטנות הונחו על קברים רבים, כאילו היו כאן מבקרים לאחרונה.
1955 ? - חשבתי לרגע, מי שמכיר את ההיסטוריה של יוון והאיים שלה אפילו קלושות, יודע כי לא היה מקום שנפגע יותר על ידי הנאצים.
רודוס, קורפו, סלוניקי, אתונה. אובדן חיי היהודים ביוון היה הרסני.
מ- 1944, כמעט שלא נשארו יהודים אפילו בקהילות הגדולות. ע"כ החלטתי לחקור.
במרכז בית הקברות עמד בית קטן. ניגשתי לשם.
זהו ביתו של השומר (דור שלישי של שומרי בית הקברות היהודי בזקינתוס).
האיש מדבר אך ורק יוונית. חוסר יכולתי לדבר את השפה מנע מאיתנו לנהל שיחה עמוקה איתו.
רציתי להמשיך את חיפוש ההיסטוריה היהודית של האי הזה, ותוך חמש דקות הייתי בבית העירייה.
כשסיפרתי לפקיד בדלפק הקבלה מה אני מחפשת, הוא שאל אם הגעתי כבר לבית הכנסת.
השאלה הוצגה כבדרך אגב, כאילו זה נשאל על בסיס יומי. "סליחה ?", חשבתי שלא שמעתי נכון.
"בית כנסת על האי הזה ?". הוא נתן לי הנחיות.
בית הכנסת נמצא על כביש סואן במרכז האי.
מהרחוב הראשי, בחלל בין שני בניינים, יש שער ברזל שחור, בדיוק כמו זה שראיתי בבית הקברות.
מעל זה היתה קשת אבן עם ספר פתוח.
קראתי, בתרגום חופשי מן עברית המקורית, "במקום קדוש זה עמד בית הכנסת "שלום".
\ כאן, בזמן רעידת האדמה בשנת 1953, גווילי תורה, שנקנו לפני שהקהילה הוקמה, נשרפו".
דרך השער הנעול ראיתי שני פסלים. אם לשפוט לפי הזקנים הארוכים שלהם, הם נראו לי כמו הרבנים
. הכתובת על הקיר הוכיחה לי שטעיתי: "שלט זה מציין את הכרת התודה של יהודי זקינתוס לראש העיר קארר ולבישוף כריסוסטומוס".
על מה הכרת התודה ? מי האנשים האלה ? למה הפסלים ? מה קרה כאן ? היו לי הרבה שאלות.
הייתי חייבת למצוא קצה חוט, אם לא תשובה.
חזרתי לעירייה, נרגשת ורועדת. ניגשתי לפקיד, שכבר הכיר אותי, והתחלתי לחקור אותו על מה שקרה כאן.
הוא הפנה אותי אל סגן ראש העיר, בקומה השלישית.
מצאתי את החדר שלו. דפקתי בדלת ושאלתי אותו אם הוא יקדיש לי כמה דקות. הוא נעתר ברצון.
כעבור חצי שעה יצאתי עם המידע זה:
ב -9 בספטמבר 1943, פנה מושל הכיבוש הגרמני (אדם בשם ברנז) לראש העיר, לוקאס קארר, בדרישה לקבל ממנו רשימה מפורטת של כל היהודים על האי.
ראש העיר התייעץ עם הבישוף כריסוסטומוס ויחד החליטו לדחות את הבקשה של המושל הגרמני.
למחרת הם נדרשו להתייצב בפני המושל. המושל התעקש וחזר בתוקף על דרישתו לקבל את הרשימה. הבישוף הסביר למושל כי יהודים אלה אמנם לא נוצרים הם אבל חיו במקום בשקט ובשלווה במשך מאות שנים.
הם מעולם לא הפריעו לאף אחד, הוא אמר.
הם היו יוונים בדיוק כמו כל היוונים האחרים, וזה יפגע בכל תושבי זקינתוס אם הם יעזבו.
המושל התעקש שיתנו לו את השמות.
בלית ברירה הושיט לו הבישוף פיסת נייר שהכילה רק שני שמות: הבישוף כריסוסטומוס וראש העיר קארר.
בנוסף על כך הביא הבישוף מכתב מההגמון אל היטלר עצמו, ובו הצהרה לפיה יהודי זקינתוס הם תחת סמכותו ואחריותו. המושל ההמום לקח את שני המסמכים ושלח אותם אל המפקדה הצבאית הנאצית בברלין.
בינתיים, פנו מנהיגי האי אל היהודים המקומיים ודרשו מהם להסתתר בתוך בתי נוצרים בגבעות.
באופן די מפתיע בוטל במהרה הצו (לאסוף את היהודים)– הכל הודות למנהיגים מסורים אלה, אשר שסיכנו את חייהם כדי להציל את יהודי המקום.
באוקטובר 1944, הגרמנים נסוגו מן האי, תוך שהם משאירים מאחוריהם את כל 275 יהודי המקום.
האוכלוסייה היהודית כולה באי שרדה ללא פגע, בעוד שבאזורים אחרים קהילות יהודיות רבות הושמדו.
היסטוריה ייחודית זו מתוארת בספר של Dionyssios Stravolemos, "מעשה הגבורה – הצדקה",
וגם בסרט קצר של Tony Lykouressis, "שירת החיים".
לדברי המדריך למטייל של חיים יזאקיס.
בשנת 1947, מספר גדול של יהודי זקינתוס עלה לארץ בעוד אחרים עברו לאתונה.
בשנת 1948, כאות הוקרה על גבורתם של תושבי זקינתוס בתקופת השואה, הקהילה היהודית תרמה ויטראז' על החלונות של כנסיית Saint Dionyssios.
בחודש אוגוסט 1953 נפגע האי ברעידת אדמה חמורה.
הרובע היהודי כולו, על שני בתי הכנסת שלו, נהרס כליל.
זמן לא רב לאחר מכן עברו שאר 38 היהודים לאתונה.
בשנת 1978, העניק מוסד "יד ושם" לבישוף כריסוסטומוס ולראש העיר לוקאס קארר עם התואר "חסיד אומות העולם".
בחודש מרץ 1978 נפטר היהודי האחרון שנותר בזקינתוס, Ermandos Mordos, והועבר לקבורה באתונה.
כך נסגר המעגל והנוכחות היהודית באי באה לקיצה, אחר כחמש מאות שנה.
בשנת 1992, באתר שבו עמד בית הכנסת הספרדי לפני רעידת האדמה, הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות זיכרון משיש כמחווה לבישוף וראש העיר.
כמה ימים לפני שתכננתי לעזוב את האי ולחזור הביתה, נכנסתי לבנק להמיר דולרים ליורו.
אפילו במקום פשוט כמו בנק, הצלחתי להוסיף עוד חתיכה לפאזל היהודי הזה. פקידה שדיברה בטלפון ואכלה כריך, קראה לי כשהגיע תורי. כשנתתי לה את הדולרים להמרה, היא הושיטה לי את הכסף במעטפת המרה בלי לבקש שום תעודה מזהה. מאוחר יותר, כאשר פתחתי את המעטפה, הופתעתי לראות כל כך הרבה כסף. מסתבר שהם לא ספרו כראוי את הכסף שהיה במעטפה, במקום להמיר 1,000 דולר, היא נתנה לי את המקבילה של 10,000 דולר !.
זה ממש לא הפתיע אותי, כי הפקידה לא הקדישה לי כל תשומת הלב.
מכל מקום, בסופו של דבר, כשהבנק יבין כי כסף חסר, לא תהיה כל דרך להגיע אלי מכוון שלא קבלו ממני נתוני זהות. למחרת בבוקר, התקשרתי לבנק וביקשתי לדבר עם המנהל.
שאלתי אותו אם יש בעיה עם החשבונות בלילה הקודם.
"את חייבת להיות האישה עם הדולרים", אמר, ומיד הזמין אותי למשרד שלו.
כעבור שעה, הייתי בבנק. כשנכנסתי למשרד, האיש שישב מול המנהל עבר לכיסא אחר ונתן לי את מקומו.
חלקתי את חווית הבנק שלי איתו, והערתי שזה יכול היה להיות קל מאד עבורי להיעלם עם הכסף.
המנהל עצמו התנצל מאד על הדרך הלא מקצועית בה טופלתי והודה לי שוב ושוב על החזרת הכסף. כדי לבטא את הכרת התודה שלו, הוא הזמין אותי ואת משפחתי לארוחת ערב במסעדה יוקרתית.
הסברתי לו שלאכול בחוץ זה מסובך מדי עבורנו בשל העובדה שאנחנו יהודים שומרי מצוות.
הוא ביקש את הכתובת שלי כדי שיוכל לשלוח לנו ארגז של יין.
"גם זו בעיה" אמרתי. הסברתי לו שבאתי מישראל לפני שבוע לחופשה, אבל הוסטתי לדבר אחר.
הסברתי: "כמה ימים אחרי שנחתתי, הופתעתי לגלות את הקהילה היהודית שהיתה פה עד לפני 25 שנה" והוספתי: "אתה לא חייב לי כלום.
אתם נתתם הרבה לבני עמי והמעט שאני יכולה לעשות כיהודיה, כדי להראות את הערכתי ותודתי למה שעשיתם עבור יהודי זקינתוס, הוא להחזיר את הכסף הזה, שלא שייך לי ולהגיד לכם: "תודה !"
היתה שתיקה שנראתה כרגע ארוך. האיש אשר פינה את המושב שלו כאשר נכנסתי ולא אמר מילה במהלך השיחה, קם עם דמעות בעיניים, פנה אלי ואמר: "בתור נכדו של ראש העיר קארר, אני המום מאוד ורוצה להודות לך !"

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------מקווה שהאירוע הזה ריגש אתכם כפי שהוא ריגש אותי.

הקרב שמשפיע עד היום באופן תרבותי.

הקדמה:

ישנם קרבות המשפיעים על הרבה שנים מאז סיומם מבחינה צבאית.
ישנו הקרב בקרני חיטים שכתבתי עליו
ישנו הקרב בפורט ארתור שגם עליו הרחבתי
הקרבות הללו השפיעו על העולם במובן צבאי.
אני רוצה לספר על קרב שהשפיע על העולם במובן תרבותי.
זה הקרב שנערך ב 1066 בדרום אנגלייה במקום הנקרא הייסטיגנס
לפיכך הקרב נקרא קרב הייסטיגנס.

נסביר את המקור והקרב עצמו ולאחר מכן נסביר על ההשפעה התרבותית של הקרב.

המקור לקרב הוא כמו רובם המכריע של הקרבות- קרב על שליטה.
אדוארד , מלך אנגלייה מת ב 1066 , שהוא חסוך ילדים.
כרגיל, במקרים אלו, החל מאבק בין טוענים לכתר.
כל אחד מסיבותיו הוא, טען שהוא היורש של המלך.
זה ממש לא משנה מה הטענות של כל אחד מהיורשים
מה שחשוב לציין היא שכל אחד מהיורשים , 3 במספרם, גייס צבא.
השלושה היו- הרולד , גיסו של המלך המנוח
מלך נורבגיה (אני לא זוכר את שמו)
גיום, דוכס נורמנדיה שבצרפת.
גיום טען כי הוא הציל את חיו של אדוארד ואז התחייב אדוארד כי אם גיום ישנה את שמו
לשם אנגלי, וויליאם הוא יירש את אדוארד.
הרולד טען כי אדוארד חזר בו אבל זה ממש לא משנה.
כמו שאמר מאו טסה טונג- האמת יוצאת מהקנה של הרובה.
כלומר מי שינצח הוא זה שישלוט באנגליה.
הרולד שהיה בפועל השליט לאחר מות המלך הכתיר עצמו למלך אנגלייה
אבל השטח המתין למלחמה שתקבע מי יהיה המלך.
בקרב הראשון הביס הרולד את הנורבגי ובזה הסתיים סיפורו של הנורבגי בכל הקשר לכתר האנגלי.
גיום היה איש צבא מבריק.
הוא המתין בסבלנות ונתן לשני יריביו להתכתש.
בינתיים הוא ארגן צבא והפליג לאנגלייה.
הוא נחת בדרום אנגלייה במקום הנקרא הייסטיגנס.
שם התבצר והמתין להרולד.
בכדי לזרז את הרולד הוא החל לבזוז את רכוש האיכרים והאצילים בסביבה.
הרולד לא יכול היה להמתין עוד ולגייס עוד אנשים.
חובתו כמלך היא להגן על נתיניו.
כיצד הוא יראה כמלך אם הוא אינו מגן על נתיניו מפני פולשים זרים, כפי שהוא כינה את גיום?
גם בצבא מצומצם יחסית היה הרולד עדיף על גיום.
לא ניכנס לפרטים אבל גיום הצליח להביס את הרולד כאשר הוא עצמו נלחם עם חייליו כלוחם פשוט
ומפגין אומץ רוח רב.
חייליו של גיום הלכו בעקבותיו בהתלהבות בעוד שחייליו של הרולד לא ראו את מלכם שעמד
בקצה וניהל את הקרב בשלט רחוק.
גיום זכה בקרב והכתיר עצמו למלך אנגלייה.
הוא שינה את שמו לשם המלך וויליאם הראשון ונודע בשם וויליאם הכובש.
השושלת הנורמנדית-אנגלית שהוא היה המייסד שלה שלטה באנגלייה 100 שנים.
עד כאן באשר לוויליאם.
נעבור עכשיו לשאלה החשובה והיא ההשפעה של הקרב הזה.
וויליאם (גיום) היה צרפתי ולא ידע כמעט אנגלית.
כאשר הוא (וצבאו) הגיעו ללונדון ושלטו שם שנים רבות הם שונתה השפה האנגלית.
בכדי שוויליאם יוכל לשלוט נאלצו האנגלים להתאים עצמם למלך החדש.
השפה האנגלית הפכה למיקס של אנגלית וצרפתית.
30% מהשפה האנגלית היום מכילה ביטויים מצרפתית אשר מקורם בשלטונו של וויליאם.
השפה האנגלית הינה השפה המדוברת והמשפיע ביותר בעולם.
(עזבו כרגע את העובדה שיש יותר אנשים שמדברים סינית, הרי ברור שזו לא הכוונה)
כלומר הקרב הזה שנערך בשנת 1066 משפיע עד היום על העולם מבחינה תרבותית.

מי שאוהב את הארץ אינו קורא את הארץ\מייל שהועבר אלי

מ ט ה י ה ו ד י ל א ו מ י )מי"ל(
"לא ארץ נכריה לקחנו לנו, ולא ברכוש-נוכרים משלנו, כי את נחלת-אבותינו, אשר
בידי אויבינו, בעת מן העיתים, בלא משפט-נכבשה. כאשר היתה לנו עת, השיבונו
את נחלת
אבותינו" )מכתבו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס, עפ"י מכבים א', עמודים
342-4 )
טלפון: 03-5615353 yoavi@yoavicpa.co.il E-mail:
מכתב זה מופץ לכ- 18,000 בתי אב - כל הרוצה להסיר כתובתו, ימחק מהתפוצה תוך 48 שעות
9 באפריל 2010
כ"ה ניסן תש"ע
62 / חר
לכבוד
אחי ורעי
קראו, הגיבו והפיצו
מי שאוהב את הארץ לא קורא "הארץ" - )אל-ארד(
1. פרשת גניבת המסמכים הצבאיים, על ידי ענת קם, אינה עבירת
ריגול, אלא עבירת בגידה שהעונש עליה חמור יותר.
2. אורי בלאו ועיתון הארץ, רצו לפרסם את התוכנית של "עופרת
יצוקה", שנגנבה ע"י קם שבוע לפני הפעולה. פרסום שהיה גורם
לשפיכות דמים נוספת של בנינו-חיילינו. רק הצנזורה מנעה את
הפרסום.
3. אדון שוקן, עורך הארץ איים בערוץ 1, שאם לא ינתן חסיון לענת
קם ולאורי בלאו, אזי המסכמים הסודיים יופקרו. במדינת חוק היה
האיש הזה, נעצר תוך שעה מהופעתו הפומבית בטלויזיה ועומד
לדין בגין סחטנות ובגידה.
4. האדון אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ, כתב בפייסבוק, כי
משפחתו של אלירז פרץ הי"ד, ששלחה 4 בנים לסיירת גולני ושניים
מהם נפלו בקרב, היא משפחה של "פאשיסיטים ג'יאדיסטים". הוא
הוסיף "שאינו רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו".
צלצלתי אליו והצעתי כרטיס חד כיווני על חשבוני הפרטי, כדי
שיסתלק מארצנו, לארץ שבה יוכל לחיות באושר כמו למשל אירן או
לוב, הוא כמובן טרק לי את הטלפון. התקשרו אליו גם אתם. עלות
הכרטיס רק עלי.
הטלפון שלו הוא 050-7440369
5. הגיע העת לא רק להחרים את העיתון, אלא גם את המפרסמים
בו. יש לעשות מאמץ שהעיתון "ישראל היום" יפסיק את הדפסתו
בדפוס הארץ.
6. מי שאוהב את הארץ, אינו קורא "הארץ".
מי שרוצה שילדיו יחיו בארץ, אינו מפרסם ב"הארץ".
בכבוד רב,
רו"ח חיים יואבי רבינוביץ
מטה יהודי לאומי

בשולי האירועים א': מדינת הטיפשים\יוסף אליעז

הקדמה: בלהט האירועים אנחנו הרבה פעמים תופסים את הראש ולא מבינים מה קורה אצלינו.

הינה מאמר של יוסף אליעז שמתייחס לרצף של אירועים שלא ברורה מידת ההגיון בהם.

בזמן שעבר מאז המאמר קיבלתי עוד הערה של יוסף אליעז והחלטתי לצרף אותה למאמר. כל מילה אמת.

הינה התוספת ולאחריה המאמר המקורי:

הבעיה היא שהטמטום, כבר לא טפשות, הולך וגדל.
חיילת אוספת שנתיים 2200 מסמכים ואיש אינו יודע.
היא צורבת אותם- ושירותי הבטחון שלנו מנמנמים.
מתברר שמסרה אותם לעיתונאי- משחקים אתו כמו עם חתלתול במקום צו חיפוש ותפישה מיידי.
איש לא חושב, למרות נסיון וענונו, להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ.
עתון הארץ, שעשה שימוש ברכוש גנוב- יוצא להגנתו.
עורך המוסף של העתון משמיץ משפחה שגולה שאיבדה שניים מבניה - העתון מגיב שזה בלוג שלו וזו דעתו הפרטית..
המסמכים מסתובבים בעולם. איש אינו יודע היכן הם. האם "סינדי" פרשה לגימלאות מהמוסד?
אני מתגעגע ל"חלם" הדמיונית.

הינה המאמר המקורי:

בשולי האירועים א': מדינת הטיפשים
יוסף אליעז
העם היהודי התגאה תמיד בחכמיו. עם קטן ממנו צמח ספר הספרים; בניו היו תמיד בחזית המדע, הספרות והשירה, הפילוסופיה, הרפואה והיכן לא. לטוב או לרע – היהודים עמדו בחזית מהפכות, גם במהפכת אוקטובר ברוסיה.אבל- משהו קרה במדינת היהודים. לפתע הטיפשות מבצבצת בכל פינה, למן מוסדות השלטון העליונים ועד לאביונים וחסרי-הבית ואין מבין כיצד זה התדרדרנו כה.היכן להתחיל? זו בעיה, כי גדול מצע הטפשות. בכל מקום שתיגע היא תדבק בידיך ואין מציל. נזכיר רק כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה.א. ביקור סגן הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן בישראל: ביקור ידידותי, שהיה אמור לשמש שיא של הקשרים הידידותיים בין שתי הדמוקרטיות, זו הענקית מעבר לים וזו הקטנה כאן, הפך לשרשרת בזיונות, בה ספגנו מנה כבדה של גינויים, עלבונות, פגיעה ביחסי-החוץ עם מרבית המדינות בעולם המערבי ועם ארה''ב. ערערנו את הבסיס למשא-ומתן עם הפלסטינים (מבלי להתייחס כאן לשאלה אם יש למו''מ זה טעם או סיכוי, ולתרגילים שעושה אבו-מאזן). מדוע? האם היתה כוונה להוכיח נחישות כלפי האמריקאים? לא. אז מה כן היה פה?ובכן היו שתיים: האחת – טפשות שקשה למצוא כדוגמתה; והשניה- חוסר יכולת ממשל ושליטה שהפגינו ראש הממשלה נתניהו, ושר הפנים, אלי ישי (בהנחה שהאחרון אכן לא ידע על הכוונה לפרסם תוכניות הבניה במזרח ירושלים דווקא בימי ביקורו של סגן-הנשיא). תנועת החרות שקדמה ל'ליכוד', השתמשה גם בסלוגן: ''אלוקים, לשלטון בחרתנו''. לקח לו, לקב''ה, הרבה זמן לממש סיסמא זו אלא שֶׁמֵּאָז מתברר, חדשות לִבְקָרִים, שאולי התנועה נבחרה לשלוט אך מישהו שכח ללמדה שלטון מהו.לבל תהיינה אי-הבנות: ראש הממשלה צודק. ירושלים היא בירת ישראל, ואין לשום מדינה, גדולה וידידותית ככל שתהא, זכות להכתיב לישראל אם וכיצד לבנות בבירתה. אבל: זכות לחוד וטיפשות לחוד. פה הטיפשות פגעה בזכות, לפחות בעיני מי שאינו ישראלי.מי יתן את הדין על הטיפשות? אף אחד. בישראל אין עונשים על טיפשות.ב. ''הלשנות'' או הפצת דיסאינפורמציה בתחרות בין תעשיות נשק ישראליות: ממש בימים אלו מתפרסם שתעשיה ביטחונית ישראלית, שלא זכתה במכרז ליצוא מל''טים (מטוסים ללא טייס) בעשרות מיליוני דולר מישראל לקולומביה, חשודה שהפיצה בקולומביה מידע, נכון או כוזב, שהחברה הישראלית שאכן זכתה במכרז שילמה כאילו שוחד כדי לזכות באותו מכרז. מדובר בעסקה בהיקף של 50 מליון דולר, שהיא חשובה מאד לכלכלת ישראל, ואם תבוטל – סביר שההזמנה תינתן לחברה מִתְחָרָה זרה, לא ישראלית, ואלפי מפרנסים ישראלים יחושו ביטול הזמנה זו בפרנסתם.מעבר לזה: טענה על תשלום שוחד פוגעת בישראל. כל מתחרינו ישמחו לחזור על טענה זו בכל מכרז בינלאומי שישראל או חברה ישראלית, תשתתפנה בו. מעבר לכך: במדינות שונות, בהן המשטר נגוע בשחיתות, שמעו שניתן לכאורה לדרוש מיצואניות ישראליות שוחד... הנזק הוא עצום גם אם מנכ''ל משרד הבטחון יוכיח שלא היתה זו אלא השמצה ודיסאינפורמציה. התעשיה האוירית, שבצד הישגיה העצומים גם עלתה למשלם המסים הישראלי סכומי עתק בשנותיה השחונות, מצויה כל העת במבחן כדאיותה וחיוניותה למדינה. זו חברה ממשלתית המתחרה בחברות פרטיות המוכיחות כי ניתן להתחרות בה בלי סיוע ממשלתי. אם חלילה ממנה יצאה הרעה – הרי ששוב שָׁבָה וְנִיסְרָה בענף עליו היא יושבת...ג. התרת הפגנות נגד יהודים בשייח ג'ראח והפגנות כנגד ערבים בכפר השילוח (סילואן).זכות ההפגנה היא זכות יסוד בדמוקרטיה וחובה לשמרה ולאפשר לאזרחים להביע דעתם, לרבות מחאתם במקרה הראוי. זכות ההפגנה היא חלק מחופש הבעת הדעה, ואין חולק על חשיבותן.אולם שוב: זכות לחוד וטיפשות לחוד. בצד חופש הבעת הדעה קיימת גם הזכות לשלמות הגוף וְהַקִּנְיָן. אין להתיר למשטרה למנוע הפגנות, אולם יש להותיר בידיה את שיקול הדעת מתי והיכן. אין טעם לקיים הפגנה כאשר ברור שלא באה אלא להלהיט את הרוחות ולהביא לשפיכות דמים ולהרס רכוש.ניתן היה להפגין נגד ההתנחלות היהודית בלב שייח'-ג'ראח גם במרחק של כמה מאות מטרים מן השכונה. הרי ההפגנה לא באה לשכנע את הערבים שההתנחלות פסולה, או לשכנע את המתנחלים היהודים לוותר על התנחלותם. הכוונה היתה לעורר דעת קהל, להביא לצילום ההפגנה בכלי-התקשורת, ולהשיג רייטינג לרעיון ואם אפשר, באותה הזדמנות, להשיג גם רייטינג אישי...המשטרה הציעה, לאור התלהטות הרוחות הקיימת ממילא בימים אלו, לקיים את ההפגנה במרחק של כ-‏300 מטרים מבתי 'המתנחלים'. בית המשפט העליון קבע שיש להתיר את ההפגנה הראשונה. אם ישפך שם דם יהא זה דמם של המפגינים והשוטרים. לא דמם של השופטים. אלפי שוטרים לא יזכו ליום מנוחה בחיק משפחתם. לדעתי- זו החלטה מוטעית ולא תסווג כשיא החוכמה.ד. הגברת שרי אריסון מחזיקה, לפי מה שקראתי בעיתון, בכ-‏12% ממניות בנק הפועלים, אך מניות אלו מקנות לה שליטה בבנק אשר רוב מניותיו מפוזרות בידי הציבור ודומה שהיא עושה בבנק כמעט כרצונה.לגב' אריסון תאגיד צדקה גדול שהיא עומדת בראשו, והיא עושה שם פעילות מבורכת. מסתבר שבבנקאות אינה מבינה הרבה. היא נותנת אמון באנשים גדלי-גוף ומקריחים. כאשר הדבר קורה בתחומה האישי - יבושם לה. אולם כאשר היא מרשה לעצמה להשתלח בנגיד בנק ישראל, מבלי שתעשה קודם בדק-בית - התנהגותה צריכה להדאיג את כולנו.גם עתה, כאשר מעט מפרטי החקירות דלפו לידיעת הציבור לא ראיתי שהתנצלה בפני הנגיד ובפני המפקח על הבנקים.שוב: התנהגות שאינה מעידה על חכמת-יתר. אולי ראוי לה למנות אנשים ראויים למשרות הבכירות בבנק, החל מהיו''ר וכלה במבקר הפנים ולהתפנות יותר לעסקי הצדקה החשובים שהיא מנהלת?הבנק עומד בפני ''תביעה נגזרת'' – תביעה בה בעל מניות דורש שהחברה שהוא אוחז בחלק ממניותיה תתבע בגין הנזקים שנגרמו לה. יש לקוות שהתביעה תוגש ואולי אז ייעשה סדר בבנק ענק זה המחזיק בכל-כך הרבה כספי ציבור.ה. מדברים רבות על ענישה. העיתונות מותחת ביקורת (מוצדקת מאד לעתים) על עסקאות הטיעון בפלילים ועל ענישה קלילה של רופא שנטל שוחד, עברייני תנועה שגרמו למוות ונדונו לעבודות שירות, ועוד ועוד.אצלנו שודד ששדד כמה מאות שקלים עשוי להשפט לחמש שנות מאסר, ובצדק. אולם דומה שבתי-המשפט מקילים מאד בעבריינים הכבדים באמת. ככל שהאילן גבוה יותר כן הוא מטיל צל גדול יותר על כולנו.שר שסרח ונטל שוחד, שכפר בעבירות, השמיץ את מערכות התביעה, נדון, כמו שר אוצר שגנב מקופה שהיה מופקד עליה מאות אלפי שקלים, לשנות מאסר בודדות. איש מהם לא היה צריך לצאת מהכלא לפני שישא לפחות בעשר שנות מאסר. אותו בניזרי הנכבד, שטרם גמר להטיח האשמות במערכות החוק, וטרם ריצה מחצית שנת מאסר - כבר העז לבקש חנינה. האמת- אינני בטוח שלא יזכה בה. מי ששמע את נשיא המדינה יוצא בישיבת פוניבז' בזכות בחורי-הישיבה המשתמטים מצה''ל לא יתפלא אם באותו מחול לנשיאת-חן בעיני החרדים גם בניזרי יחונן.ומה עם אותה אתי אלון שגנבה רבע מיליון שקלים ומוטטה בנק בישראל? לכמה שנים היא נדונה? נזכיר כי בארה''ב נדון מיידוף, בן השבעים, לחמישים שנות מאסר. אצלם אין ניכוי שליש בגין התנהגות טובה...יכולתי להביא עוד ועוד דוגמאות לטפשות בה אנו מנהלים את חיינו כאן. ראינו את ראשי השב''כ והמוסד לשעבר, שזכו והיו לשרים בישראל, ולתמוה כיצד גופים אלו פעלו היטב תחת אנשים נבונים אלה. אלא שעיני כבר דומעת...בתפילת הבוקר מתפלל העם: ''הנותן לשכווי בינה''. אם התרנגול קרוי ''גבר'', מה נעשה אם לגברים ניתנה בינת אותו בעל-כנף.