רעידת האדמה ב 1960 בצ"ילה

בעקבות רעידת האדמה שפקדה את צ"ילי בימים האחרונים שלח

שאול נעים מאמר מעניין

מה הקשר בין רעידת אדמה בצ'ילה בדרגה 9.5 בסולם ריכטר

לבין המונדיאל -אליפות העולם בכדורגל ?


לפני 50 שנה, בשנת 1960,פקדה את צ'ילה באיזור מגנטודה סידרת רעידות אדמה,החזקה ביותר שנמדדה אי פעם
הדרגה 9.5 בסולם ריכטר. שליש מהמבנים במדינה נהרסו! הרוגים, פצועים, הרס נורא של תשתיות,מאות אלפים ללא קורת גג.
זמן קצר לאחר מכן ,התכנסה מועצת פיפ"א על מנת לבחור את המדינה שתארח את המונדיאל השביעי בשנת 1962.
יו"ר ההתאחדות בצ'ילה קרלוס דיטבורן פנה בדרישה מוזרה ויוצאת דופן : " אנחנו חייבים לארח את המונדיאל, אין לנו שום דבר אחר,
הכל אצלנו הרוס. אם נקבל הזכות לארח המונדיאל,תקום תנופת בניה מואצת,יבנו איצטדיונים,תשתיות כבישים בתי מלון ועשרות
אלפי מקומות עבודה ורק כך נתחיל להתגבר על האסון." בדרך כלל מדינה המציגה מועמדותה מוכיחה שיש לה האמצעים
והתשתיות לארוח המשחקים,וכאן בדיוק ההיפך.
באופן מפתיע צ'ילה אמנם זכתה בכבוד לארוח המשחקים.

המשחק הזכור היה בין צ'ילה לאיטליה. נקרא :"הקרב על סנטיאגו" צמד עיתונאים איטלקים פירסמו סדרת כתבות בה השמיצו את הבירה סנטיאגו
ואת נשות העיר. הם חמקו מצ'ילה עוד לפני תחילת הטורניר,אולם לקראת המשחק רצו 66,000 הצופים-
נ ק מ ה.
התפתח משחק סוער ובו צביטות, מכות,בעיטות ללא תגובת השופטים.הם איבדו שליטה על הנעשה בכר הדשא.
התוצאה: שני שחקנים מורחקים לאיטליה,שחקן נוסף שלהם עם אף שבור ממכה אכזרית ומכוונת.
שני שערים ברבע השעה האחרונה לזכות צ'ילה חרצו את גורל המשחק.
לקינוח זכה אוטובוס השחקנים של איטליה במטח אבנים עם צאתו מהאיצטדיון.

בהמשך בחצי הגמר גברה בראזיל על המארחת צ'ילה.
גארינצה כבש לבראזיל שני שערים ובישל את השלישי.בדקה ה89 לאחר שספג שוב ושוב בעיטות,
החזיר בעיטה והורחק. ברדתו מהמגרש ספג בקבוק בראשו ונפצע.

בגביע העולם זכתה בראזיל בפעם השניה ברציפות,צכיה במקום השני וצ'ילה במקום השלישי.

מארבע כנפות תבל

סיפורה של נינה
הסיפור של חזרת עם ישראל לארצו הינו סיפור מדהים ומרתק.
אנשים גלו מארצם ונדדו על פני כל קצוות תבל וחזרו לארצם.
ביקשתי מנינה איגל לשלוח אלי את סיפור משפחתה.
בסיום הסיפור המרתק ישנן הערות שלי.
הסיפור של נינה:
"הי עופר,
האמת שזה באמת סיפור מרתק,
אני שמחה על ההתעניינות,אגב,מדובר על סבא של אמא שלי,למעשה אבא של סבתא שלי,
הוא היה מפקד גדוד בצבא הלבן,כל הגדוד שלו ברח לסין (באמצעות הרכבת) ,והנשים שלהם הגיעו בנפרד.
וכך נולדה סבתא שלי בחרבין ,היא התחתנה עם מתמטיקאי רוסי ולהם נולדה אמי .
היו להם חיים מאוד נוחים בסין (אחוזה – משרתים ,טבחים אומנת וכו') החינוך ובתי הספר היו רוסיים לחלוטין.
הילדים הסינים לא היו רגילים למראה מערביים והם קראו לאמי עיני דג בגלל העיניים הכחולות שלה.
בינתיים הגיעו גם סוחרים יהודים לסין (גילו את הפוטנציאל המסחרי שם) וסבתי התחתנה בשנית עם יהודי,שהיה המזכיר הראשון
הכללי של הקהילה היהודית (אגב,אבא של אולמרט היה הרופא בקהילה היא חיה עד גיל 18 בסין ואז לקחה אנייה לארץ ישראל – 1956 .
ובארץ הכירה את אבי,שהוא יליד 1930 – שהיה ילד רעב בבית יתומים בזמן המצור על לנינגרד (ההורים שלו נהרגו שם) ,הוא לבד נדד מבית יתומים לבית יתומים ברחבי רוסיה ופולין,
עד שהגיע באוניית מעפילים לארץ בשנת 48'.

לגבי הבריחה מסין והצבא הלבן,אני אעשה קצת מחקר ואני אחזור אליך.
אגב,לכל שנת לימודים באוניברסיטה , זכיתי למלגה מאיגוד יוצאי סין,זה איגוד מאוד פעיל ותורם המון,רוב התרומות מגיעות מארה"ב,
שכן רוב יוצאי סין בסופו של דבר עברו לגור בארה"ב כמו סבא שלי ז"ל.


הערות שלי:

זהו סיפור מרתק שנוגע בנקודה שממעטים לדבר עליה- עלייה מסין.
אני מוסיף קטעים שנותנים רקע היסטורי למאורעות שבני משפחתה של נינה חוו.
אבל הסיפור שמסופר בגוף ראשון הוא של נינה.
נתחיל במלחמת האזרחים.
ב 1917 התחוללה המהפכה הרוסית.
הצבא של המהפכנים כונה הצבא האדום (אני אסביר לקראת מאי את מקור הצבע האדום)
כל אלו שהתנגדו לקומוניסטים הקימו צבא שנקרא הצבא הלבן.
השם נלקח מהכינוי של הצאר ששלט ברוסיה עד המהפכה ונקרא בשם הצאר הלבן וזאת
על שום ממלכת השלג שהוא שלט בה.
הצבא הלבן הורכב אנשי דת, קצינים בצבא הצאר שהיו נאמנים לשלטון,
בעלי אדמות, משפחת המלוכה, שואפי דמוקרטיה ואפילו מפלגות פועלים שהתנגדו לקומוניסטים
הם נעזרו בתמיכה מבחוץ בכסף ובציוד ופרצה מלחמת אזרחים 1918-1921 שבסיומה
הובס הצבא הלבן ושרידיו ברחו להרבה מקומות מפחד האדומים.
אחד המקומות הללו היה חרבין.
חרבין היא עיר בדרום מזרח סין.
הצאר האחרון , ניקולאי השני , סלל מסילת רכבת בכדי שהעיר תשמש כמקום סחר לפרוות.
חרבין נמצאת לא רחוק יחסית מרוסיה אבל לא הייתה בריבונות רוסית מאז מלחמת יפן-רוסיה 1904.
בני אצולה רוסית התגוררו בסין.
הם ניצלו את כוח העבודה המקומי הזול ובעזרת הרכוש שהצליחו להבריח התפתחה העיר.
ב 1948 עם סיום מלחמת האזרחים בסין השתלטו הקומוניסטים על האזור.
ב 1950 הושגה הסכמה בין המפלגות הקומוניסטיות של סין וברה"מ על מתן דרכונים סובייטים
לרוסים שנמצאו בחרבין ו"עידוד" האוכלוסיה לחזור לברה"מ.
מטבע הדברים הרוסים הלבנים לא רצו לחזור לברה"מ והחלו נוטשים את חרבין למקומות שונים.
חלק מהיהודים ששהו שם הגיעו לישראל. כפי נינה מזכירה מדובר גם במשפחתו של אולמרט.


מספר משפטים לגבי המצור על לנינגרד שמוזכר ע"י נינה.
ב 1941 במשך 3 שנים הייתה לנינגרד במצור ע"י הנאצים.
מתוך 3 מליון תושבים שרדו פחות מחצי מליון. חלק מהתושבים פונו מהעיר, בעיקר בחורף.
הנהר שקפא אפשר בריחה של תושבים מטבעת המצור הגרמנית.
רוב התושבים מתו ברעב והניצולים עברו גהינום שכלל אכילת קרשים, חתולים, כלבים ועכברים.
על לנינגרד כיום סנט פטרסבורג ארחיב בפעם אחרת ואם יש למישהו תמונות יפות\מצגת על העיר אשמח
לקבל ולצרף למאמר.

לסיום נקודה שכדאי לזכור:

אצלנו אנשים עברו את הגיהנום של השואה ,
באו ארצה, ללא משפחות ועזרו להקים מדינה לתפארת.
אף אחד לא מוגדר כפליט.

(גם סבא שלי שהגיע ללא רכוש אף פעם לא הגדיר עצמו כפליט)
אצל הערבים יש שמגדירים עצמם כבר דור שלישי כפליטים.
זה ההבדל בין המצב שלנו למצב שלהם.

"האפיפיור הרע"

אפשר להתנחם שהשחיתות אצלנו עדיין לא הגיע לרמה הזו.

להלן מאמר של שאול נעים והערות שלי בסוף המאמר.
אלכסנדר ה-6 - האפיפיור שרצה להוריש את משרתו ל"בניו"


רודריגו בורג'ה חי בשנים 1431-1503.
בשנת 1492 התמנה לאפיפיור ומאז נקרא אלכסנדר ה-6.
התקופה היא תקופת הרנסאנס בפירנצה, נודע כנואף ורודף תענוגות.
הוא רצה להפוך את האפיפיורות למונרכיה שעוברת בירושה מאב לבן.
כאשר ילדה אחותו לוקרצ'יה שני ילדים ללא נישואים, הכריז שהם בניו ושאף שהם יהיו
יורשיו על כס האפיפיור.
כאשר התברר לו כי אחותו התחתנה, הזמין אליו את גיסו החדש לשיחה וחנק אותו במו ידיו.


הערות שלי-
משפחת בורג"ה הייתה משפחת פשע שייסד האפיפיור רודריגו בורג"ה.
האפיפיור הכניס ל "מקצוע" את משפחתו.
בנו צ"זארה מונה ככומר בגיל 6 ו והתקדם יפה בסולם הדרגות של הכנסייה עד שמונה
בגיל 17 לקרדינל (דרגה אחת מתחת לאפיפיור).
האפיפיור הקדוש הביא לדרגה עליונה את נושא השחיתות- מעשי שוחד ומינוי קרובים למשרות גבוהות נעשו בגלוי.
בנוסף לכך התמחה האפיפיור בהרעלת אנשים.
אנשים אמידים הורעלו ע"י האפיפיור או בניו ובתום ההספד שנשא האפיפור הוא הודיע על צו של הכנסייה להעברת רכוש הנפטר לטובת עבודת האל כלומר הכנסייה כלומר לטובתו.
תרבות ההרעלה השתרשה עד כדי כך שעד היום כאשר לא רוצים ללכת למקום אומרים באיטליה
"אני לא רוצה לסעוד בארוחה של משפחת בורג"ה".
בסופו של דבר מצא האפיפיור את מותו בהרעלה מצד אחד מאויביו.

הקרקס המעופף

להלן סיפור על יחידה צבאית שהשפיעה רבות אבל לא מוזכרת מסיבות שאני אפרט בהמשך.

מלחמת העולם הראשונה הייתה המלחמה הגדולה שבה השתמשו
בחיל אויר.
כמו בכל נשק חדש עד שאין ניסיון לא מצליחים להפיק תועלת מקסימלית.
זה היה מצב בחיל האוויר של כל הצדדים הלוחמים.
לגרמנים היה רעיון פשוט וגאוני לשיפור מקסימלי בזמן קצר
של חיל האוויר שלהם.
הם קיבצו בטייסת אחת את כל הטייסים המצטיינים שלהם.
הרעיון הוא שהרבה טייסים טובים ילמדו מטייסים טובים גם הם וכך הם ישפרו
עוד יותר את היכולות שלהם וייצרו תורת לחימה של חיל אוויר.
הערכה הייתה שהתחרות בין האנשים המוכשרים הללו תגרום לכל אחד מהם לנסות
ולחדש עוד וכך הרמה תעלה עוד יותר.
היחידה הוקמה בינואר 1917 ופעלה בעד סיום המלחמה.
לא היו באותה תקופה פצצות חכמות, ירי בסגנון שגר ושכח וכדומה
המנצח בקרבות האוויר היה זה שהיה מצליח לשבת על זנב מטוס היריב, זה שהיה צולל
מלמעלה או מפתיע בירי מלמטה , זה שהיה מגיח בין העננים וכדומה.
אנשי היחידה התאמנו רבות בכדי לשפר את היכולות, בכדי להדגים מה צריך לעשות וכמובן
גם להשוויץ בפני האחרים.
תעלולי האקרובטיקה באוויר הביאו להם את השם "הקרקס המעופף".
למפקד היחידה מונה הטייס המהולל ,הברון האדום, שהזכרתי אותו כבר במאמר קודם.
סגנו היה הרמן גרינג.
כאשר נפל הברון התמנה גרינג למפקד היחידה.
גרינג היה נאצי עוד לפני שהומצא המושג נאצי

גרינג בנה את רוח היחידה בהתאם לדעותיו הנאציות.
היחידה פעלה בצורה מקצועית ביותר וכאשר נכנעו הגרמנים היה כעס רב ביחידה.
על "הבגידה" בכניעה.

האשמים היו ,כמובן, היהודים שהשפיעו על האמריקאים להיכנס למלחמה.
גרינג כינס את אנשיו והבטיח להם שיון יבוא והם ינקמו על התבוסה ועל הבגידה.
"אנחנו, הגרמנים, הם האדם העליון ויגיע היום שננקום בבוגדים ונכבוש את העולם."

אנשי היחידה התאמנו ושיכללו את תורת הלחימה והמתינו למפקדם גרינג ליום הפקודה.
רבים מהם היו בצמרת המשטר הנאצי.
גרינג היה סגנו הבכיר של הטלר,
רודולף הס, מראשי המשטר
ארתור גרייזלר התמנה כמושל של חלק גדול פולין ובשטחו הוא הקים את מחנות
ההשמדה הראשונים.

יש הערכה רבה לביצועים המקצועיים של היחידה אבל עקב הקשר הישיר שלה
לנאצים שם היחידה לא מוזכר כיום.

מכתב להמן הרשע

להלן מייל שהועבר אלי והחלטתי לפרסם לכולם, לכבוד פורים , חג שמח לכולם.

תסלח לי על הכינוי, אבל אני לא סגור על שם המשפחה שלך, וככה אתה מוכר יותר. אתה יודע שאת המגילה סיימת רע, רע מאוד אפילו, ואני לא רוצה לזרות לך עוד מלח על הפצעים, אולי רק עוד קצת פרג על האוזניים.
תשמע, העניין הוא שאם היה לך קצת מזל, והיית חי היום במדינת ישראל, לא היית גומר על העץ. קח למשל את הבית שלך, שהועבר לאסתר ולמרדכי על ידי אחשוורוש. בימינו, היועץ המשפטי לממשלה בחיים לא היה נותן לדבר כזה לקרות. פה לא הורסים אפילו את ביתו של המחבל שרצח שמונה בחורי ישיבה, לא מפרקים אפילו סוכה. בחברון לא נותנים ליהודים אפילו בית של יהודים, אז לקחת בית ממי שבסך הכל תכנן, רק תכנן, להשמיד להרוג ולאבד איזה עם? לא אצל מני מזוז.
גם העץ שבנית בשביל מרדכי, ושעליו מצאת את מותך, לא היה שורד אצלנו. תרשה לי להניח שלא היו לך היתרי בנייה כשהרמת עץ לגובה חמישים אמה. בפרקליטות כמו שלנו, לא היו מאשרים לאחשוורוש לתלות אותך ואת בניך על מבנה בלתי חוקי, ועד שהם היו משלימים את כל ההיתרים כחוק, כבר היית מת בשיבה טובה במיטתך.
חוץ מזה, אתה יכול להיות בטוח שבמדינת ישראל של היום, היו מעניקים לך ולבניך חנינה. אחרי הכל היית שר בממשלת אחשוורוש, ולשרים מתייחסים אצלנו יפה. אצלנו שר שהורשע בביצוע מעשה מגונה חזר לכהן בתפקיד בכיר יותר, ויש לנו שר ששתק בחקירת משטרה. עם הנשיא שלנו לשעבר, פרסי אגב, סגרו עסקת טיעון יפה. ואם אתה דואג לפרשנדתא ולילדים, אז יש לנו עמרי, בן של, שהורשע בבית משפט וחיכו לו שנה וחצי עד שיהיה לו נוח להיכנס, ועכשיו הוא כנראה יקבל חנינה בקרוב. בכלל, המן, אני רוצה לומר לך שעם כל השנאה שלך ליהודים, במדינת ישראל של היום היית מוצא המון יהודים שיזדהו אתך. טלי פחימה היתה לוקחת אותך לסיבוב בעיר עם סוס ובגדי מלכות, גדעון לוי מ'הארץ' היה כותב שהיהודים אשמים בפור שהפלת עליהם. ויש פה הרבה יהודים אחרים שהיו מפרגנים לך וטוענים שנעשה לך עוול, ושבכל אשם המרדכי הזה ממאחז שער המלך, שהתעקש לא לעשות לך כבוד. אם הם לא היו כובשים את שער המלך, מתנחלים שם ומתגרים במקומיים, אף אחד לא היה רוצה להרוג אותם. אין ספק, היתה אומרת זהבה גלאון, שאנחנו הבאנו על עצמנו את שנאת מרדכי ואת גזירות המן.
אתה יכול גם להיות בטוח שבתקופתנו שום מגילה לא הייתה מסתיימת בשלטון היהודים בשונאיהם. זה לא היה עובר בבג"ץ. השופטים שלנו, שעליהם גאוותנו, לעולם לא היו מאפשרים 'ונהפוך הוא'. אצלם רק שופט ממנה שופט ורק חבר מביא חבר. ואם לבית של יהודי היה נכנס איזה אגגי באמצע הלילה, ומקבל חרב בראש, היו עוצרים את היהודי ומעמידים אותו לדין. תשאל את שי דרומי.
בקיצור המן, לא נולדת במקום הנכון. עם קצת יותר מזל, היית זוכה בסוללה של פרקליטים שיצילו אותך ואת כל בניך מפרשנדתא ועד ויזתא. אולי חוץ מדלפון. פרקליטים משום מה לא אוהבים אותו.
האמת, לא היית צריך אפילו להיוולד בישראל. יכולת לעשות חיים גם בשושן, תסתכל על חבר שלך, אחמדינג'אד. זהו. שתדע לפעם הבאה.

הקם להורגך השכם להורגו

בעקבות הקולות שנשמעו אחרי החיסול של הרוצח בדובאי קראתי מאמר מעניין בנושא

ואני מביא אותו בשלמותו.

להלן מאמר של אהרון רול

20 פברואר 2010

המניעה תמיד יעילה ואפקטיבית יותר מאשר הטיפול במחלה לאחר שפרצה ועל הנחה זו מבוססת הקריאה שבכותרת. דומה וקיים ציבור בינינו, אמנם זניח אך קולני, המנסה להתעלם מאמת בסיסית זו בשם אידאולוגיה יפת נפש אוניברסלית אשר אין לפסלה בתנאים (שוויצרים) מסוימים אך יש להתעלם ממנה לעת הזו במצבה הגאופוליטי האזורי של ישראל. והרי כבר נאמר "ועת לכל חפץ".
הציווי לפעולה מקדמית על מנת להציל חיים, עקב הזכות העליונה לחיים, חייב היה להיות ברור לכל שעיניו בראשו אך הפך לבזוי ולמשיסה בידי אותו מיעוט קולני, פוסט יהודי וציוני בינינו. לא בכדי טוענים רבים כי השמאל המיליטנטי העולמי חבר לג'יהאד העולמי האיסלמיסטי להכפשת ישראל, היהדות והציונות. אפשר ששתי הקבוצות יוצאות ממניעים שונים אך התוצאה הינה זהה דהיינו, הפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" שהינו שם הקוד למדינה פלשתינית על פני מדינה יהודית בארץ ישראל.
קיימת הסכמה כוללת כי זכות ההגנה העצמית שמורה למותקף. גם ההנחה כי "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", תקפה ומוסכמת. ומכאן כי חיסול ממוקד של פצצה מתקתקת הינו לגיטימי כאמצאי נגד מקדמי לנזק קוטל חיים אפשרי העלול להיגרם במדה ולא תינקט הפעולה לעצירתו. ברי הוא כי חייבת להיות הצדקה מלאה ומדתית במסגרת האמצעים העומדים בפני המדינה לוודא כי ייפגע מקדמית אך הרוצח / מחבל בכוח.
ראוי לציין כי החוק מכיר בהבדל שבין האמצעים להגנה עצמית של הפרט בהשוואה לזכות ההגנה עצמית של הכלל. על מנת למנוע אנרכיה חברתית, החוק אינו מתיר לפרט לנקוט באמצעי מנע מקדמי אלים (למעט הפעלת התנגדות מילולית סבירה ומידתית), אלא להזעיק את רשויות החוק לפיתרון הבעיה. כיוצא מהכלל, אפשר והתהווה מצב קיצוני של סיכון חיים מידי וברור של המותקף ואזי, הכלל לעיל ישתנה בהתאם (חוק דרומי). מאידך, ציבור מסוים, אומה או עם הנימצאים בסכנה קיומית יכולים, רשאים ואף חייבים, בתנאים ומגבלות מסוימים, לנקוט באמצעי התקפי-מקדמי כתגובה לאיום המתפתח אשר סופו מוערך כמסכן חיים של פרטים בציבור. במקרה זה "הכמות הופכת לאיכות חדשה" דהיינו אין דומה הגנה עצמית של הפרט, להגנת צבר הפרטים.

מצבו של העולם המערבי מסתבך כיום משום שבתוכו ומתוכו עדיין יוצאות קבוצות הדוחות את הזכות הטיבעית של בני האנוש להגנה עצמית ואת זכותו של עם להתגונן באופן אפקטיבי כנגד הקמים עליו לכלותו. קבוצות אלו המזוהות ברגיל עם השמאל הקיצוני המשיחי, חוברות לאויבי עמם מהג'יהאד העולמי האיסלמיסטי, על מנת לקעקע את אושיות קיומם הם, בשם אידאולוגיה הזויה, אידאולוגיה שאינה לגמרי שפויה.
זוהי בדיוק המתקפה אשר מדינת ישראל עומדת בפניה בידי "הגולדסטונים" האיסלמיסטים מבחוץ החוברים ל"גולדסטונים" המשיחיים מבפנים במסעם המשותף לחסום את זכות ההגנה העצמית של ישראל המותקפת והעומדת בסכנה קיומית מתמשכת וברורה.
מכאן ברי גם מדוע "הגולדסטונים" בינינו המודעים לעליונות צה"ל בשדה המערכה, עמלים ללא לאות לגמד ולהביא את מדינת ישראל על ברכיה תוך הצגתנו כבילתי לגיטימים, על מנת להכניענו (להחלישנו –בעיברית מכובסת), בפני אויבינו בסופו של תהליך. האפשרות כי בכך יצבעו חופי הים התיכון בצבע דם בנינו, אינה טורדת כלל את מנוחתם.
לגישתם של אלו, מלחמות במדה ופורצות חייבות להמשך לעולם ועד באשר המלחמה בין הניצים חייבת להיות "פרופורציונלית", שקולה ומידתית דהיינו, (לטעמם) אסור על צד אחד להפעיל אמצעים שוברי שיוויון על הצד האחר. הרוג בצד אחד יעלה בהרוג אחד בצד השני. בנין שנהרס בצד אחד שווה לקריסת בנין בצד השני. גישה זו הינה אינפנטילית, אוטופית ומעוותת המנציחה את מצב הלוחמה בין הניצים לעולם ועד באשר לעולם לא יגבור צד אחד על משנהו ומכאן שהסיכסוך לעולם לא ייושב במדה וגלש לידי מצב לוחמה. היוצא מכך הוא כי דוקא הגישה "הנאורה", הרופסת, הפייסנית והמפיסה כלפי אויבינו היא הממיטה על ראשינו צרות צרורות, מלחמות אין סופיות ומשפחות שכולות נוספות לבנים נפלאים.
לעיתים, משכלו כל הקיצין, קיימת הצדקה להמשך המדיניות באמצעים אחרים (צבאיים). מעטים רוצים בכך אך זו המציאות. מצבנו במזרח התיכון עד כה מלמד על כי התחפרות של שני הצדדים בעמדותיהם, בהתאם לאמיתות אובייקטיביות או סובייקטיביות, ללא שמץ של נכונות לויתור (הדדי ומתואם) ולפתרונות בינים, אכן יביא למצב של לוחמה. השפעתו של הגיהאד העולמי בנעשה באזורינו ללא תלות במעשינו, תביא למלחמה. רעיונותיה הקולוניאליסטים של איראן יחדיו עם עוזרותיה באזור, תביא למלחמה. חוסר רצונו הנחרץ של צד אחד מהצדדים הניצים (הערבי) להשלים עם קיומו של הצד האחר (היהודי) בכל תנאי, יביא למצב של לוחמה וכן הלאה. ובאם כך, במלחמה כמו במלחמה, אנו נוקטים ובדין באמצעים שאינם רופסים, אחד מאותם אמצעים כולל את המכה המקדימה, או החיסול הממוקד המקדמי של "איום לאומי מתקתק" או "פצצה מתקתקת".

ומכאן, לעיניני דיומא
בעיתון "לאנשים החושבים שחושבים", "הארץ", כבר הקימו סוכת אבלים וירטואלית לזיכרו של הצדיק בעל שאר הרוח, השהיד הידוע מבחוח. יוסי שריד שזיקנתו מביישת את בחרותו (פטפטן שאינו מסוגל לסכור פיו באשר לדפוסי פעילות המוסד), ממש מתמלא עקצוצי עונג להצביע על "כישלון" המוסד בפעולה בדובאי, בל ניתמהה איפה באם נאתרו מחלק סוכריות ברחוב שיינקין לציון "הפשלה". הינו מבכה תמרורים את ידידו מנוער "הנאור"-מבחוח ומפנה כמובן אצבע מרמזת כלפי ישראל המעזה (רחמנא ליצלן) לחסל את אויביה מבעוד מועד. יוסי מלמן בתפקידו העדכני כבוגר קורס נביאים מתקדם (ולמי ניתנה הנבואה?) כבר קובע ואף מנסה ללחוץ ולהשפיע דרך ניתוח פורח באויר, באשר הוא כידוע מתקשר עם הבורא, כי לא יבוצעו פעולות כאלו בעתיד.
הנה כבר מופרחות בעיתון זה קריאות להתפטרות ראש המוסד דגן. למה, מה קרה, מי מת? אהה כן, חוסל מרצח מתועב אשר כל עמלו בחיים מכוון היה כנגד מדינת ישראל ותושביה. נעלם מהללו ואפשר שבמכוון, כי 'אמירות דובאי' מממנת טרור ומהווה מקום מקלט לפעיליו, מעבר לחזות הנוצצת בה הינה מתהדרת. נעלם מהללו (כן, וודאי, לכאורה), כי אנו מצויים במלחמת חורמה, לחיים ולמוות עם הקמים עלינו להשמידנו ובמלחמה כמו במלחמה, לעיתים נופלים גם שבבים.
מגמת ההכפשה של כל היקר לעם בישראל נימשכת במדיה וזאת על מנת למלא משאלות אידאולוגיות שאין חלקן עם רובנו ככולנו. והכיצד נישכח את "מבצע" החיסול וההכפשה המכוון והשיקרי כנגד קצין צה"ל (בהתאם לפסק דין בית המשפט), ובעקיפין כנגד הצבא כולו של העיתונאית אילנה דיין. הקו אותו קו, הכוונה אותה כוונה. אליה חוברים כעת "בקודש", הערב-רב הידוע לשמצה: ברנע, אברמוביץ', אורן, שיפר, כספית ועוד 'כרוביות' כדוגמתם.

הפרשנים במדיה ממש מתעלים על עצמם בדיצתם להכפשת "המוסד" (היוצאים מהכלל לטובה הינם אלון בן דוד ורוני דניאל), ופועלו המבורך בחיסול המרצח מבחוח. המילים "כישלון" ו"פשלה" מופיעות בכל שורה ושורה. נעלם מעיני "מומחי השחץ" בפרוטה הללו כי בתנאים השוררים בדובאי הרי המבצעים (יהיו אלו אשר יהיו), היצליחו במשימתם: ניכנסו, ביצעו, ויצאו בעילום שם, ללא פגע. האם ניתן היה לבצע את פעולת החיסול טוב יותר? אפשר, ואפשר שלא, אך ברי הוא כי כל "המומחים" אין להם ולו מושג ירוק הכיצד לבצע פעולה סבוכה מעין זו, בתנאים הקיימים בדובאי, באופן המיטבי. לאחוז המקרופון או המקלדת ולמתוח ביקורת מעוותת קל מאד וגם חצוף וצבוע. לתשומת לב דגן, עלינו למנות את מומחנו לטרור –של מקלדת--נחמיה שטרסלר לראשות "יחידת כידון".
יותר משהיה כישלון בפעולה אשר בבסיסה היתה מוצלחת, הרי אמצעי התקשורת עמלו יומם ולילה לצרוב במוחנו כי היה כאן כישלון על מנת להכפיש את ממשלת הימין ובראשה מר בנימין נתניהו וזאת באמצעות הכפשת "המוסד" והעומד בראשו (הכפוף כמובן לראש הממשלה). העובדה כי רבים בינינו חבים חייהם ורווחתם הקיומית לאנשי הצללים של המוסד אינה מהווה שיקול נאות, בהשוואה לעונג שבהכפשת הממשלה ומדינת ישראל. ריר הפיגולים וההנאה הפרוורטית הניתז ממקלדות הפרשנים היה ניכר. האם כבר שכחנו מי לימד את התורכים את ענין "ההשפלה" של שגרירם? והרי התורכים כלל לא ידעו כי הושפלו ורק אנשינו "המוארים הנאורים", שהידי המדיה הישראלית קפצו מעורם להכפיש את משרד החוץ, סגן השר ושר החוץ ולעזאזל ישראל והאינטרסים שלה. לגבי דידם, המטרה (הכפשת ליברמן) קידשה את האמצעים (הכפשת מדינת ישראל).
ובלי מיודעתנו "הקרן לישראל חדשה" הרי כבר אי אפשר. אלון (הרופס) ליאל אשר עליו ניתן לאמר כי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ שהרי אישתו היא מהפעילות הבכירות ביותר ב"קרן לישראל חדשה" ואירגון "שתיל" שהינו זרועה הביצועית של הקרן בישראל. אותו ליאל שהיה בעברו מנכ"ל משרד החוץ (כדי ביזיון וקצף), טובל ידו ביוון ההכפשה, אפשר כי כעת הינו עובד אצל אישתו במשרה מפנקת ב"קרן לישראל חדשה" ומנסה להצדיק את האתנן לכאורה המשולם לו. הינו מחצרץ מעל כל גבעה רמה את אי הנחת שלו משר החוץ הישראלי מר ליברמן ותולה את כל צרות ישראל, כולל "כיתמי השמש" בהתנהלותו של משרד החוץ בכנותו אותו לגנאי, "הביריון השכונתי". אין תמה כי מצבה הבינלאומי של ישראל היגיע עם השנים לשפל חסר תקדים באם אנשים כליאל היו ועדין מאיישים משרות נחשבות ונחשקות שם (ו"תודות" לציפורה שפיצר שהביא המשרד לשאול תחתיות כבכל משרד בו שימשה).
אכן כן, במדה ולא ניצור את תדמית "הבריון השכונתי" במזרח התיכון, או כפי שאנו במאמרים רבים מספור מכנים זאת "תסמונת הכלב המשוגע", הרי שניהיה (ואכן, להוותנו עדיין כאלו אנו), "המוכה השכונתי", "הכלב המצורע של השכונה" וברי הוא מה עדיף על מה. לאו דוקא מספר הדיויזיות הוא המציב אותנו בעמדת עליונות טרום-מלחמתית. העמידה על הכבוד הלאומי הינה מטבע קשה העוברת לסוחר, באשר חלקה המכריע של ההרתעה הישראלית הינה ענין של תדמית, לעיתים גם ענין של מצג שוא. . המסר חייב להאמר ולחלחל, "איתנו לא מתעסקים והלה שיעז, יבולע לו". לנוכח עולם הססן, רופס ומפולג בכללו ומזרח תיכון בפרט, "תסמונת הכלב המשוגע" הנינקטת בידי 'הדמוקרטיה המתגוננת' במינון הנכון, מחוללת ניפלאות. בענין זה עלינו דוקא ללמוד שעור מאויבינו, הללו כולם עד אחד מצטיינים בכך. ללא כל צל של ספק, נחסוך לעצמנו מלחמות מיותרות ואבדות כואבות במדה ונדע לתמרן עצמנו ברוח זו על מנת למנוע את המלחמות הבאות ולייצב מצב אי לוחמה, למצער לשנים הבאות.
אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

חוזה השלום הראשון בהיסטוריה (חוזה הכסף)

כיום חוזים כתובים בין מדינות הינם דבר שבשגרה

אולם לא כך היה בעבר.

התיעוד הראשוני של חוזה רשמי בין מדינות הינו החוזה

שנחתם בין מצריים לחיתים בשנת 1258 לפני הספירה.
אני אתייחס עוד מעט לחוזה הזה והקשר שלו לימינו והדרך הייחודית של גילוי החוזה.
לפני זה מספר מילים קצרים על החיתים.
החיתים היו עם שפלש לאסיה בערך 2000 שנים לפני הספירה.
הם החזיקו באימפריה לאורך מאות שנים עד שנעלמו.
בשורת קרבות הם כבשו את אזור תורכיה , סוריה ולבנון של היום.
במסגרת הקרבות שלהם הם נתקלו באימפריה המצרית.
לאחר שורת קרבות כאשר היה ברור לשני הצדדים כי ההכרעה היא קשה
ותגזול מהם יותר מדי משאבים הסכימו שני הצדדים כי דרך השלום עדיפה
והחליטו לחלק בינם את אזור ההשפעה.
נחתם חוזה שנחשב לחוזה הרשמי העתיק ביותר שיש תיעוד לגביו.
החוזה נכתב על גבי לוחות כסף ומכאן השם חוזה הכסף.
פרטי החוזה מצויים בכניסה לאו"ם מתוך מטרה שאומות יבינו כי עדיפה דרך השלום
על פני המלחמה.
זה היה בקצרה על חוזה הכסף ועכשיו לדרך הייחודית בה הוא התגלה.
במשך למעלה מאלף שנים זוהו החיתים בתור השבטים הכנענים המוזכרים בתנ"ך.
בסוף המאה ה 19 התגלו עתיקות ששפכו אור חדש על החיתים.
בסוריה של היום היו אבנים גדולות שנחשבו קדושות.
כאשר חוקרים אירופים ביקשו להוזיז את האבנים הללו קמה צעקה גדולה.
צבא הקיף את החוקרים והגן על חייהם כאשר
המוני כפריים זועמים החלו לידות אבנים על החוקרים המסכנים.
על גבי אחת האבנים שהושלכו ע"י הכפריים התגלה כתב לא ידוע.
החוקרים הבינו כי באזור יש עתיקות מסוג לא ידוע.
הם החלו לחפור בסביבה וכך גילו את עתיקות החיתים.

כמו בדברי שמשון- מעז יצא מתוק.