אמא של אורי אילן

לגבי פרשת שליט-יש שאלות לא פשוטות: עד כמה לשחרר רוצחים, עד כמה להכנע לטרור.

לכל אחד יש את הדעה משלו. גם לי כמובן יש דעה אבל זה לא המקום.

אני רוצה לספר על פרשה שחלקה ידוע וחלקה לא.

חוץ מהסיפור המרתק ובמידה מסויימת הלא יאמן צריך לראות כיצד השתנתה החברה הישראלית.

הינה הסיפור:
פרשת אורי אילן התפרסמה לפני 55 שנים.
בפרשה זו יש תכונות שאינן נפוצות כיום- פטריוטיות, ציוניות,שליחות וכדומה.
מטבען פרשות הולכות ונשכחות.
ישנם כאלו שמכירים את הפרשה, יש כאלו שמכירים חלק מהפרשה וכמובן יש כאלו שאימם מכירים בכלל.
מה שלא ידוע כמעט לציבור היא פרשה שקשורה לכך והיא אמא של אורי אילן.
כל אותן תכונות שציינתי מקודם באות לידי ביטוי לא פחות בפרשה של אמו של אורי אילן.
נתחיל בפרשת אורי אילן.
בדצמבר 1954 5 חיילים (ביניהם אורי אילן) נפלו בשבי הסורי.
הם חדרו לתחום סוריה בשביל לתחזק מתקן האזנה עבור ישראל.
ה 5 הוחזקו בנפרד בכלא אל מאזה בסוריה ושם עברו חקירות מלווות בעינויים ע"י הסורים.
אורי אילן חשש שלא יוכל להחזיק מעמד בעינויים ויאלץ למסור על מתקן האזנה.
הוא התאבד בתא הכלא.
כאשר הוחזרה גופתו לישראל התברר כי הוא השאיר פתק צמיד לאצבעות רגליו.
את הפתק הוא חורר באמצעות סיכה ובפתק נאמר משפט שנאשר לנצח: "לא בגדתי".
בן 19 היה במותו.
הוא שלח יד בנפשו בכדי לא לגלות סודות מדינה. כל מילה מיותרת.
האחרים לא עמדו בעינויים ומסרו על מתקן האזנה.
הם הואשמו בבגידה.
במשך השנים חדרו ההכרה וההבנה כי אין אפשרות לשאת עינויים ולכן במהלך השנים הם קיבלו חנינה
גם אחרי מותם. משה קצב בהיותו נשיא חנן בשנת 2005 את האחרון מביניהם.

לפני שנתחיל בסיפורה של אימו של אורי אילן אני רוצה לספר משהו אחר ולאחר מכן הדברים יקושרו.
בשנות ה 50 היו בישראל מספר תנועות שמאל ציוני , פטריוטי וקומוניסטי.
לא מדובר על תנועות שמאל אנטי ציוני כמו שיש היום שרובן מורכבות מערבים ומעט יהודים לקישוט
אלא תנועות ששילבו ציוניות וקומוניזם.
הם ראו בברית המועצות סמל ומופת לאידיאולוגיה הקומוניסטית הטהורה ושאפו להקים במדינת ישראל
משטר ציוני קומוניסטי.
(ברור שהם לא ידעו על משטר הטרור של סטלין ועל היחס לישראל וליהודים אבל
על הקשר הגורדי בין התנועות הקומוניסטיות והיהודים אני ארחיב במאמר בנפרד)
ברה"מ עודדה את התנועות הללו ושאפה לחזק אותן.
אחת התנועות הללו הייתה תנועת מפ"ם.
פייגה אילן הייתה חברת כנסת מטעם מפ"ם.
כאשר נודע לה כי בנה נפל בשבי היא פנתה לשגרירות הסובייטית בת"א ובקש את התערבות ברה"מ.
הבקשה הועברה לקרמלין ושם הוחלט מתוך רצון לחזק את הקשר עם התנועות הללו לפעול לשחרור הבן.
הסובייטים פנו לסוריה והציעו שדרוג עסקאות נשק, עזרה כלכלית ועוד.
הסורים הסכימו לשחרר את אורי אילן.
כאשר נודע הדבר לפייגה אילן היא סירבה:
"אורי הוא חייל כמו כולם ,כולם משוחררים או אף אחד לא משוחרר"
הסורים סירבו לכך.
בסוף התבצעה עסקת חילופי שבויים. חזרו 4 בחיים וגופתו של אורי.
גם במקרה הזה ניתן לומר על פייגה אילן - כל מילה מיותרת.

הפלדה השקטה שנשארה אחרי סטלין.

זה מאמר על איש שכמעט לא היה ידוע מחוץ לברה"מ.

(אם כי כמו בהרבה דברים התברר כי הוא הביא בעקיפין לדבר אחר ממה שרצה להביא)

עם נפילת מסך הברזל התברר כי הוא היה דמות מפתחוההשפעה שלו הייתה רבה מאוד.

כידוע סטלין היה השם שבחר לעצמו הרודן ששלט בברה"מ ביד ברזל במשך 30 שנים.
אף אחד לא זוכר את שמו האמיתי אלא רק את השם סטלין שפירושו פלדה.
כולם מכירים את מעשי הטיהור (שם יפה למעשי רצח המוניים) שביצע סטלין.
באופן טבעי מינה סטלין לעוזרים אנשים שלא נרתעו מיישום המדיניות האכזרית.
אחרי מותו של סטלין פרץ קרב ירושה בין העוזרים ובמשך השנים עלו מנהיגים אחרים
לשלטון ואחרים הודחו, חלקם נאסרו וחלקם הוצאו להורג.
חרושצ"וב, גרומיקו,ברז"נייב,מולוטוב כל אלו שמות מוכרים יחסית.
אחד מהעוזרים של סטלין בחר להישאר בצל.
שמו ידוע הרבה פחות מהשאר בהתחשב בעובדה שהוא היה 30 שנה כחבר מלא
בפוליטבירו. הכוונה היא למיכאיל סוסלוב.
הוא אומנם לא בחר בשם של פלדה או מתכת חזקה כלשהי אבל מתברר כי
הוא למעשה היה היורש לאכזריות של סטלין.
הוא מהווה את הכותרת שרשמתי בתחילת הכתבה:
הפלדה השקטה שאחרי סטלין.
סוסלוב הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב 1921.
עד מהרה התקדם בהררכיה המפלגתית עד שמונה לקומיסר לענייני מעוטים.
בתפקיד הזה הוא ביצע בהתלהבות ובאכזריות את הפקודות של סטלין.
מיליוני מיעוטים- אזרים,קוקזים,טטרים,קזחים וכדומה הועמסו על קרונות
וגורשו מכפריהם למקומות אחרים בברית המועצות.
עשרות אלפים קפאו למוות במסעות בקרונות פתוחים ועשרות אלפים נוספים
גוועו ברעב.
בנוסף לכך נאסרו ונרצחו עוד מאות אלפים "חשודים" בהתנהגות "אנטי סובייטית"
על כל אלו פיקח מיכאיל סוסלוב.
כאשר התגלה אי שקט בארצות הבלטיות נשלח סוסלוב לליטא.
סוסלוב אמר לעמיתיו במפלגה כי מבחינתו אין לו בעייה שלא ישאר אף ליטאי
בליטא או כפי שהוא ניסח "ליטא ללא ליטאים".
אמר ועשה- מאות אלפי ליטאים נשלחו לגולאג.
עשרות אלפים מתו ברעב או סתם נרצחו.
המטרה הושגה: ליטא, לטביה ואסטוניה (הארצות הבלטיות) הפכו לרפובליקות שקטות וצייתניות.
במשך השנים אחרי מותו של סטלין הפך סוסלוב לסמן הימני של המפלגה.
הוא הסתפק תמיד בתואר האידיאולוג של המפלגה , כלומר מספר שתיים הנצחי.
הצבא והקג"ב תמיד ראו בו את הבוס האמיתי כך שאפילו שר ההגנה ויו"ר הקג"ב
לא יכלו לסרב להנחיות שלו, למרות שמבחינה חוקית הוא לא היה ממונה עליהם.
בסיום מלחמת העולם השנייה תבע סוסלוב יחס קשה לכל מדינה שניסתה להתמרד בשלטון
הסובייטי במזרח אירופה - הוא פיקח אישית על דיכוי המרד ההונגרי של 1956.
ב 1968 הזהיר סוסלוב את המנהיג דאז ברז"נייב כי אם הצבא האדום לא יתערב
באביב של פראג הוא יפעל להדחת ברז"נייב. הצבא האדום אכן פלש לפראג.
סוסלוב פעל כל השנים להאדיר את זיכרו של סטלין
והוא זה שדחף לפלוש לאפגניסטאן בסוף שנות ה 70.
בכל נושא של דטאנט , מירוץ חימוש, שליחת נשק לבעלי ברית וכדומה
תמיד היה סוסלוב בראש הדוחפים לעימות עם המערב.
סוסלוב מת ב 1982 ונקבר בחומת הקרמלין. כבוד שרק מעטים זכו לו.
במערב לא היה ידוע עד כמה הוא היה הדמות החזקה בברה"מ ורק
כאשר נפל מסך הברזל והתגלה מה באמת היה בישיבות הקרמלין התבררה
ההשפעה הגדולה שלו.
לסיום נקודה אירונית-
מיכאל גורבצ"וב , האיש שהביא את השינוי שגרם להתפרקות ברה"מ היה בן טיפוחיו
של סוסלוב. סוסלוב הולך שולל ע"י גורבצ"וב וחשב שהוא מחזיק בדעות כמוהו.
כך שבפועל ניתן לומר כי סוסלוב סייע לתהליך שהוא עצמו היה גדול המתנגדים לו.
אני מפרסם את המאמר בנובמבר כי זה חודש הולדתו של סוסלוב, לא הייתי בליטא אבל אני מנחש כי הם לא יציינו את החודש הזה, יתכן שהם יבחרו לציין דווקא את חודש ינואר כי זה חודש פטירתו של סוסלוב.

בוגרי הדבשת במבצע תחתונים

אני יודע שזה שם מעניין אז הינה קבלו עוד שם:
מפציצי הצימוקים במבצע ההצלה הנועז
שני השמות נכונים.
אני אסביר את שני השמות בהמשך המאמר.
קצת סבלנות והכול יהיה ברור.

שאלת ברלין הייתה מוקד לחיכוך בין המערב למזרח כ 20 שנים החל מסיום המלחמה ב 1945.
מערב ברלין היתה מובלעת בתוך מזרח גרמניה וזה היה מקור לבעיות תמידיות.
מספר פעמים היה העולם על סף עימות קונבנציונלי.
השיא היה כמובן, משבר הטילים בקובה בשנת 1962 שהביא את העולם לסף עימות גרעיני.
אנחנו נרחיב במספר מקרים בולטים בנושא ונתחיל עם משבר המצור של 1948.
ב 1945 אחרי סיום המלחמה באירופה, הכוחות הרוסיים שלטו באותם אזורים
שהם היו שם עד התפרקות ברה"מ.
מזרח אירופה הייתה בשליטת הצבא האדום וכללה את פולין, בולגריה ,צ"כיה וכדומה.
בגרמניה שלטו הרוסים במזרח כאשר ברלין, עיר הבירה של הנאצים, הייתה מחולקת לפי הסכם.
למרות שברלין נמצאה עמוק בתוך השטח הסובייטי היא חולקה ל 4 חלקים.
כל מדינה החזיקה רבע משטח ברלין. ארה"ב, בריטניה, צרפת וברה"מ.
אירופה הייתה הרוסה אחרי המלחמה.
תוך מספר שבועות מסיום המלחמה החלו להיווצר הבדלים בין השטחים שהחזיקה ברה"מ
לשטחים שהחזיקו בנות הברית המערביות.
במזרח הרוסים היו עסוקים בהידוק שליטה ובניית מדינות לווין.
במערב בנות הברית החלו לשקם את המדינות.
החל טיפול ארוך ומייגע של בניית תשתית של רכבות, מים, ביוב, בית חרושת וכדומה.
הדבר בלט במיוחד בגרמניה.
בנוסף להידוק השליטה הרוסית במזרח גרמניה הרוסים עסקו במעשי נקם.
רצח, מעצרים,עינויים, מעשי אונס, ביזה וכדומה היו דבר שבשגרה.
הרוסים גם פרקו כל מה שאפשר ממזרח גרמניה ושלחו לרוסיה:
ברזל,פחם, מזון,מכונות, משאיות בקיצור כל מה שאפשר.
תושבי גרמניה המזרחית ברחו ככל שיכלו לשטח שבשליטת המערב.
בין היתר ברחו גם למערב ברלין.
אלפי פליטים עברו למערב ברלין בכל יום.
בנוסף לכך החלו האמריקאים בהכנה לתוכנית שתשקם במהירות את אירופה המערבית
תוכנית שנקראה בשם תוכנית מרשל.
ההבדלים בין המזרח למערב החלו להיות בולטים יותר ויותר.
הרוסים זעמו על כך והחליטו לסלק את המובלעת המערבית מתוך השטח שבשליטתם.
הם החליטו להטיל מצור על מערב ברלין.
ברלין, כאמור, הייתה מובלעת בתוך מזרח גרמניה.
היו שני נתיבים יבשתיים ממערב גרמניה לברלין ושני נתיבים אוויריים לברלין.
בחודש יוני 1948 הרוסים חסמו את הנתיבים היבשתיים.
הייתה בעיה כיצד להביא אספקה ל 2.5 מיליון תושבים.
בברלין לא היו כמעט שדות תעופה תקינים. בכל מקרה להעביר מדי יום אספקה
למיליוני אנשים זה דבר לא פשוט.
לפרוץ בכוח את המצור היבשתי פירושו להיכנס למלחמת עולם שלישית.
להיכנע גם לא בא בחשבון.
לא נותרה ברירה אלא לנסות ולארגן אספקה דרך האוויר.
למבצע קראו מבצע אספקה. שם ברור ומובן.
היו חייבים להכשיר במהירות מסלולי נחיתה במערב ברלין.
המפקד הבריטי כינס מספר עשרות מתושבי מערב ברלין והסביר להם את המצב.
הוא ביקש שיתוף פעולה שלהם.
האלטרנטיבה היא כניעה והתמסרות לדוד ג"ו (הכינוי של סטאלין).
הוא הבטיח אספקה שותפת של הכל "מתחתונים ועד מזון"
בעקבות הנאום הפך שם המבצע ממבצע אספקה ל"מבצע תחתונים" בפי כולם.
תושבי ברלין ידעו מה קורה אצל הרוסים ונרתמו במרץ לעבודה.
כ 20,000 ברלינאים עבדו בהתנדבות והכשירו מסלולי נחיתה.
חומרי הבנייה נלקחו מהבניינים ההרוסים שטרם שוקמו.
המסלולים נסללו היכן שהיה מקום. כולל הפיכת כבישים מרכזיים למסלולי
נחיתה מאולתרים.
בכדי להביא את האספקה גייסו הבריטים והאמריקאים את מיטב הטייסים שהתמחו באספקה.
בימי המלחמה הייתה יחידה משולבת בריטית אמריקאית שהצניחה אספקה רצופה
לכוחות בסין.
האספקה עברה בנתיב האווירי מעל הרי ההימלייה.
אזור זה נקרא הדבשת של העולם והכינוי של היחידה היה יחידת הדבשת.
כאשר פרץ המשבר גויסו בוגרי הדבשת להטיס אספקה לעיר הנצורה.
לפני שנמשיך אז חוב אחד כבר סילקתי:
ברורה הסיבה לכותרת של "בוגרי הדבשת במבצע תחתונים".
נחזור למבצע עצמו.
הרוסים עשו ככל יכולתם להפריע לטייסים.
חוץ מלירות עליהם הם ניסו כל דבר אפשרי.
מטוסי קרב רוסיים התקרבו מאוד למטוסים.
פרוז"קטורים עזים ניסו לסנוור את הטייסים בזמן הנחיתה.
הושמעו קולות עזים של התפוצצויות.
ניסו לחבל ברשת הקשר.
ירו בקרבת המטוסים.
אבל שום דבר לא עזר.
האספקה המשיכה להגיע. אלפי ברלינאים אסירי תודה עזרו לפרוק
את המטוסים שנחתו ולהכין אותם לטיסה חזרה.
הברלינאים קיבלו באהבה את הטייסים ששנים ספורות לפני כן הפציצו והרגו מאות אלפים.
מאות טייסים סיכנו את חייהם עבור אנשים שהיו אויביהם מכבר כנגד
בעלי בריתם לשעבר.
כ 30 טייסים אף שלמו בחייהם בנחיתות לא מוצלחות בתנאים הקשים
שהחריפו בזמן החורף.
תארו לכם כיצד נוחתים בתנאים כאלו בשלג כבד.
כמו בהרבה מקרים גם פה ההיסטוריה זזה ב 180 מעלות.
בני ברית הפכו לאויבים ואויבים הפכו לבני ברית.
בשיא הרכבת האווירית נחת מטוס בברלין בכל 62 שניות.
כינויים של המטוסים היו "מטוסי הצימוקים" וזאת על שהם הביאו לברלין הכול
כולל פינוקים. זה כבר לא היתה שאלה של קיום אלא רצון להביא עוד
בכדי להוציא את העיניים לרוסים.
זה כבר תשלום של החוב השני "מטוסי הצימוקים במבצע ההצלה הנועז".
סטלין ראה כיצד המבצע לא רק שאינו נכשל אלא גם מעודד עמים אחרים במזרח
להעריץ את בנות הברית ואחרי שנה החליט לבטל את הסגר.
הנהירה למערב ברלין המשיכה וזאת הייתה הסיבה לבניית חומת ברלין המפורסמת.
הרכבת האווירית הייתה למעשה הדבר ששבר את המחסומים בין בנות הברית לגרמניה
המערבית.
כאשר ביקר נשיא אמריקאי ,הנשיא קנדי, במערב ברלין 12 שנים לאחר מכן והכריז
בגרמנית: "אני ברלינאי" הריעו לכבודו תושבי ברלין. זה לא נשמע מאולץ ומלאכותי
זה היה אמיתי.
תושבי ברלין לא שכחו את הטייסים האמיצים שהצילו את ברלין.

איפה יוסל'ה

מאז תחילת התנועה הציונית במחצית השנייה של המאה ה 19 יש קונפליקט בין הציונות לדת.
חלקים שונים מהציבור הדתי מקבלים בצורה שונה את הציונות.
זאת הסיבה שהצהרת העצמאות ניתנה בצורה מעורפלת כך שכל אחד יוכל לפרש אותה כרצונו.
שאלות קריטיות של מהות המדינה נשארות עמומות כך שכולנו נוכל לחיות ללא מלחמות אחים בארץ.
(על הסיבות וההתייחסות של זרמים שונים ביהדות לגבי הציונות אני אתייחס במאמר בנפרד).
פרשת יוסלה שומכר הייתה פרשה שאיימה להביא לידי קרע של ממש בעם בין חרדים ושאר העם.

יוסי שומכר עלה בגיל 6 עם הוריו בשנת 1958 מברה"מ.
הוריו הביאו אותו לסבו החרדי בכדי שישגיח עליו מספר חודשים בעוד הם מתארגנים בארץ החדשה.
כאשר הם ביקשו מהסבא להחזיר אותו סירב הסב.
לטענתו הם לא היו מספיק דתיים.
הם היו שומרי מסורת והסבא דתי.
גם פסק דין של בית המשפט לא הואיל והסבא העדיף ללכת לבית הסוהר בכדי שהוא
"יוכל להציל נפש אחת בישראל" כהגדרתו.
בארץ החלו ויכוחים סוערים.
חוגי החרדים נחלקו ביניהם.
חלקם הצדיקו בפה מלא את הסבא והיללו אותו כגיבור.
חלקם התחמקו מתשובה בקשר לשאלה של זכות ההורים וחוקי מדינת ישראל.
מחוץ לחוגי החרדים היה כעס גדול.
הרי גם כך יש סוגיות עקרוניות שמדחיקים אותן ומשתדלים לא לגעת בהן.
כמו שירות בצבא , כמו אופייה של המדינה ומעל לכל מי קודם למי צו הרבנים או חוקי המדינה.
הרוחות הלכו והתלהטו והחלו אף תגרות ידיים.
כל חרדי הותקף בשאלה "איפה יוסלה".
זאת הייתה גם הכותרת בעיתונות (לא זו החרדית).
שני הצדדים עלו על מסלול התנגשות.
בקרב החילונים הייתה הרגשה כי אסור לתת לחרדים לנצח, צריך פעם אחת ולתמיד לקבוע שזו מדינת חוק ולא מדינת הלכה.
בקרב הציבור החרדי היו עצרות המונים בתפילות נגד החזרת הילד.
כאשר החלה המשטרה לחקור התברר כי הילד הוברח לחוגים חרדים בישראל ומשם
הוברח לצרפת ע"י גיורת בשם רות בלוי (אישה מיוחדת שאולי גם עליה אכתוב מאמר).
הקולות המתונים משני הצדדים שקראו להתדברות נמוגו ובארץ החל שעון חול לקראת עימות.
במצב דברים זה ,כאשר הארץ צועדת לקראת עימות בין חרדים וחילונים התערב ראש הממשלה
בן גוריון, הוא הטיל על ראש המוסד , איסר הראל, למצא את יוסי שומכר.
עד כמה שאני יודע זו הייתה פעם ראשונה שהוטל על המוסד תפקיד מעיין זה וזה מראה על
החשש הכבד ממלחמת אחים.
כעבור 6 חודשים של עבודה מאומצת אותר הילד בניו יורק אצל חסידי סאטמר.
הוא הוברח לצרפת , מצרפת לבלגייה ומשם לארה"ב.
הוא סיפר כי בשדה התעופה הוא הולבש בבגדי ילדה ונאמר לו להגיד כי רות בלוי היא אימו.
הוא הוברח לצרפת , מצרפת לבלגיה ומשם לארה"ב.
הילד הוחזר להוריו, שירת בצבא וחי עד היום כמו אחד האדם, הוא חובש כיפה סרוגה.
בכדי להרגיע את הפרשה לא ננקטו צעדים חריפים משפטיים נגד האנשים שהיו מעורבים
בחטיפת הילד.
בכל מקרה גם קרוב ל 50 שנים אחרי הפרשה, הסוגיות עדיין במחלוקת בחברה הישראלית
מי קודם למי ,צו הרבנים או חוקי המדינה?

בסך הכל הוא רצה לעלות למכה

בתחילת המאה ה 14 בהיותו בן 21 רצה צעיר מרוקאי מפס שבמרוקו לקיים את מצוות החאג" (עלייה למכה).

כל מוסלמי מחוייב לעלות למכה לפחות פעם בחייו.

הצעיר ששמו היה אבן בטוטה החל במסע, התלהב מעצם ההליכה והחל שורת מסעות אותם סיים כעבור 40 שנים.
הוא עבר מרחק של 120,000 ק"מ, ברגל, רכוב על סוס,חמור או גמל או שט באוניות באוקיאנוסים .
נסביר עוד מעט מדוע הוא אינו מפורסם אבל
המרחק שהוא עבר גדול יותר מהמרחקים אותם עברו מגלי ארצות מפורסמים:
קלומבוס, ואסקו דה גאמה, מגלן ומרקו פולו.
רשימה חלקית של המקומות בהם ביקר אבן בטוטה כוללת את :
לוב, אלג"יר, סעודיה,עיראק,איראן,אפגניסטן,ספרד,פורטוגל, אפגניסטן,הודו,סין,מונגוליה,
האיים המלדיבים ,ארצות אפריקה השחורה שלא היו ידועות כגון מאלי וניג"יר ועוד.
את המימון למסעות הוא קיבל משליטים שביקשו ממנו לגלות אוצרות ומקומות לכיבוש.
אבן בטוטה היה חוזר אחרי כל מסע ומתאר בפירוט לעוזרי המלך את מה שעבר.
הספרים ובהם זיכרונות המסע היו רכושו של המלך (השליט) שמימן את המסע של אבן בטוטה.
אסור היה לאבן בטוטה לספר על ממצאיו בארצות השונות כי הידע היה רכוש המלך וכך
לא ידוע היה על המסעות השונים שכן הוא נסע במימון של מספר מלכים.
בין המסעות הוא הספיק להתחתן מספר פעמים ולהוליד ילדים שחלקם הוא לא זכה להכיר.
במשך השנים נשכח אבן בטוטה וספריו נשארו פזורים בספריות שונות.
במאה ה19 התגלו ספרי מסעותיו של אבן בטוטה ע"י חוקרים אירופים בספריות המלוכה
במרוקו ואלג"יר. הם החלו לחפש בספריות שונות ומצאו את כלל הספרים.
הספרים הללו הם המקור העיקרי ללימוד ההיסטוריה של מספר מקומות שלא היה ידוע מה קרה
במקומות אלו בתקופה קדומה.
כיום אבן בטוטה מהווה מוקד לגאווה של האיסלם על שמו יש רחוב במזרח ירושליים
וב 2005 נקרא על שמו מרכז קניות ענק בדובאי.

הגניבה של המונה ליזה.

כל אחד יודע כי המונה ליזה היא יצרת האמנות המפורסמת ביותר בעולם
הרבה פחות יודעים כי המונה ליזה נגנבה ממוזיאון הלובר שבצרפת
הרבה פחות יודעים כי הייתה נקודה יהודית הקשורה בעקיפין לגניבה.
הינה הסיפור.
במרץ 1911 התגלה לשומרי הלובר כי המונה ליזה נגנבה.
המשטרה הוזעקה, המוזיאון נסגר נסרק כולו ולא נמצאה היצירה.
החדשות פשטו חיש מהר מצרפת לכל העולם.
בכל העולם לא הבינו כיצד ומדוע נגנבה היצירה.
הרי ברור כי אי אפשר לקנות או לתלות יצירה כזו בציבור שכן כל אדם יזהה מייד
את היצירה הגנובה.
אחרי שנתיים באפריל 1913 נתפס איטלקי בשם פרוג"יה שניסה למכור את היצירה במחיר
מגוחך של חצי מליון דולר לסוחר אמנות איטלקי שהזעיק מייד את משטרת איטליה.
צרפת דרשה מאיטליה השבה מיידית של היצירה ואת הסגרת הגנב.
ממשלת איטליה היססה לגבי החזרת היצירה בטענה שמדובר ביצירה איטלקית במקור.
הדבר גרם לקרע חומר בין שתי המדינות ואפילו למתיחות צבאית בגבול.
אחרי מספר שבועות נכנעו האיטלקים והחזירו את היצירה לצרפת.
היצירה נמצאת מאז במוזיאון הלובר.
את הגנב החליטו האיטלקים לא להסגיר.
הם החליטו לשפוט אותו באיטליה.
עכשיו מגיעה הנקודה היהודית.
פרוג"יה הסביר כי הייתה לו אהובה יהודייה שנפטרה מסרטן.
היא דמתה מאוד למונה ליזה והוא גם קרא לה כך ככינוי חיבה.
כאשר נפטרה "המונה ליזה" שלו הוא החליט לקחת לעצמו את התמונה של המונה ליזה.
הוא הגיש לבית המשפט תמונה של "המונה ליזה" הפרטית שלו ואכן נראה דמיון ניכר בין
הצעירה היהודייה ליצירה המפורסמת.
בית המשפט הכריז כי הוא לא היה שפוי במעשיו וגזר עליו עונש קל של שנה מאסר.
הצרפתים כמובן רתחו מכעס אך נאלצו להשלים עם העונש (או שלא השלימו).
כעבור שנה שוחרר הבחור ומייד נעלם.
שתי סברות להעלמותו- הצרפתים חטפו או חיסלו אותו (כמו שכתבתי מקודם "לא השלימו")
אפשרות שנייה הוא פחד שהצרפתים יחטפו\יחסלו אותו ולכן ירד למחתרת ונעלם.
עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.

מלחמת הכדורגל

לאור המצב המתוח של אלג"יר למצריים הינה סיפור על מלחמה אמיתית שפרצה
באמריקה הלטינית בין הונדורס לאל סלבדור בעקבות משחק כדורגל.
אני אתאר בקצרה את הסיבות למלחמה.
בשתי המדינות היה משטר דקטטורי שנשען על צבא.
הצבא דרש עוד ועוד משאבים והדרך הטובה להוכיח את נחיצותו היא מלחמה.
בשתי המדינות המצב האזרחים לא היה טוב וכל מדינה האשימה את השנייה כי היא אחראית
למצב הכלכלי הקשה ולדיכוי האזרחים.
(בדומה למשטרים הערביים שמאשימים את ישראל בכל צרותיהם).
בהונדורס החליטה הממשלה לחלק אדמות להמוני המובטלים ותוך כדי כך
סילקה הונדורס פועלים מאל סלבדור לארצם.
הפעילות הזה גרמה לשתי בעיות באל סלבדור:
צריך היה לדאוג לפועלים שנותרו ללא תעסוקה
תושבי אל סלבדור החלו לדרוש גם ממשלתם שתחלק להם אדמות.
בין שתי הארצות החלה להתעורר מתיחות פוליטית.
במצב עניינים זה התקיים באל סלבדור ב 1969 משחק מוקדם למונדיאל של 1970
אל סלבדור ניצחה 3:0 והאוהדים המקומיים תקפו אוהדים מהונדורס.
המתיחות בין שתי הארצות גברה עוד וצבא אל סלבדור פלש להונדורס.
אחרי 4 ימים הוכרזה שביתת נשק וכוחות הצבא של שתי המדינות חזרו כל אחד לשטחה.
נהרגו כ 2000 אנשים רובם אזרחים משני הצדדים.
המצב הכלכלי הורע בשתי המדינות וזה הוביל גם למלחמות אזרחים שפרצו בשתי המדינות.