יונתן בן שאול עזר לגנרל אלנבי בכיבוש הארץ.

יונתן בן שאול עזר לגנרל אלנבי בכיבוש הארץ.

אומנם הכותרת קצת בומבסטית ולא מדובר על עזרה מכריעה אבל בכל זאת קרב שניהל יונתן בן שאול (כן , מדובר בבנו של שאול המלך) עזר בקרב שהתחולל אלפי שנים לאחר מכן.
ב 1918 פלש גנרל אלנבי לא"י במלחמה נגד התורכים.
אחד הקרבות היה כיבוש הכפר מכמש.
התורכים התבצרו בכפר ששכן על גבעת סלעים גבוהה והגנו על הכפר בהצלחה.
קצין בריטי חובב תנ"ך היה מפקד הכוח הבריטי שניסה לכבוש את הכפר.
הקצין, מיגו"ר ג"ילברט, התלבט במהלך הקרב. השם מכמש היה מוכר לו.
הוא חזר לאוהל פתח את שמואל א וקרא את הקרב שניהל יונתן בן שאול מול כוח פלשתי עדיף באותו מקום אלפי שנים קודם.
בקרב התנכ"י יונתן ונערו מצאו דרך עוקפת , חדרו מבעדה והפתיע את הפלשתים מעורפם.
המיג"ור בחר מספר לוחמים מצטיינים, הוביל אותם באותה דרך ממש שעשה יונתן והפתיע אף הוא את התורכים. התורכים המופתעים נסוגו בבהלה כמו הפלשתים של אז.
בעזרת רמזים של התנ"ך גם התגלתה דרך בורמה שלנו. אותה דרך שבזכותה ניצלה ירושלים מהמצור של הערבים בקרבות 48 אבל על כך בפעם אחרת.

לקראת ט"ו באב- הסוד האפל של האהבה הגדולה

הסוד האפל של האהבה הגדולה.
שאנחנו אומרים "עד חצי המלכות" אנחנו מתכוונים שאנחנו מוכנים לתת הרבה תמורת משהו.
אבל בפועל אנחנו לא מתכוונים באמת לוותר על חצי המלכות.
אבל היה אחד שבאמת ויתר על המלוכה ועשה זאת עבור האהבה.

מי מאיתנו היה מוכן לוותר על המלוכה בכדי לשאת לאישה את אהובתו?
לא הרבה. אולי אפילו אף אחד.
לא לחינם נחשבת האהבה של אדוארד השמיני , מלך אנגליה ואליס סמפסון
לאהבה הגדול בהיסטוריה.
לפני שנתחיל בסיפור צריך להסביר על היחס של האנגלים למוסד המלוכה.
יש בבריטניה פתגם:
"יש שני מלכים חשובים. המלך בחפיסת הקלפים ומלך אנגלייה."
בניגוד למלכים סימליים כמו מלכת הולנד, מלך ספרד ,מלך דנמרק וכדומה כל בריטניה
סובבת סביב בית המלוכה.
במהדורות החדשות יש דיווח על בית המלוכה, חיל האויר נקרא חיל האויר המלכותי,
פרסים שונים כמו ספרות ומדע מוענקים בשם המלכה,
כל פרטי לבוש ותספורת קשורים לבית המלוכה, התארים של דוכס,ברון, רוזן וכדומה
נהוגים כמו בימי הביניים עם משמעות כאילו אין דמוקרטיה.
בפרלמנט נהוג לפתוח כל ישיבה בציון המלכה וכדומה.
זה היה הרקע לסיפור שלפנינו.
ב 1935 מת המלך ג"ור"ג ה 5 ולפי המסורת הוכתר בנו הבכור אדוארד בינואר 1936 למלך בריטניה
אדוארד היה בקשר רומנטי עם גרושה אמריקאית בשם אליס סימפסון.
לאורך מאות שנים היה נהוג וטבעי שבחצר המלכות שיהיו מאהבות\מאהבים
(על הסיבה לכך אני ארחיב בפעם אחרת).
בהתחלה לא הטריד הדבר איש.
אולם התברר כי המלך רוצה כי אהובתו תהייה לידו בקבלות פנים, בארוחות רשמיות, בביקורים
בחו"ל ואפילו הוא התכוון לשאת אותה לאישה.
ראש הממשלה נועד עם המלך ובעקבותיו באו גם ראשי בתי הפרלמנט הבריטי ואפילו
ראשי בתי המשפט הבריטי, כל אלו ניסו להשפיע על המלך שלא התחתן עם אליס.
על פי החוק מלך אנגלייה רשאי לשאת אישה עם מתקיימים שני תנאים:
השתייכות למעמד האצולה
המועמדת חייבת להיות בתולה

המלך סירב לשמוע וכאשר נאמר לו כי זאת הפרת חוק הוא העדיף להתפטר ולשאת את אהובתו לאישה.
כלומר הוא ויתר על המלוכה עבור אהובתו.
הוא הורד לדרגת דוכס (פחות מנסיך) זה נראה דבילי בעינינו אבל זה פחיתות כבוד רצינית באנגלייה.
הדוכס ורעייתו (לה לא ניתן תואר של בית המלוכה, עוד פגיעה) עזבו את בריטניה והשתקעו בצרפת.
הם קיבלו הקצבה קטנה יחסית מבית המלוכה.
(במקום אדוארד הוכתר אחיו הצעיר למלך ג"ורג" השישי והוא אביה של המלכה הנוכחית, אליזבט)
ויתור על ממלכה עבור אהבה הוא מעשה אצילי ומרגש למדי.
לכן נחשבת האהבה הזו כגדולה מסוגה.
הופקו מספר סרטים וסדרות טלוויזיה על הנושא.
הייתה גם סידרה בשם "אדוארד וגברת סימפסון" ששודרה בישראל לפני מספר שנים.
כל זה נכון וידוע.
מה שלא ידוע, מה שהוסתר כל השנים זה הסוד האפל שהתברר שבני הזוג היו שותפים לו.
בזמן מלחמת העולם השנייה , כאשר היטלר תכנן לכבוש את בריטניה הוא פנה לאדוארד בבקשה
כי אחרי הכיבוש הנאצי של בריטניה אדוארד ייקח שוב את כתר המלוכה.
היטלר ידע את הקשר העמוק שיש לבריטים עם בית המלוכה ואם אדוארד היה מתמנה
למלך בריטניה מטעם הטלר זה היה מעניק לגיטימציה לשלטון הנאצי של היטלר.
לאדוארד היו שורשים גרמניים, סבו מצד אימו היה גרמני
(זה לא צריך להפתיע מכיוון שמשפחות המלוכה באירופה היו בקשרי נישואים).
אליס סמפסון עצמה הייתה מיודדת עם שר החוץ של הטלר , ריבנטרופ ,והייתה שותפה לרעיון .
אדוארד ,שהיה עדיין פגוע מהיחס אליו , הסכים לתפקיד שהציע לו היטלר.
כמובן שאחרי המלחמה הוא הכחיש את ההסכמה.
בבריטניה לא פורסם הדבר כי רק המחשבה שנציג בכיר מבית המלוכה הוא בוגד
הייתה גורמת לשערורייה נוראה.
ההקצבה שקיבלו מבית המלוכה הופסקה כי הרי אסור לתת כסף לבוגדים.
בני הזוג לא הורשו להגיע לבריטניה מאז כי אם הם היו מגיעים הם היו נעצרים ומואשמים בבגידה.
רק כאשר נפטר אדוארד הורשתה אליס סמפסון להגיע ללוויה שנערכה בבריטניה.
זו הייתה הפעם היחידה שהיא ביקרה בבריטניה מאז הויתור על המלוכה.
סביר להניח כי אם היא לא הייתה מגיעה ללוויה היו מתעוררות שאלות והיה גובר
החשש כי הסוד יתגלה וזו הסיבה שהיא הורשתה להשתתף בלוויה.
היא חזרה מייד אחרי הלוויה לצרפת ואחרי מותה היא נקברה לצד בעלה בבריטניה.
לפי מיטב המסורת כל בני המלוכה קבורים בבריטניה
ולכן אם בני הזוג לא היו נקברים בבריטניה היו מתעוררות אותן השאלות שלא רצו שתשאלנה
עם מותה של אליס סמפסון נקבר גם הסוד האפל של האהבה הגדולה.

במעלות הבית השלישי\יהודה צורף

במעלות הבית השלישי

ככל שמדינת ישראל מפגינה את עוצמת ריבונותה הבלתי מעורערת בהתרוצצות פעלתנית שעולה על גדותיה מרוב שפע של עשייה, כך מתפשטת תחושת האופוריה בקרב חוגים נרחבים, שבהשראתה של התפעמות פנימית עמוקה משוכנעים כי הגיע הזמן לממש את כינונו של הבית השלישי.אך דווקא אותו בולמוס קדחתני של עשייה חסרת אבחנה מעיד על כך שבניית בית המקדש כיום כמוה כהקמתו של עוד מגדל עזריאלי על הר הבית. כבר עדיפים מסגדי המוסלמים הניצבים על ההר מאשר עוד גורד שחקים ישראלי ראוותני שוקק המולה קניונית מהזן הישראלי המוכר. שהרי, הקודש קורם את עצמו מתוך הדממה.אכן, הארץ אינה שוממה מהבחינה הגשמית, יש בה ערים, עיירות וכפרים, שבה יושבים יהודים. זהו מן הסתם סימן לגאולה, וכבר דומה שפעמי משיח נישאים באופק כאות ומופת לכך שהגיע זמן כינונו של הבית השלישי באדמה הנושבת שנגאלה משממונה. אלא שבניגוד משווע לפסיפס העשיר של יישובי היהודים הנטועים באדמת ישראל לכל אורכה ורוחבה, נגועה הארץ בשממה רוחנית שמסמלת את הסתמיות הישראלית בכל עליבותה. העולם הרוחני מתפתח ללא הרף, ואילו הנוסטלגיה לשחזורו המדויק של בית המקדש ההרודיאני, עם הפולחן, הקורבנות והתפילות, רק מקבעת אותנו בתוך קורים מעופשים של קפיאה על השמרים. מוטב לנו להרהר היטב במשמעות היעלמותו המסתורית של ארון הברית עוד טרם חורבן הבית הראשון, ולבדוק כיצד זה הפכנו להיות אטומים לרמזיה של השכינה. על כל פנים, לו למיצער היינו מטפחים את מידת הרגישות לסימנים רוחניים המבצבצים בחשאי מתוך המציאות התוססת ולבחון את לקחיהם באספקלריית העבר.נאמני הר הבית, הרואים בעיני רוחם את כינונו של בית המקדש במהרה בימינו, מדגישים בחזונם את חשיבות בנייתו המחודשת של המזבח על הר הבית למען חידוש עבודת הקורבנות. אך, כאמור, מאז ימי המקרא והקרבת עולה, זבח ושלמים לאל, חש העולם הרחב את תמורותיה של המפה הרוחנית מאז ימי קדם. ביטוי מובהק למותר האדם מן החיה הוא בהבנת העוולה הגלומה בעולה. מכאן שההתפתחות הרוחנית מיועדת לרומם אותנו לרמה רוחנית נעלה, שממנה היינו אמורים לאסור בתכלית האיסור את הנוהג המפלצתי של שחיטת חיות למטרות פולחניות. העולם כולו יגנה אותנו בצדק על חידוש הנוהג הברברי של התאכזרות לחיות תמימות ורציחתן כעולה לאל שבכלל אינו חפץ בהן. גם את מאמר הנביא "שבעתי עולות אילים וחלב מריאים" עלינו לפרש במובנו העמוק כרמז מובהק לעליית העם במדרגות הרוחניות אל מעבר לקדמוניותה של פולחניות גסה.ובכלל, היינו אמורים לשמש מופת לעמי העולם בהגשמת חזון הצמחונות, ובו בזמן להתנער מהזיות רומנטיות על עבר רחוק שאין לנו כל יכולת לשחזר אותו. שכן, המקרא מתווה את העקרונות הקיומיים של העם היהודי מתוך תקופתו, מלמד אותנו פרקים מאלפים בהלכות רוח התקופה המשתנה תדיר, ומתאר בלשון ססגונית כיצד התקופה המקראית עצמה עברה תהפוכות, תמורות ושינויים. על אחת כמה וכמה עלינו להבין מתוך תקופתנו שההתפלשות בפתוס של געגועים לעבר הטמיר לא תקדם את התפתחותנו הרוחנית אלא רק תעכב אותה.נראה שנאמניו המושבעים של כינון בית המקדש אינם לומדים לקח מכך שככל שתוכניות שחזורו של בית המקדש הן נמרצות יותר, כך הקשיים הנערמים בדרך הגשמתן מאפילים עליהן. מוטב לנאמני הר הבית לבחון את סוגיית כינונו של בית המקדש מתוך רוח תקופתנו ולא מתוך אתוסים קדמוניים שאינם רלוונטיים לתקופתנו. שכן, כמאמר הנביא, האל אינו חפץ בפולחנים גשמיים ריקים מתוכן, אלא ברוחניות אנושית המתגלמת בדרך ארץ, אהבת הזולת, כבוד לאדם, לחיה ולטבע, ביטול האגו, טיפוח הענווה וריסון המידות הרעות הנובעות מתוך דחפים אנוכיים. יהודה צורף

הדמוקרטיה כקרדום לחפור בה.

הקדמה שלי: יש תמיד שאלה שקשה לענות עליה. מה הן גבולת הדמוקרטיה.
יש תמיד את התגובה של היטלר שעלה לשלטון בדרך דמוקרטית.
יש סוגייה של גורמים שמנסים להרוס את המדינה באמצעים דמוקרטים (למשל המוסלמים באירופה)
יש סוגייה של נושאים שהיום נחשבים כבגידה ומחר יראו כנורמה (למשל מתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה)
הינה מאמר של אהרון רול
14 יולי 2010
הדמוקרטיה כקרדום חפירה

הדמוקרטיה המערבית אוספת תחת כנפיה גם שרלטנים ההופכים אותה כ"קרדום לחפירה" על מנת להשיג באורח צבוע, תככני ומניפולטיבי את מטרותיהם האישיות תוך שמשפיעים על ציבור שומעיהם נילוש המחשבה.
האמור לעין אינו פוסח על מדינת ישראל אשר בה רמת השרלטנות ואחיזת העינים בשם הדמוקרטיה לשוא שוברת מדי חודש בחודשו שיאים חדשים.
הדברים הנאמרים לעיל נובעים למצער, מחוסר הבנתם של ציבורים רחבים מהי דמוקרטיה ומהם חובותיו וזכויותיו של האזרח תחת המשטר הדמוקרטי. קיימים ניבחרי ציבור בינינו אשר בהחלט ניבנים על כך כי יוכלו לעוות את כללי הדמוקרטיה הבסיסיים בלא שהסובבים אותם יחושו בכך.
כוונתנו כאן לחיבור התמוה והמעוות שבין "חופש הדיבור" ו"זכויות אזרח" לבין חברת הכנסת חנין זועבי אשר ענינה מתברר בימים אלו בכנסת ישראל. זועבי, חברת כנסת, נציגת מפלגת בל"ד הערבית-ישראלית בבית המחוקקים, למי שכבר שכח, שיתפה פעולה באופן פעיל במשט הפרובוקטיבי התורכי לעזה ושהתה על סיפון ה"מרמרה" בעת שארעה עליה התכתשות הדמים הידועה.
היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע כי אין עילה משפטית להעמיד את זועבי לדין. להלכה, אין להלין על היועץ המשפטי באשר ניבחרי הציבור בכנסת אשר תפקידם הוא לשים גדר לפעולות המהרסים מבפנים, בידי ערבים או יהודים, הנעשות במסגרת הדמוקרטיה, התרשלו בעבר בתפקידם ולא חקקו סייגים מתאימים לכך.
ומכאן כל שנותר לנו הוא לפעול בתחום הציבורי והמשמעתי. זהו אשר עושה בימים אלו כנסת ישראל. לא מספיק, לא די, אך למצער חיוני מעין כמוהו.

איננו אמורים גם להלין בנחרצות רבה מדי לכאורה כלפי הגב' זועבי שהרי קיימים במדינת ישראל עשרות אלפי אזרחים, כן, ישראלים-יהודים, אשר עושים שימוש נלוז בדמוקרטיה כקרדום לחפור בו למילוי מאוויהם האישיים הנוגדים כל כלל ונוהל דמוקרטי. המדובר הוא באנשי אקדמיה, משפט ותקשורת אשר ביודעין, בכוונה תחילה ובכוונת זדון, סובבים בעולם, מוציאים דיבת ישראל רעה וקוראים לחרמות ועיצומים כנגדה. ומכאן מדוע זה לכאורה נלין על ח"כ זועבי?
האם זו אפליה? גזענות רחמנא ליצלן? הדרת המגזר הערבי? לא מניה ולא מקצתה. המדובר הוא בשימוש בדמוקרטיה הפתוחה שלנו, הן מחוסר ידיעה והן מכוונת זדון באשר למונח "חופש הדיבור והביטוי" במשטר הדמוקרטי.

חופש הביטוי הינו יסוד מוסד במשטר הדמוקרטי, אך אינו במשתמע גם חופש השיסוי. זוהי מנטרה, אמירה המגלמת בתוכה יותר מהניגלה. קיים קו ברור בין זכותו של אדם 'לחשוב' בחופשיות מוחלטת ו'לבטא' מחשבותיו בפומבי בחופשיות מרבית באין אונס, לבין חציית אותו הקו כאשר אותו פרט מחליט להוציא את מחשבותיו ורצונותיו האישיים או הציבורים מן הכח אל הפועל תוך שמקעקע את זכות הקיום של האחר. אותם כללי חופש מוחלט לחשוב ולהתבטא מקבלים סייגים מסויימים כאשר אותו הפרט מחליט לבטא רצונותיו בפומבי, בעוד הסייגים הולכים ונערמים כאשר אותו פרט חורג מגדר התבטאות גרידא ומחליט להוציא באורח נלוז אל הפועל את מחשבותיו והתבטאויותיו.

גם חופש הביטוי "המקודש" אינו פרה קדושה תמה. באם יחליט הפרט (במדינה מתוקנת....), לחרוץ לשון הרע כנגד חברו ובכך יפגע בשמו הטוב, ברווחתו ואפשר אף בקיומו, הרי שפשע ועליו לשלם כגמולו. באם הפר אדם את תקנות הסוביודיצה (דהיינו, אסור דיון פומבי מהליך המשפטי) ופשק שפתיו בעוד משפט מסויים מתנהל ונימצא בעיצומו, הרי שפשע ועליו לעמוד לדין על כך. ומכאן ברי הוא כי ישנם סייגים לחופש הביטוי, גם כאשר הינו מכוון כנגד המדינה ולא אך כנגד פרטים בה, מעבר למינון מוסכם, מידתי ומקובל. כמובן כי קיימות רמות שונות של הוצאת לשון הרע או סוביודיצה וחייבים אנו בשום שכל ואיזון אינטלקטואלי לבור את התבן מן הבר.
כך גם כאשר אדם מחליט לעשות מעשה ולהוציא מחשבותיו מן הכח אל הפועל. הבא ונקצין. רובינו סובלים ממחסוך במזומן בשגרת חיינו, שהרי זה הינו משאב מתכלה. רבים מאתנו וודאי משווים בנפשם עד כמה היה נאות עבורם סכום ניכבד של מזומנים בבנק. מיעוט קטן יותר אפשר ומהגג על שוד בנק או אמצעי פלילי אחר כך שישיג מאוויו. כמובן שהגיגים אלו הינם לגיטימים למהדרין, מותר להגג בחופשיות, מותר אף לבטא מאוואים אלו. אך באם יחליט המהגג לעשות מעשה, לשלוף אקדחו ולשדוד את הבנק מעבר לפינה, הרי כאן נחצה קו אדום ברור ועלינו להשית עליו עונש חמור. הנה היא השיטה הדמוקרטית כולה על רגל אחת.
ומן המשל, אל הנמשל. חברת הכנסת זועבי כמוה כאותו שודד הבנק. היא שהתה משך ימים ארוכים על סיפון ה"מרמרה", אין מצב שלא נחשפה במידה זו או אחרת לכוונות הטרור של חלק מהנוסעים כלפי חיילי צה"ל. חובתה כאזרח, לא כחבר כנסת, כאזרח מדינת ישראל היה לנסות לעצור את העתיד להתרחש או לדווח על כך לשלטונות המוסמכים. משלא עשתה לא זאת אף לא ההוא, ובאשר הינה מחצרצת מעל כל במה אפשרית (אשר ניתנה לה כחברת הכנסת – הנה הקרדום לחפירת הדמוקרטיה), כי פעולת הטרור בהשתתפותה על סיפון ה"מרמרה" היתה לגיטימית למהדרין, הרי בכך הינה מפלילה עצמה, שהרי כאומרת כי ידעה גם ידעה את שעתיד להתרחש ובכך, שמה עצמה בצד הטרור והפכה לכן לשותפתו. כך גם כדוגמה נוספת הינו דין חברו של הרוצח, גם באם לא רצח באורח פעיל אך נכח בזירת הרצח ועודדו, בלא שניסה להניעו מכך ולא דיווח לרשויות, הרי שרואים אנו בו שותף לפשע ברמה זו או אחרת. אדון ווינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, אינך חוזר בך מהחלטתך השגויה (התקינה פוליטית להלל), שלא להעמיד את זועבי לדין?

ובאשר ליו"ר הכנסת ראובן ריבלין, התבלבל המסכן. הלה, או שהינו מנסה להיות קדוש מהאפיפיור, או שאינו משיג כלל מהותה של הדמוקרטיה. בכך שמנסה באורח סידרתי למנוע צעדים לגיטימים מצד חברי הכנסת כלפי זועבי הריהו מציב עצמו כעוכר הדמוקרטיה ולא כמצילה.
ניראה כי ריבלין שלא בטובתו, מתווה לאותם עוכרי מדינת היהודים היושבים בכנסת את הדרך הכיצד לנצל את הדמוקרטיה "כקרדום לחפור בו" על מנת לקעקעה ויחד עמה את מדינת היהודים. חבל, אדם בגילו ונסיונו אמור היה זה מכבר ללמוד דבר או שנים בהלכות קיום ושרידות יהודים. באם ימשיך כך, אפשר ונראה בו כמוותר על חלום הנשיאות בו כה חשק.
אין האמור כאן בהתיצבותו מאחורי זועבי "הערביה", לא מניה ולא מקצתה. האמור הוא בהתיצבותו מאחורי מקעקעי הדמוקרטיה העושים בה שימוש כ"קרדום לחפור בו" על מנת לקעקעה, בתואנת "חופש הביטוי" ו"זכויות המיעוט" שאינן ממין הענין ועם כך קשה להשלים. עוד מעט קט והלה יצדיק את מעשה ח"כ הנימלט מאימת החוק עזמי בישארה, הלה הוא שסלל הדרך לחנין זועבי ומשובטיה. הרי בשם "חופש ביטוי" פרוץ, מופקר ומעוות ניתן גם לתרץ ריגול של אזרח כנגד מדינתו ולא רק בידי ערבים ישראלים. שהרי בשם אידאולוגיה מעוקמת, בשם סיסמאות שהפכו לבזויות ובדין כגון "זכויות אזרח" מסורסות, הנחמסות בידי אזרחים, יהודים כערבים, רבים וארורים פנו לריגול כנגד ישראל על מנת למוטטה מבפנים.

זועבי גם יצאה באורח מניפולטיבי כנגד המגבלות שהוטלו עליה על ידי הכנסת בתואנה המבישה כי הדבר מהווה "תקדים מסוכן כלפי הציבור הערבי". כמעט ואנו שומעים ברקע מתנגנת הנעימה "המדינה (ישראטין) זו אני". נוזלי האפסיים של הח"כ וודאי עלו לראשה. עם כל הכבוד (ושמא בלעדיו), זועבי אינה הציבור הערבי ואת מעשיה עשתה על דעת עצמה בלבד. גרירתו של הציבור הערבי לכסות ערוותה הטרוריסטית הינו מביש.

זועבי מצביעה לשלילה לעבר חברי הכנסת אשר לטענתה מונעים נגדה מתוך רגשות נקמה. האם האשה הזו ליצנית? כמובן שאנו מונעים-גם-מרגשי נקמה שהרי אנו זוכרים היטב "את שעשה לנו עמלק". הפלסתינים כבר קטלו מתוכנו כ-20,000 נפשות יהודיות יקרות משך מאה השנים שחלפו ועדיין מתעקשים להמשיך ולרצוח בנו. כמובן שנרצה לקחת נקמה מאלו היושבים בכנסת ישראל בעודם נותנים יד למרצחים הטרוריסטים. אנו גאים ברגשות הנקמה, אנו אך בני אדם ובני אדם כאשר מרצחים בהם, שואפים לנקמה. אנו רדפנו אחר הנאצים ועוזריהם לשם נקמה ואנו נירדוף אחר הפלסתינים ועוזריהם מאותה הסיבה, כשם שבד-בבד נישמח לעשות עמם שלום, באשר אנשי שלום אנו.
המניפולטיבית-זועבי מכוונת חיציה לעבר "יפי הנפש" בינינו, אלו "האוניברסלים", "הנאורים" לכאורה, אנשי השמאל הקיצוני הגלובלי בכוונה לעורר רחמיהם האידאולוגים. נעלם מעיניה כי עם ישראל התפקח והחל להשיג מי הם אויביו מבית וזועבי בהחלט הצטרפה לאויבי עמנו.
נכון ומידתי עשתה כנסת ישראל אשר היטילה מגבלות על זועבי. אין במגבלות אלו לזעזע את אמות הסיפין, אך הינן מהוות כתמרור אזהרה לפורצת הגדר הזו המחפשת דרכים להשמדת מדינת ישראל היהודית (זכותה—במגבלות שתוארו לעיל), יחד עם חבריה בכנסת ישראל, שוטמי עמנו מהמגזר, כי חוקי המשחק השתנו. נכון, מעט מדי ואף מאוחר מדי, אך הרי "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". במדה ותחזור זועבי על מעלליה למרות ההזהרה שקיבלה כעת הרי שיש לסלקה מכנסת ישראל לצמיתות.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

תרומה יהודית מכרעת לארה"ב\יוסי לביא

להלן סיפור מעניין ששלח לי יוסי לביא
לפני זמן מה הוקם לוח זיכרון בבית הכנסת היהודי באקדמיה הצבאית היוקרתיתשל ארה"ב, בווסט-פוינט - לזכרו של: " חיים סלומון ".בימי חייו, וזאת בתקופת הכרזת העצמאות של ארה"ב בשנת 1776, היה האיש הזההיועץ הכספי ועוזרו הראשי לעניינים כלכליים של ג ' ורג ' וושינגטון, שהיההנשיא הראשון ומפקד הצבא הקונטיננטאלי של ארה"ב החדשה.
בימים הקרים של החורף של שנת 1777 חיילי צבא ארה"ב קפאו מקור מחוסר ביגודמתאים ורעבו מחוסר מזון. חיים סלומון גייס את הקהילה ה יהודית בארה"ב שכברמנתה אז כמה אלפי משפחות ושלח קריאה ליהודי אירופה לבוא ולעזור בתרומותכספיות למדינה החדשה. פעולתו הייתה כה מוצלחת שגו ' רג ' וושינגטון עצמו מצאלנכון לציין שאלמלא פעולתו של חיים סלומון'פני ההיסטוריה היו בודאישונים, משום שצבא ארה"ב – לא היה מחזיק מעמד במלחמתו נגד הבריטים ויתראויביה של ארה"ב, שלא רצו בקיומה ' .
לזכרו של חיים סלומון ועזרת העם היהודי להקמתה של הרפובליקה של ארה"בבמלחמת העצמאות שלה - ציווה וושינגטון להנציח את פועלם בדרך מיוחדת.אם תיקחו לידכם את השטר של 1 דולר ותתבוננו בצידו האחורי בימינו של השטר,תראו שהכוכבים מעל ראשו של הנשר המצויר על גבי השטר הם כוכבים בני ששקצוות דהיינו: כוכבי "מגן-דוד". זאת ועוד, אם תסבבו את הנשר במהופך כלפימטה תראו שבבסיסו של הנשר נמצאת קונפיגורציה של מנורת שבעת הקנים שהיאסמל ליהדות.שני סמלים אלה הוכנסו לתמידות בדיוקנו של המטבע הבסיסי לפי הוראתוהמפורשת של וושינגטון, שאמר:
'שהעם האמריקאי לעולם לא ישכח את העזרה שהושיטו בני העם היהודי ברגעים החשובים ביותר של תקומת ארצות הברית של אמריקה ' .
[ ... את הסיפור הזה שלח לי מארה"ב ידיד, סא"ל-מיל בחיל ההנדסה של ארה"ב,שהוא מראשי הועד הציבורי שהקים ומטפח את בית-הכנסת היהודי בווסט-פוינט.אני מפיץ אותו בבחינת "המביא דברים בשם אומרם.

אהרון רול- חישוק תורכי

6 יולי 2010
חישוק תורכי
שוב, להוותנו מצאנו כי נימצאים בתוכנו גורמים אשר השגת המטרה מקדשת עבורם את האמצעים. הדלפת פגישתו של השר בן אליעזר עם שר החוץ התורכי שייכת למדור "כל האמצעים כשרים".
המדליפים חייבים לבוא מקרב גורמים המתנגדים פוליטית לח"כ "פואד" (בן אליעזר), מתנגדי רוה"מ נתניהו או כל הללו יחדיו. כך או כך הפירסום הסב נזק לישראל במישור התדמיתי הסברתי ועל ראש הממשלה לבוא חשבון עם המדליפים יהיו אלו אשר יהיו.

ולמהות. אמנם בנימין נתניהו התנצל בפני שר החוץ ליברמן וטען כי נעשתה טעות בכך שלא יודע בדבר הפגישה הצפויה, אך ברור לכל בר-בי-רב כי היתה זו "טעות" שלא בתום לב. ליברמן ממודר מזה זמן מפעילות יחסי חוץ ישראלית והמידור הלזה מונע בעדו מלמלא תפקידו כהלכה ולא באשמתו. דווקא בזמנים בהם ישראל מצטיירת במתרפסת בפני פריצי העולם, וחולשתה הנובעת מהתרפסותה מסבה לה נזקים דיפלומטים וביטחונים מוחשים, דווקא כעת חייבים אנו אדם בעל נחישות ועמידה על זכויותינו כליברמן לצאת במסגרת תפקידו כשר החוץ להפיץ את עמדת ישראל. ב"משחק" הדיפלומטי הנתון כיום באזורנו, אנו צריכים את ראש הממשלה כשוטר הטוב ואת ליברמן כשוטר הרע, חבל כי ראש ממשלתנו לא עמד על כך עד עתה.
אפשר והשורות לעיל אינן עושות צדק עם ליברמן באשר במשתמע הרי שמציירות אותו ככושי לעבודות שחורות אשר יכול ללכת משסיים עבודתו. אפשר שזה כך, אך זו הפוליטיקה וזה טבע השרות הציבורי של ניבחרי ישראל.

הכרזתו של ליברמן (כמו גם בנימין נתניהו), כי ישראל לא תתנצל בפני הפשה התורכי וכמובן שלא תשלם פיצויים למשפחות הרוגי המשט התורכי, הינה בהחלט במקומה. התוספת של ליברמן לדברים, גם היא נכונה דהיינו, "אנו חושבים כי ההפך הוא הנכון" ופרושו, תורכיה היא זו שצריכה לפצות את ישראל על כל שגרמה לה בייזום המשט לעזה.

תורכיה מודעת היטב לכך שוועדת חקירה תמצא אותה ללא ספק אשמה בייזום ואירגון התרחשויות המשט וזאת כנגד מדינה ידידה (לכאורה). מה עושים התורכים אשר כניראה אינם מתוחכמים דיים, הם מנסים לחשק את ישראל בכך שאונסים אותה, דרך איום בניתוק יחסים דיפלומטים, להתנצל ולפצות הרוגי המשט ובכך לטעמם (ובצדק, במדה וישראל תענה להם), ינטל העוקץ מכל וועדת חקירה, ישראלית או בינלאומית העשויות להפליל את "העות'מנים". שהרי בכך שישראל תתנצל ותפצה משפחות הרוגי המשט, הינה מודה מלמפרע, קבל עם ועולם, כי האשמה נופלת עליה עצמה.

והנה אנו חוזרים לליברמן, אפשר שסיגנונו מחוספס, אפשר שאינו דמות הדיפלומט הטיפוסי החושב ברגיל בכיוון אחד ומדבר בכיוון ההפוך. אך קיימים מצבים בהם אין נידרשת שפה דיפלומטית אלא הכרח לנקוט בשפה ישירה עד בוטה, הכרח לעיתים לדפוק על השלחן הדיפלומטי העולמי ואין כליברמן לשרת את ישראל באופן נאות במצבים אלו.

אל לה לישראל ליזום ניתוק יחסים, עלינו להניח לתורכים לנתק את היחסים הדיפלומטים במדה ויחפצו בכך. ניתוק יחסינו עמם אינו צפיחית בדבש עבורנו אך גם אינו אסון שלא ניתן לתיקון. הדיבידנד בהתנהלות זו ישא פירות בעתיד, אם וכאשר יבעט (סוף-סוף) ארדואן מכס ראש הממשלה התורכי ויחסי ישראל תורכיה יקבלו סיכוי נוסף. אלא שאז ישראל תהיה במצב פתיחה טוב יחסית לגבי תורכיה.

נעיר כאן כי ניתוק היחסים מצד תורכיה יגרום נזק גדול יחסית לתורכים באשר כעת כבר ברור ברחבי העולם וזאת עוד לפני פירסום מסקנות וועדת חקירה, כי תורכיה וראש ממשלתה היו מעורבים עד למעלה מאוזניהם בייזום ושיגור המשט התורכי. במצב זה, האשם התורכי מתנער ומשליך אשמתו על ישראל, תהפוך תורכיה למצורעת בעולם המערבי באשר תיתפס כמשענת קנה רצוץ שאין לסמוך על אמינותו ותמיכתו היציבה. יש לצפות למידור והדרה של תורכיה מצד ברית נאט"ו כמו גם יחסים דיפלומטים מעורערים עם מדינות ה- ג'י.8 (עתיד ייצובה של תורכיה כצומת הזרמת גאז ונפט מרוסיה גם הוא יעמוד בסכנה), מצב שישחק במשתמע לידי ישראל אשר מעמדה האסטרטגי יתעצם עקב כך לתפיסת מדינות המערב ואף, יאלץ את האיסלמיסט אובמה למצג אוהד יותר לישראל. הערה: אזהרתו של אובמה לארדואן כי אל לו להתעקש בנוגע להקמת ועדת חקירה בינלאומית באשר אפשר בהחלט כי תימצא את תורכיה אשמה בהתרחשויות , יכולה להיתפס כאמירה לטובת ישראל, אך בה במדה ניתן לראות בה אמירה נגד ישראל ולטובת תורכיה והעולם האיסלמי. בכל הנוגע לאובמה, איננו בטוחים באמינותו ויש לחשוד בו עוד לפני שנכבדהו.
הרשו לנו לנחש כי תורכיה לא תנתק היחסים הדיפלומטים עם ישראל מהסיבות לעיל ובאם תעשה כן הרי שההנחה כי אינם מתוחכמים דיים תחזיק יותר מים.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

שאול נעים- לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

1.
ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון של ארה"ב היה היחיד שנבחר פה אחד ע"י כל האלקטורים וחזר על כך גם בקדנציה השניה. הוא הושבע באולם הפדרציה בניו יורק ב-30 באפריל 1789. במשך כל נשיאותו הוא התגורר באחוזתו הפרטית "מאונט וורנון ובהיותו ארכיטקט ומעצב פנים, פיקח משם על עבודות הקמת הבית הלבן והעיר וושינגטון, החל מבחירת המיקום וכל פרט ופרט בתהליך הבניה.
הוא קבע תקדים ,כאשר סרב לכהן יותר משתי קדנציות (תקדים שנמשך יותר מ140 שנים).
2.
גוהן אדאמס (מי שהיה סגנו של וושינגטון) נבחר לנשיא השני.
הוא הושבע ביום קודר בפילדלפיה במרץ 1797. נשיאותו הייתה תקופה איומה. בנובמבר 1800 (שנה לאחר פטירת וושינגטון) הסתיימה בניית הבית הלבן וגוהן אדאמס הפך לנשיא הראשון שעבר להתגורר במשכן הנשיאים. מיד לאחר מכן הוא הפסיד את מועמדות מפלגתו הפדרלית לכהונה נוספת.
היה זה מקרה נדיר בו נשיא מכהן לא מצליח לזכות במועמדות מפלגתו לתקופה נוספת. אדאמס נפגע מאד וקרע חמור חל בינו לבין ג'פרסון,סגנו, שיד ביד הם צעדו עשרות שנים יחד. המפלה הייתה צורבת, אדאמס לא ידע להפסיד בכבוד.

3 .תומאס ג'פרסון וארון בר היו צמד מועמדי המפלגה החדשה: הדמוקרטית –רפובליקנית לתפקידי נשיא וסגן נשיא .בבחירות הם גברו על מועמדי המפלגה הפדרלית.
הכוונה היתה שג'פרסון ישמש כנשיא וארון בר סגנו.
אלא שנוצר כאן מצב מוזר שמנסחי התוקה לא חזו אותו. נקבע כאן תקדים: הייתה זו הפעם היחידה בה היה שויון בין חבר האלקטורים. עפ"י החוקה כל אלקטור הצביע עבור שני מועמדים.

התוצאה גם לתומאס ג'פרסון וגם לארון בר הצביעו 73 אלקטורים. ההכרעה עברה לבית הנבחרים. נערכו 36 הצבעות. אלכסנדר המילטון השפיע על שני אלקטורים לשנות את הצבעתם ולבסוף נבחר תומאס ג'פרסון לנשיא השלישי.

ג'פרסון כעס על ארון בר על שלא הכריז בבירור שהוא נועד לסגנות בלבד.
נקבע כאן תקדים נוסף: נבחר נשיא ממפלגה אחרת.
יותר מאוחר נקבע התיקון השנים-עשר לחוקה ומאז היתה בחירה נפרדת לנשיא ונפרדת לסגן נשיא..
עד אז מי שהפסיד לנשיא נקבע לסגנו.

גוהן אדאמס לא היה מוכן לפגוש את הנשיא החדש.
הוא יצא מוושינגטון באישון ליל.
כשפרש מתפקידו הוא היה ככל הנראה האדם האומלל ביותר בארה"ב.
הוא הרגיש שהוא פורש כנשיא מושפל שלא הוערך כיאות.

4.
לארון בר,סגן הנשיא היו במשך שנים רבות, ויכוחים סוערים, עם שר האוצר הראשון המיתולוגי אלכסנדר המילטון
אגב: מינוי המילטון היה הישג לדורות, הוא יזם את הקמת מערכת בנקאות לאומית פדרלית ושיטת אשראי ממלכתית לכל המושבות החברות.
במהלך שנת 1804 ,כאשר היה ברור שאהרן בר לא ימשיך לקדנציה נוספת תחת ג'פרסון ,הוא החליט לרוץ למשרת מושל ניו-יורק,אך הפסיד בהתמודדות. הוא האשים בהפסד את חברי מפלגתו.

ביולי 1804 הזמין ארון בר ,סגן הנשיא את אלכסנדר המילטון לדו-קרב. הקרב נערך באותו מקום בו נהרג בנו של המילטון שלוש שנים מוקדם יותר. ארון בר ניצח והמילטון נהרג !
ארון בר ברח לדרום קרולינה ,שם התגוררה בתו אך חזר תוך זמן קצר לוושינגטון על מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא.במהלך חצי השנה האחרונה ,בתוקף תפקידו כנשיא הסנאט ניהל תהליך הדחה נגד השופט העליון סמואל צ'ייס ,וזכה על כך לשבחים.


5.
גוהן אדאמס הנשיא השני נפטר בגיל 90 ביום 4 ביולי 1826, בדיוק ביום העצמאות ה-50 של ארה"ב !
דבריו האחרונים היו: "תומאס ג'פרסון עדיין חי" !
באותו יום ממש, שעות ספורות מאוחר יותר, במרחק מאות מיל משם, נפטר גם הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון בגיל 83 !

6.
אגב ,הנשיא החמישי ג'יימס מונרו נפטר בדיוק חמש שנים לאחר שני עמיתיו ברביעי ביולי 1831 !

7.
באותה שנה, 1826, כיהן הנשיא השישי ג'והן קוינסי אדאמס – שהוא לא פחות מאשר בנו של הנשיא השני.
גם ג'והן קוינסי נכשל בנסיונו להיבחר לכהונה נוספת, הפעם הוא כן היה מועמד מפלגתו אולם הפסיד.
גם ג'והן קוינסי אדאמס, כמו אביו, נטש את וושינגטון באישון לילה ולא פגש את הנשיא הנבחר.
והייתה לו סיבה טובה מאד לכך.... ועל כך בפעם הבאה.