שאול נעים- לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

לקראת 4 ביולי, יום העצמאות של ארה"ב – נשיאים ותקדימים

1.
ג'ורג' וושינגטון הנשיא הראשון של ארה"ב היה היחיד שנבחר פה אחד ע"י כל האלקטורים וחזר על כך גם בקדנציה השניה. הוא הושבע באולם הפדרציה בניו יורק ב-30 באפריל 1789. במשך כל נשיאותו הוא התגורר באחוזתו הפרטית "מאונט וורנון ובהיותו ארכיטקט ומעצב פנים, פיקח משם על עבודות הקמת הבית הלבן והעיר וושינגטון, החל מבחירת המיקום וכל פרט ופרט בתהליך הבניה.
הוא קבע תקדים ,כאשר סרב לכהן יותר משתי קדנציות (תקדים שנמשך יותר מ140 שנים).
2.
גוהן אדאמס (מי שהיה סגנו של וושינגטון) נבחר לנשיא השני.
הוא הושבע ביום קודר בפילדלפיה במרץ 1797. נשיאותו הייתה תקופה איומה. בנובמבר 1800 (שנה לאחר פטירת וושינגטון) הסתיימה בניית הבית הלבן וגוהן אדאמס הפך לנשיא הראשון שעבר להתגורר במשכן הנשיאים. מיד לאחר מכן הוא הפסיד את מועמדות מפלגתו הפדרלית לכהונה נוספת.
היה זה מקרה נדיר בו נשיא מכהן לא מצליח לזכות במועמדות מפלגתו לתקופה נוספת. אדאמס נפגע מאד וקרע חמור חל בינו לבין ג'פרסון,סגנו, שיד ביד הם צעדו עשרות שנים יחד. המפלה הייתה צורבת, אדאמס לא ידע להפסיד בכבוד.

3 .תומאס ג'פרסון וארון בר היו צמד מועמדי המפלגה החדשה: הדמוקרטית –רפובליקנית לתפקידי נשיא וסגן נשיא .בבחירות הם גברו על מועמדי המפלגה הפדרלית.
הכוונה היתה שג'פרסון ישמש כנשיא וארון בר סגנו.
אלא שנוצר כאן מצב מוזר שמנסחי התוקה לא חזו אותו. נקבע כאן תקדים: הייתה זו הפעם היחידה בה היה שויון בין חבר האלקטורים. עפ"י החוקה כל אלקטור הצביע עבור שני מועמדים.

התוצאה גם לתומאס ג'פרסון וגם לארון בר הצביעו 73 אלקטורים. ההכרעה עברה לבית הנבחרים. נערכו 36 הצבעות. אלכסנדר המילטון השפיע על שני אלקטורים לשנות את הצבעתם ולבסוף נבחר תומאס ג'פרסון לנשיא השלישי.

ג'פרסון כעס על ארון בר על שלא הכריז בבירור שהוא נועד לסגנות בלבד.
נקבע כאן תקדים נוסף: נבחר נשיא ממפלגה אחרת.
יותר מאוחר נקבע התיקון השנים-עשר לחוקה ומאז היתה בחירה נפרדת לנשיא ונפרדת לסגן נשיא..
עד אז מי שהפסיד לנשיא נקבע לסגנו.

גוהן אדאמס לא היה מוכן לפגוש את הנשיא החדש.
הוא יצא מוושינגטון באישון ליל.
כשפרש מתפקידו הוא היה ככל הנראה האדם האומלל ביותר בארה"ב.
הוא הרגיש שהוא פורש כנשיא מושפל שלא הוערך כיאות.

4.
לארון בר,סגן הנשיא היו במשך שנים רבות, ויכוחים סוערים, עם שר האוצר הראשון המיתולוגי אלכסנדר המילטון
אגב: מינוי המילטון היה הישג לדורות, הוא יזם את הקמת מערכת בנקאות לאומית פדרלית ושיטת אשראי ממלכתית לכל המושבות החברות.
במהלך שנת 1804 ,כאשר היה ברור שאהרן בר לא ימשיך לקדנציה נוספת תחת ג'פרסון ,הוא החליט לרוץ למשרת מושל ניו-יורק,אך הפסיד בהתמודדות. הוא האשים בהפסד את חברי מפלגתו.

ביולי 1804 הזמין ארון בר ,סגן הנשיא את אלכסנדר המילטון לדו-קרב. הקרב נערך באותו מקום בו נהרג בנו של המילטון שלוש שנים מוקדם יותר. ארון בר ניצח והמילטון נהרג !
ארון בר ברח לדרום קרולינה ,שם התגוררה בתו אך חזר תוך זמן קצר לוושינגטון על מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא.במהלך חצי השנה האחרונה ,בתוקף תפקידו כנשיא הסנאט ניהל תהליך הדחה נגד השופט העליון סמואל צ'ייס ,וזכה על כך לשבחים.


5.
גוהן אדאמס הנשיא השני נפטר בגיל 90 ביום 4 ביולי 1826, בדיוק ביום העצמאות ה-50 של ארה"ב !
דבריו האחרונים היו: "תומאס ג'פרסון עדיין חי" !
באותו יום ממש, שעות ספורות מאוחר יותר, במרחק מאות מיל משם, נפטר גם הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון בגיל 83 !

6.
אגב ,הנשיא החמישי ג'יימס מונרו נפטר בדיוק חמש שנים לאחר שני עמיתיו ברביעי ביולי 1831 !

7.
באותה שנה, 1826, כיהן הנשיא השישי ג'והן קוינסי אדאמס – שהוא לא פחות מאשר בנו של הנשיא השני.
גם ג'והן קוינסי נכשל בנסיונו להיבחר לכהונה נוספת, הפעם הוא כן היה מועמד מפלגתו אולם הפסיד.
גם ג'והן קוינסי אדאמס, כמו אביו, נטש את וושינגטון באישון לילה ולא פגש את הנשיא הנבחר.
והייתה לו סיבה טובה מאד לכך.... ועל כך בפעם הבאה.

האימפריה העות'מאנית\שאול נעים

האימפריה העות'מאנית – חיסול חיל היניצ'רים
15 ביוני 1826 – סיום תקופה בת 500 שנה


בשנת 1326 החליט הסולטן על הקמת חיל רגלים שיהיה מורכב מלא מוסלמים. בתחילה גויסו נערים נוצריים, צאצאים של שבויי מלחמה ועבדים. הם אוסלמו ללא כפייה.
גויסו נערים חסונים בני 8-15. נתונים במשמעת קפדנית ותנאי חיים קשים ע"מ לחשל את גופם. נאסר עליהם לגדל זקן. נדרשו להתנזר מחיי מין. בגיל 24-25 הם גויסו לחיל. לא הייתה להם משפחה ולא הורים. הנאמנות שלהם הייתה רק לסולטן.
כל אזור כבוש היה חייב להפריש נערים לטובת הסולטן. עם מות יניצ'ר – החיל היה יורש את רכושו. היה להם שכר גבוה, פטור מלא ממיסים, רמת חיים גבוהה. עם השחרור רבים מונו למושלים ומורים, וזכו לפנסיה מסודרת.
היניצ'רים היו חיל אמיץ והפילו חתיתם על ארצות רבות.
במשך הזמן התמרדו בנושאים שונים.
בשנת 1565 קיבלו רשות להתחתן.
מספרם היה בין 100,000 ל-200,000 איש.
במשך השנים התמרדו וקיבלו רשות להורשת הרכוש לצאצאיהם.
כמו כן הזכות לשרת בחיל עברה בירושה. היניצ'רים הפכו לבעיה, מסואבים, מושחתים,דואגים בעיקר לעצמם.
במשך השנים הפכו לגורם אנכרוניסטי. התנגדו לחידושים ומודרניזציה בצבא. פיגור שהלך והחריף בטכנולוגיה צבאית.

סלים השלישי ביקש לערוך רפורמות, הם כלאו ורצחו אותו וכן את יורשו מוסטפה הרביעי.

בשנת 1808 עלה מחמוד השני לשלטון. זכר את מה שקרה לקודמיו. ביסס את שלטונו ובשנת 1826 היה מוכן לבצע את שאיפתו, חיסול חיל היניצ'רים והקמת צבא חדש במתכונת אירופית. הוא החל להקים חיל חדש במקביל לינצרים.
ב-5 ביוני 1826 הכריז על "תנז'ימאת" – רפורמות. היה ברור שהינצרים לא יעברו על כך בשתיקה. עשרה ימים מאוחר יותר ב-15 ביוני 1826. הינצרים מקבלים את מזונם כרגיל בקערות אורז גדולות. כהרגלם לקראת מרידה, הם הופכים הקערות עם המזון, מכים בהם, אוחזים בנשק ויוצאים מהקסרקטינים.

החיל החדש שהוקם לאחרונה, פתח באש תותחים לעבר הככר המרכזית בה התרכזו הינצ'רים. בתוך כחצי שעה נטבחו כ-5,000 מהם. המעטים ששרדו גורשו, כעבור שנתיים הוחרם גם רכושם. חיל הינצ'רים חוסל, נעלם מהמפה. מסורת בת 500 שנה נסתיימה.

מחמוד השני התפנה לרפורמות מרחיקות לכת בכל שטחי החיים עד מותו בשנת 1839.
הצבא העותומני לא שב ליכולתו מהעבר. למעשה לאורך כל המאה ה19 נחשבה האימפריה העותומנית:
"הענק החולה מן הבוספרוס." רק חילוקי דיעות בין המעצמות האירופאיות מנעו קריעת נתחים מהאימפריה.

כיצד האיסלאמיסטים הגיעו לעמדת שליטה באיסלאם האירופי\דניאל פייפס

כיצד האיסלאמיסטים הגיעו לעמדת שליטה באיסלאם האירופי
מאת דניאל פייפסNational Review Online25 במאי, 2010
http://he.danielpipes.org/article/8465
מאמר המקורי באנגלית: How Islamists Came to Dominate European Islamתרגום לעברית: דוד בר-חיים
בתגובה להתקפת ההפצצות ב-7/7 בלונדון, כאשר איסלאמיסטים רצחו 52 ופצעו 700, שלטונות בריטניה החליטו לעבוד בשיתוף פעולה עם מוסלמים כדי למנוע אלימות עתידית.
אך במקום לפנות למוסלמים אנטי-איסלאמיסטיים הדוחים את המטרה הלוחמנית של השלטת חוקי האיסלאם באירופה, הם בחרו להתחבר לאיסלאמיסטים לא-אלימים בתקוה שאלו ישכנעו את בני-דתם להביע את שנאתם למערב בדרכים חוקיות. במרכז מאמץ זה כיכב טריק רמדאן (נולד ב-1962), אינטלקטואל איסלאמיסטי ידוע. משטרת לונדון, למשל, מימנה חלקית כנס שבו נאם רמדאן, וראש הממשלה טוני בלייר מינה אותו כחבר ב"קבוצת עבודה לטיפול בקיצוניות".
יתכן שלמישהו היה נדמה שמינויו של איסלאמיסט הוא רעיון מקורי ומבריק – ולא היא. ממשלות המערב משתפות פעולה עם איסלאמיסטים מזה עשרות שנים, ללא הצלחה. ואם נדייק, הן משתפות פעולה כל השנים עם משפחת רמדאן עצמו.
בשנת 1953, דווייט ד' אייזנהאור קיבל משלחת של מוסלמים ממדינות זרות. קבוצה זו כללה אביו של טריק, סעיד רמדאן (1926-95), שהיה מנהיג הארגון האיסלאמיסטי אולי המשפיע ביותר במאה העשרים, האחים המוסלמיים, ארגון אנטי-מערבי וקיצוני ביותר. המפגש בין אייזנהאור ורמדאן התקיים כחלק ממאמץ ממושך מצד הממשל האמריקני לגייס מוסלמים נגד הקומיניזם הסובייטי, לרבות גיוסו של סעיד רמדאן כמשת"פ בתשלום. טלקוט סיליי, דיפלומט אמריקני שנפגש עמו בתקופה ההיא, מסביר: "ראינו את האיסלאם כמשקל נגד במלחמה עם הקומוניזם".
היה גם חסאן אל-בנה (1906-49), סבו של טריק, מייסד האחים המוסלמיים, שנתמך על ידי הנאצים. דיפלומטים אמריקניים בקהיר בשנות ה-1940 המאוחרות נפגשו עם אל-בנה "באופן קבוע" והגדירו אותו "אמפתי מאוד". לדעתם ארגונו היה "מתון" ואף "חיובי". הבריטים, ככל הנראה, הציעו לו כספים.
במילים אחרות, לממשלות המערב יש היסטוריה ארוכה של התחברות אל ושיתוף פעולה עם איסלאמיסטים, לרבות גם חיזוקם בפועל, תוך כדי התעלמות מן האידיאולוגיה המתועבת שלהם.
איאן ג'ונסון, עיתונאי בוול סטריט ג'ורנל בעבר שזכה בפרס פוליצר, מגלה, בעבודת תחקיר היסטורי מדהימה, פיתולים חדשים בדרמה זו בספרו שראה אור לאחרונה, מסגד במינכן: נאצים, סי.איי.אי, ועלייתם של האחים המוסלמים במערב.
ג'ונסון פותח בסקירת המאמצים השיטתיים של הנאצים לגייס מוסלמים סובייטיים מבין שבויי המלחמה שנפלו לידיהם. היו מוסלמים רבים ששנאו את סטלין, ובין 150,000 ל-300,000 מקרבם נלחמו לצד גרמניה ובעלות בריתה. במילים אחרות, מעבר למאמץ התעמולתי שלהם כלפי הערבים, לנאצים היה כוח-אדם משמעותי, בעיקר מוסלמים תורכיים ממרכז אסיה, שנשלחו לשדה הקרב בהנהגתו של נאצי משכיל בשם גרהרד פון מנדה.
בעקבות התבוסה הגרמנית ב-1945, ג'ונסון ממשיך ומספר, פון מנדה המשיך בפעילותו עם מוסלמים סובייטים לשעבר נגד הקומוניזם, כעת בהקשר המלחמה הקרה. אך הסתבר שחייליו לשעבר לא היו יעילים במיוחד בהסתה בקרב מוסלמים נגד בריה"מ. האינטלקטואל הראשי של הקבוצה, למשל, היה האימאם בחטיבה של האס.אס. שנטלה חלק בדיכוי מרד גטו ורשה ב-1944. האיסלאמיסטים, לעומת זאת, הוכיחו עד מהרה את יכולתם להתמודד עם אתגר פוליטי ודתי זה. ג'ונסון מסביר ש"הם לובשים חליפות, יש להם תארים אקדמיים, והם מסוגלים לנסח את תביעותיהם באופן שפוליטיקאי יכול להבין".
עיקר מחקרו המרתק מתאר את האבולוציה, שהתרחשה בעיקר במינכן, מחיילים ותיקים לאיסלאמיסטים חדשים. מדובר בסיפור קלאסי של מזימה משנות ה-1950, כולל נאצים ששוקמו, ארגוני-קש של הסי.איי. איי, והשאיפות המתנצחות של בריה"מ וארה"ב.
ג'ונסון מתאר כיצד האמריקנים, ללא תיכנון או כוונה מיוחדת, השתלטו ברשת של פון מנדה והעביר אותה לידיו של סעיד רמדאן. תמיכה מוקדמת זו של האמריקנים באחים המוסלמיים, טוען ג'ונסון, העניק להם את היכולת להעמיד מסגרות איסלאמיסטיות בדיוק בתקופה שגל ההגירה המוסלמית לאירופה החלה לגבור בשנות ה-1970.
כך יצא, ששני גורמים, הנאצים והאמריקנים, סייעו לאיסלאמיסטים להגיע לעמדת שליטה בקרב המוסלמים באירופה. העובדה כי שורש התופעה נעוץ במבצע ברברוסה [הפלישה הגרמנית לרוסיה במלחמת העולם השנייה] חושפת את שלשלת היוחסין המכוערת של התנועה האיסלאמיסטית היום. היטלר וקלגסיו לא ידעו מה ילד יום, אך העובדה היא שהם הניחו את היסודות לערב-אירופה.
תמיכה אמריקנית באיסלאמיסטים בעבר מביאה את ג'ונסון להתריע על חוסר התוחלת בחבירה לאחים המוסלמיים והדומים להם – כפי שטוני בלייר ניסה שוב לאחרונה. הרעיון מפתה, אבל הוא תמיד מזיק למערב. הלקח הוא פשוט: דע את ההיסטוריה ואל תסייע לאיסלאמיסטים.
עדכון מ-25 במאי, 2010: 1) בספר חסרות תמונות המעלות בפנינו את הדמויות המרכזיות, אבל ניתן לראותן באתר של ג'ונסון. חלק פורסמו כאן.
2) מעניין לציין שבקיץ 1953, בהיותי בן 3, שהיתי במינכן, בתקופה שהפעילות האיסלאמיסטית שם החלה להעמיק בדיוק בשל הימצאותם של מוסלמים יוצאי בריה"מ בעיר. להלן קטע מתוך האוטו-ביוגרפיה של אבי, ריצ'רד פייפס, Vixi: Memoirs of a Non-Belonger (Yale University Press, 2003),, עמ' 74, שבו הוא מסביר מדוע לקח את המשפחה למינכן:
בסוף מאי 1951, בעזרת סיוע כספי מהמרכז לענינים בינלאומיים ב-MIT, איירין ואני הפקדנו את דניאל אצל ההורים ויצאנו למסע בן ארבעה חדשים באירופה ובמזה"ת. מטרתי היתה לראיין אנשים שעוד היו בין החיים שכיהנו בממשלות לאומיות שונות במה שהיתה הקיסרות הרוסית בין השנים 1917-21. מצאתי לא מעטים כאלה בלונדון, בפריז, במינכן ובאיסטנבול, והם סייעו לי משמעותית לרדת לעומק הדברים והמצבים באיזור. בפריז יצרתי קשר עם קהילת יוצאי גיאורגיה. כעבור שנתיים ביליתי קיץ נוסף באירופה, הפעם במינכן. שם ראיינתי פליטים ממרכז אסיה הסובייטי, כמעט כולם שבויי מלחמה גרמניים לשעבר. המידע שהם מסרו על החיים באיזורים מהם באו בשנות ה-1930 חיזק את דעתי שהלאומיות חיה וקיימת באיזורי הספר של בריה"מ ושלא מתרחשת התבוללות רחבת היקף.
עבודתו באותו קיץ היוותה את הבסיס למאמרו"Muslims of Soviet Central Asia: Trends and Prospects," The Middle East Journal, Spring, 1955, pp. 147-162 and Summer, 1955, pp. 295-308.

מוכרחים לדעת להגיב גם בקטנה: הפיאסקו המודיעיני הגדול מאחורי משט הטרור הטורקי

להלן מייל שקיבלתי.

נושא חשוב מאוד והחלטתי לפרסם.

אני לא מכיר את הכותב ולא את המקורות.

שימו לב חברים ! ידיעה חשובה !

הסיבה לכך שלא היה לצה"ל מודיעין לגבי המארב בספינת "מרמרה" היא משום שארדואן ושירותי הביטחון הטורקיים
ערבו לשירותי המודיעין הישראלי כי במשט יהיו רק פעילי שלום ושלא צפויה אלימות.
כל זה נאמר במסגרת המאמצים המדיניים בטרם יציאת המשט. קיימים פרוטוקולים שמתעדים זאת.
מסיבה זו הערכת המודיעין היתה שהסבירות הגבוהה היא שחיילי השייטת לא ייתקלו בהתנגדות כפי שקרה לבסוף.

לתדהמת כל הדרגים בגופי הביון הישראלי ובמערכת המדינית, ארדואן נחשף כמי שרימה את ישראל באופן בוטה וחסר תקדים.
מעשה זה מהווה סתירת לחי כלפי ישראל וחצייה של קווים אדומים רבים. צעד זה הוכיח לגורמי המודיעין בישראל, מעל לכל ספק,
שארדואן בעצם חיסל דה פאקטו את כוחו של הצבא הטורקי כמגן הדמוקרטיה החילונית ושגורמים שבעבר ישראל יכלה להתבסס
על שיתוף הפעולה איתם, למרות שלטון ארדואן, כבר לא יכולים לשתף עימה פעולה.

במסדרונות הדיפלומטים בחדרי חדרים, המידע הזה נחשף ברמות שונות על ידי ישראל. זו הסיבה ששר החוץ של טורקיה התחיל
לקרוא להרגעת הרוחות בביקורו בארה"ב היום.

חציית הקווים הזו של ארדואן, במעורבותו בקיום המשט הטרוריסטי ובהטעייה המכוונת של ישראל גורמת לשירותי הביון של אמריקה
להידרש להערכה מחודשת של הסתמכותה על צבא טורקיה ועל המודיעין הטורקי. גורמי ביון אמריקנים נדהמו לנוכח חשיפת זהותם של חלק מהמחבלים שהיו על המשט. רובם פעילי אל קעידה שמבוקשים על ידי ארה"ב ועצם העובדה שהם כנראה פעלו בחסות ארדואן, גורמת להרבה כעס מצד גורמים בכירים בשירותי הביון של ארה"ב. יש לציין שהדבר שמעורר את הכי הרבה אי נחת בשירותי הביון האמריקנים, היא העובדה שאובמה בעצמו ממעיט בחומרת מעשיה של טורקיה וממשיך למרות הכל לנקוט בקו האנטי ישראלי.

בישראל מבינים שיש פה פיאסקו מודיעני שבעצם הולך להכות בארדואן כמו בומרנג. מסרים הועברו לארדואן בערוצים שקטים
והוא מבין שהוא לא פועל בחלל ריק. הוא מתחיל להבין לאן זה יכול להתגלגל, במיוחד במסדרונות נאט"ו,
שכבר מזה זמן רב קיררה את השותפות עם טורקיה באמתלאות שונות.

הראיה לכך שבטורקיה מזיעים מהאפשרות שבישראל יפוצצו את הפרשה היא העובדה ששגריר טורקיה לא הוחזר. יש לזכור כיצד אחרי ההחלטה בקונגרס האמריקני לגבי הכרה בשואת הארמנים, ארדואן החזיר את השגריר הטורקי מארה"ב, ובצינורות חשאיים הוא אפילו העז לאיים על אמריקה בפגיעה בשיתוף הפעולה בנושא עירק והפקרתה לגורמים מוסלמים קיצוניים. עכשיו בעצם עלול להתברר שטורקיה כלל אינה מגינה על אינטרסים אמריקנים אלא משחקת משחק כפול. הגורמים הבכירים ביותר במערכת המודיעין הישראלית לוחצים על מקביליהם בארה"ב להכיר בכך שטורקיה היא משענת קנה רצוץ במאבק בטרור ובעצם מסכנת את האינטרסים של ארה"ב. רק לאחרונה עשה ארדואן שריר באופן בוטה ומתריס כלפי ארה"ב, בהסכם הגרעיני עם אירן. כעת מתחילה לחלחל אצל טורקיה ההבנה שהם כנראה ירו לעצמם ברגל והלכו רחוק מידי מול ארה"ב.

ארדואן רצה שהמשט יסית את תשומת הלב העולמית מצעדיו הפזיזים שעשה לאחרונה, צעדים שהוציאו לאור את כוונתו לחבור לאירן ולסוריה בברית אסטרטגית-צבאית על חשבון הבריתות הקיימות עם נאט"ו, ארה"ב וישראל. ההסכם עם אירן, סיבך אותו מאוד עם רוסיה שהופתעה מהמהלך ועוררה עליו זעם רב במסדרונות הקרמלין. התנהלותו של ארדואן כעת היא כשל אדם שנדחק אל הקיר וזה מה שהביא אותו לנקוט בצעד כה פזיז שמעמיד אותו בשורה אחת עם אל קעידה והאחים המוסלמים.

כעת מתנהלות הערכות מצב מחודשות לגבי השיתוף הפעולה המודעיני עם טורקיה. עד כה נדמה היה כי לארדואן אין דריסת רגל כה גסה על הנעשה בצבא החילוני בטורקיה. המהלך האחרון "שרף" במידה רבה את טורקיה כגורם שניתן לסמוך עליו בעת הזו.

לפיכך, ניתוק היחסים עם ישראל יכול לפגוע בטורקיה יותר מאשר בישראל. חשיפת מעורבותו של ארדואן במשט הטרור ובהטעייה המודיעינית משמשת כעת כמכשיר להפעלת לחץ רב מאחורי הקלעים על ארדואן. מטרתו של נתניהו כעת היא להצליח ולמנף את חשיפתו של ארדואן כתומך טרור, בפורומים דיפלומטיים סגורים, כדי להשיג הישגים אסטרטגיים ומדיניים.

מסיבה זו טורקיה צפויה לנהוג באופן מפתיע בימים הקרובים והיא זו שתפעל להנמיך את הלהבות. לעומת זאת ישנו גם תרחיש פסימי לפיו ארדואן עלול לנקוט במדיניות חסרת אחריות של שבירת כלים מוחלטת, שתהיה הרת אסון לאיזור כולו.

ישראל בראי העמים\יהודה צורף

ישראל בראי העמים

מופעי הראווה התקשורתיים של ח"כ חנין זועבי, שאינם מעידים על תבונה יוצאת הדופן, נושאים אותי אל ימים רחוקים, אי שם בשנות החמישים, אל ביקור משפחתי שערכנו בביתו של אחד מבני משפחת זועבי הנודעת. הייתי ילד, כמעט נער, אך עדיין אני זוכר את התפעלותי מהאירוח המקסים. אבי ז"ל ניהל אז את אחד מבתי הספר היסודיים בחיפה, והוא הוזמן על ידי עמיתו מנצרת, שהיה מנהלו של בית ספר בעיר הערבית.

גינוני האירוח הלבביים, להם זכינו בבית משפחת זועבי, עומדים בניגוד משווע לדפוסי ההתלהמות הבוטה שמאפיינים את התנהלותה הפוליטית של ח"כ חנין זועבי. שהרי, מאז אותו ביקור קסום בבית זועבי, עוד טרם הולדתה של בת המשפחה שהפכה לחברת כנסת רבת מעללים, עברה החברה הערבית בארץ את המהפך הפלשתיני. כשם שהמוטציה העארסית מגלמת בתוכה סכנה קיומית למדינת ישראל, כך גם מאיימת הפלשתיניזציה על זהותם האנושית של ערביי הארץ.

בני משפחת זועבי מנצרת כיהנו במשרות רמות מעלה בשירות המדינה, וגם אם היו שותפים לתחושות מוכרות של קיפוח המגזר הערבי, הרי שהיו נבונים דים, תרבותיים דים והגונים דים לבטא את טענותיהם בדרכים ראויות יותר מאשר בת משפחתם. שכן, חנין זועבי היא תוצר מובהק של אותו גולם פלשתיני, שמעצם טבעו יקום תמיד על יוצרו, ובכרוניקה ידועה מראש הוא סוחף אחריו אל התהום לא רק את ערביי הארץ אלא גם את החברה הערבית והאיסלמית כולה.

אכן, העולם מתמקד בישראל ושופט אותה בחומרה יתרה עד כדי נקמנות קטנונית על כל שגיאה טקטית שולית, בעודו מגלה סלחנות מופלגת כלפי זוועות המתבצעות במדינות אחרות. משמעות אפלייתה של ישראל בזירה הבינלאומית אינה נקלטת בציבור הישראלי, שהסתגל לשטחיות כתפישת עולם, וכל מה שהוא מסוגל להפיק מתוכו הוא קובלנה צדקנית על כך שהעולם כולו נגדנו. אך יחסו הבלתי הוגן של העולם כלפי מדינת ישראל נובע מתוך חששו המושרש מפני העוצמה היהודית. שהרי ההיסטוריה המחישה לעולם את הפוטנציאל הרוחני האדיר הגלום בעם היהודי לטוב ולרע.

הנה גם בעידן המודרני ממחישים היהודים לעולם את התושייה הייחודית שלהם. שכן, העם היחידי בהיסטוריה האנושית, אשר הצליח לכונן עם חדש תוך כיובל שנים, הוא העם היהודי שיצר את העם הפלשתיני יש מאין. בעזרת להטוטי "ההתנתקות" יצר העם היהודי בכשפיו גם את הגרעין הלאומי של העם העזתי המתהווה לנגד עינינו. המכנה המשותף של עזה, המשטים ההומניטריים וח"כ חנין זועבי הוא בכך שכולם נמנים עם גידולי הפרא שיצרה מדינת ישראל, אשר נהנית אומנם מעוצמת האנרגיה העודפת של דחף היוזמה היהודית אך בו בזמן היא לוקה בהעדר מצפן מוסרי שיתעל את העוצמה האנרגטית לנתיבים בני קיימא.

בין אם בתפוצות הגלות ובין אם בארצו, יחסיו של העם היהודי עם שכניו היו ונשארו מורכבים. שכן, המקרא שמתווה את עקרונות קיומו של העם היהודי מגדיר אותו במפורש כעם לבדד ישכון. לכל אורך הדורות ובמיוחד בשיבת ציון של העת החדשה מנסים היהודים להתמרד נגד הצו הקדמון של עם לבדד ישכון, וככל שהם מנסים להשתלב במשפחת העמים כך נכפה עליהם גורל הבדידות הבינלאומית על אפם וחמתם.

מכאן, שהעיסוק בסוגיה מי הוא בעצם קורבן של מי, דהיינו האם ח"כ חנין זועבי היא קורבן של מדינת ישראל או ההיפך, אינו יכול להצביע על מסקנה חד-משמעית. שכן, פרשת זועבי היא עוד השלכה אופיינית של הדחף היהודי לפרוץ את מחסום הבדידות הלאומית, שכתוצאה ממנו הופכים היהודים להיות קורבנות של עצמם תוך הסבת נזקים לעמים החיים עימם בכפיפה אחת.

הפלשתיניזציה של ערביי ישראל, אשר צמחה מתוך אותו דחף יהודי לפריצת קוד הבדידות, ראויה להגדרה של אחד השקרים המוצלחים ביותר בתולדות האנושות. יחד עם זאת, כאמור, בשל הזיוף המובנה בעצם מהותו, הפלשתיניזם הוא מתכון של פורענות לחברה הערבית, והוא דוחק אותה חזרה לתוך היסטוריה של פיגור, בערות וקנאות חשוכה.

ח"כ זועבי יכולה להתהדר בתארים אקדמיים, קריירה חינוכית וייחוס משפחתי נכבד אך יוזמותיה התקשורתיות ממחישות שבשורה התחתונה היא בסך הכל פרא אדם. זהו בעצם גורלו של כל ערבי בעל שאר-רוח אינטלקטואלי, מוסרי ותרבותי, מרגע שהוא נדבק בנגיף הפלשתיני ועובר מטמורפוזה בלתי נמנעת לחמום-מוח, שכל עולמו הרוחני מצטמק עד כדי סיסמאות אינפנטיליות לוחמניות אשר הולמות פרחח מצוי המכלה את זמנו בהתכתשויות רחוב.

בסיכומו של דבר, האחריות ליצירתו של הגולם הפלשתיני מוטלת על מדינת ישראל, אשר בימים אלה ממשיכה בעיוורון מעורר תמיהה לצעוד באותו נתיב חתחתים לאופק חדש של יצירת העם העזתי.

לקחי התנהלותה של מדינת ישראל מתנוססים באותיות של אש על קיר המציאות. כלקח ראשון במעלה, חייב העם היהודי להפנים את עובדת עוצמתו הרוחנית ואת האחריות הגלומה במימוש הסגולה הזאת שמשולה לחרב פיפיות. אם אנחנו שוכחים את סגולתנו, מזכירים לנו אותה עמי העולם, ובמיוחד אלה החיים עימנו.

יהודה צורף

'אפרופים' למול ההגיון הפשוט\אהרון רול

7 יוני 2010
'אפרופים' למול ההגיון הפשוט
קריאת פסקי דין המפורסמים ברשומות מעלה הרהורים נוגים באשר לכשירותם של שופטים מסוימים לחרוץ משפט צדק. האדם הממוצע חייב להאבק עם הטקסטים המפותלים והמסובכים ובדרך כלל לצאת וידו על התחתונה. למה הדבר דומה, לחרטומי מצרים אשר פיתחו את הכתב הנושא שמם—"כתב החרטומים" וזאת על מנת להרים עצמם מעם הפלוואים והאיכרים המצרים העלובים ולהעמיד עצמם במעמד השני רק לאלילי מצרים. התחושה העוברת למקרא פסקי הדין היא כי כך בדיוק נוהגים שופטי ישראל.
לעורכי הדין המגכחים למשבתם של השופטים העולה מהנאמר לעיל נאמר: הבה ותרגיעו. כך בדיוק, בניסוחים מפותלים, מתפתלים ומסובכים להלל, נוהגים גם עורכי הדין המבדלים עצמם בכך מהמון לקוחותיהם "הניבער" על מנת להאדיר המוניטין ובכך לגבות תשלומי עתק שלא תמיד מגיעים להם.

בכנס לישכת עורכי הדין שנערך בסוף מאי 2010 באילת, הוצגו שתי תזות שונות לפרוש תקפותו של חוזה בהתאם לנאמר בו.
השופט בדימוס אהרון ברק אשר גרס ב"הלכת אפרופים" שלו (לא נפרט המקרה המשפטי באשר עוסקים אנו כאן בעקרון, במהות ולא במקרה מסויים. החפץ להכיר המקרה הספציפי יפנה לוויקיפדיה באינטרנט), גורס כי חוזים יפורשו בפרשנות תכליתית דהיינו כל הטקסט בחוזה נתון וצריך להיות מפורש על ידי השופט באשר לנסיבות שהביאו את עורכי החוזה לכתוב אשר כתבו. אין לטעמו אפשרות עקרונית לקבל את הטקסט כפשוטו, עליו לפרשו ולדוש בו לפני וליפנים באשר לנסיבות שהביאו את הצדדים לחוזה לכתוב את אשר כתבו בחוזה הסופי בינהם, גם אם המדובר בטקסט המובן לכל הדיוטה (הקורא הסביר) ושאינו משתמע לשתי פנים.

לעומתו, קורא עליו תיגר השופט העליון יורם דנציגר הטוען כי "הילכת אפרופים" לעיל של אהרון ברק הינה שגויה ויש לבדל טקסט פשוט ומובן לכל בחוזה ולקבלו בבית המשפט כפשוטו בעוד שבמדה וקיים כפל לשון או אי בהירות במובנו של הטקסט בחוזה הרי רק אז יפנה השופט לבירור הנסיבות שהביאו הצדדים לערוך את החוזה וזאת על מנת לעמוד על כוונת הצדדים לאשורה בזמן עריכת החוזה.
על מנת לאשש טיעונו הביא השופט העליון יורם דנציגר נתון ממשאל אשר נערך בין עורכי הדין-באי הכנס, כ-200 במספר. הללו התבקשו לענות על השאלה "האם הימליצו ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט בכל ענין הדורש פרשנות לחוזה?", והנתון המזעזע הוא כי 91% השיבו על השאלה בשלילה נחרצת דהיינו, הם אינם ממליצים ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט, עקב אכיפת "הלכת אפרופים" על השופטים.

נקדים ונאמר, אנו בהחלט סמוכים ובטוחים כי שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר צודק בטיעונו והאזרח אהרון ברק טועה ומטעה את ציבור השופטים, עורכי הדין וציבור הלקוחות הניזקקים לפסיקת בית המשפט. חמור מכך, השלכות המנהלותו זו של ברק מביאות בבירור לדיקטטורה שיפוטית, לסיכול ממוקד של הדמוקרטיה וחופש הביטוי והמחשבה של בני אנוש.
נוסיף ונאמר כי טעותו של האזרח אהרון ברק אינה נובעת מתום לב אלא זוהי טעות מכוונת, בזדון לב, הבאה במודע ובכוונת מכוון לשרת אג'נדה אליטיסטית, כוחנית, אג'נדתית וטוטליטרית-שיפוטית ועל כל נעמוד בהמשך.

ניפתח במהות ונעבור לנסיבות שהביאו את האזרח ברק לפסוק את אשר פסק:
כאשר נערך חוזה בין צדדים הרי כל צד לחוזה מבטא את רצונו לקיום תנאים בחוזה התואמים רצונותיו ושאיפותיו, מעלה אותם בפני עורך דינו אשר בדיון עם עורכי הדין של הצדדים האחרים, מנהלים משא ומתן על רצונות זהים, דומים או שונים, מתקנים ושוב מתקנים ולבסוף מביאים נוסחה מוסכמת סופית לידיעת הצדדים לחוזה. משאישרו הצדדים את הנוסך הסופי המוסכם יכתבו (ברגיל, אחד יכתוב והשאר יאשרו), עורכי הדין של הצדדים את הטקסט הסופי של החוזה אשר יחתם על ידי הצדדים לו. אין המדובר כאן על עריכת חוזה אשר נערך תחת לחץ בילתי הוגן, לגבי אלו יש לקיים דיון ועיון משפטי ניפרד ובכל מקרה השופט לא יהיה מודע ללחץ שהופעל על אחד הצדדים אלא אם יקום הצד הנילחץ להתלונן על כך. למעט מקרה נדיר זה, הרי מרביתם המכרעת של החוזים נערכים תוך הסכמה בין הצדדים ומבטאים נאמנה את רצונם המקורי.
.
היכן הקוץ כאן? הקוץ בכל הנושא הם עורכי הדין עצמם. באם לא הישכילו עורכי הדין של הצדדים לחוזה, בכותבם את טקסט החוזה, אם מכוונה שלילית ניסתרת או אף עקב טעות בתום לב, לבטא נאמנה את רצון הצדדים (באשר עלינו להניח כי רצון הצדדים הינו אקסיומטי ובתום לב), תוך שימוש בהגיון ולשון פשוטים, הרי שאפשרי מצב של טעות בניסוח או כפל לשון ומכאן כפל משמעות. חוזה כזה אפשר שיהפוך בילתי תקף או צד אחד ינזק לאחר בחינת בית המשפט ובדין.
מאידך, חוזה אשר ניכתב כיאות ובלשון פשוטה אשר אינה משתמעת לשתי פנים יש לקבל הטקסט האמור כפשוטו באשר הוא-הוא המבטא באורח הנאמן ביותר את רצון הצדדים לחוזה. אך לא לטעמו של האזרח אהרון ברק, כל טקסט יהיה זה הברור והנהיר ביותר לאדם הסביר (האדם הממוצע), נחוצה לו לטעמו של ברק פרשנות-נסיבתית אשר במשתמע יבטא את רצונותיו של אהרון ברק (השופט) ולא של הצדדים לחוזה.

מכאן גם תובן רתיעת עורכי הדין והציבור בעיקבותיהם מפניה לבית המשפט לבירור אי-עמידה בתנאי החוזה עקב "הלכת אפרופים" של האזרח ברק. הסיבה הינה ברורה, באם טקסט פשוט, נהיר וברור אשר אינו נחוץ לפירושים יהיה נתון לגחמותיו האישיות של שופט פלוני, הרי שבכך מתבטלים רצונותיהם מאוויהם ושאיפותיהם של הצדדים לחוזה אשר הופך מעשית לחוזה של אדם אחד-בינו לבין עצמו, הגוזר את הדין בהתאם לרקעו, העדפותיו האישיות וגחמותיו, הוא השופט. מצב זה הינו בילתי ניסבל שאין לקבלו ולהרשותו באשר מכאן קצרה הדרך לעיוות הדין ולמשפח אפשרי.
כאמור לעיל, באם טקסט החוזה הינו מבולבל או משתמע לשתי פנים, או תנאי החוזה אינם מכסים תחום מסוים אשר צץ ועלה לאחר כתיבת החוזה וחתימתו, או לאחר ביצוע העבודה, הרי שחייב השופט לפנות לבירור נסיבות עריכת החוזה ובכך להגיע למשפט צדק.

הנזכר לעיל הינו בכל האמור לנושא המהות אך קיים גם פן אדמינסטרטיבי אישי אשר דומה ומסיט את "הלכת אפרופים" מתחום השפיטה האובייקטיבית ונוגע ישירות לרצונותיו, מאוויו והתנהלותו האישית הסובייקטיבית של האזרח אהרון ברק בשמשו בעבר כנשיא בית המשפט העליון. כאן אנו בפירוש חושדים שלא בכשרים.
אהרון ברק אשר קנה לו מוניטין כמגלומאן כפייתי וחסר תקנה, יש שמכנים אותו "נפוליאונצ'יק" או "דיקטטור בגלימה", לא היכזיב גם הפעם ושוב, בענין "הלכת אפרופים" קפצו השדים המגלומנים שבו החוצה.

ריצ'רד פוזנר, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור "הסבב השביעי", פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, הנחשב לאורים ותומים בעולם בסוגיות "המשפט ההשוואתי" (דהיינו, עימות בין גישות שונות במשפט), כתב בספרו "כיצד חושבים שופטים" (2007), אודות התנהלותו הבעייתית (בלשון המעטה) של השופט אהרון ברק כדלקמן:
"השופט אהרן ברק אינו רואה עצמו כפוף למחוקק באופן אבסולוטי ואף לא יחסי, אלא בדרך של הסתכלות על החוק כטיוטה ראשונית בלבד. היינו, כנקודת מוצא ולא כנקודת סיום, ויש בכך הרס הדמוקרטיה בשל הפרת איזון-העל של עיקרון "הפרדת הרשויות".
והוסיף: השופט פוזנר: "ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי", "הוא מעין שודד-ים משפטי". "ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים. הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח. מערכת משפט החופשייה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה. בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחיפוש המשמעות שלה כיוונו מחברי דבר החקיקה. בית המשפט (בניגוד לכל כללי הדמוקרטיה התקינה א.ר.) הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא משתמש בחוקים עצמם כטיוטה ראשונה שבית המשפט חופשי לשכתבה". אכן, תאורו לעיל של פוזנר תואם ככפפה ליד את התנהלות ברק גם בענין "הלכת אפרופים". ובאם ארז-לבנון כשופט פוזנר גורס כך, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר

היפלא בעינינו, לאור דיברי השופט האמריקני ריצ'רד פוזנר, כי האזרח ברק אוחז בתזה השיפוטית המתירה לו לפרש (אמור לעוות) את כוונת עורכי החוזה בהתאם להשקפתו האישית הצרה? הנה, נביא שנית הקטע מדברי השופט ריצ'רד פוזנר המאבחן את התנהלות האזרח ברק בדייקנות מפליאה לאמור: "המונח 'פרשנות' (פרשנות טוטאלית לטקסט החוזה למשל, כהגדרת אהרון ברק א.ר.), מרוחק מחיפוש המשמעות (,) שלה-כיוונו מחברי דבר החקיקה (ובמקרה דנן, החוזה א.ר.)".
האזרח ברק, בשבתו לכס המשפט בעבר, כמוהו כאומר, "אתה אדוני, הצד ועורך החוזה, אינך אדון למחשבותיך ורצונותיך, אני אומר לך מה אתה חושב ומכאן (במשתמע) אני אומר לך מה לחשוב"....אדם נחמד ברק , הלא כן? דמוקרט דגול, ממש "אמא תרזה" בטלית שחורה.
ברק טוען כי תזת השיפוט "האקלקטית" שלו (=לקטני, לקוח ממספר מקורות שונים.) מתאימה לישראל ולא למדינות אחרות (בכך סותר ברק עצמו , הרי זו אינה גישה אקלקטית-השוואתית אלא ישראלית צרה) ובאותה הנשימה מחצרץ את האוניברסליות של זכויות אדם הנגזרות מהדמוקרטיה. ניראה כי לאזרח ברק מושג קלוש או למצער מעוות מהי הדמוקרטיה לאשורה. ניבצר ממנו להשיג כי אין הדמוקרטיה השבדית לדוגמא כדמוקרטיה הישראלית, שתי הדמוקרטיות מתמודדות עם תנאי קיצון שונים ומכאן כי התנהלותן המשטרית והחוקתית חייבת להיות שונה במסגרת עקרונות מעטפת הדמוקרטיה הכוללת. קיימים הבדלים מהותיים בין דמוקרטיה אוטופית לזו המתגוננת. להבנת הענין נידרש הגיון פשוט (ומכאן תקף ולגיטימי), אשר האזרח ברק ניראה כי לוקה בו. דומה והעצים הסוגרים עליו אינם מאפשרים לו לראות את כלל היער.

דומה וכל המוסיף על הנאמר לעיל גורע. האזרח אהרון ב. מחזיק בתזות שיפוטיות דיקטטוריות, מגלומניות אשר אין להן מקום בחברת בני אדם שוחרי חופש ודמוקרטיה. ברי למעלה מכל ספק כי "הלכת אפרופים" שלו הינה המשך ישיר למחטף השיפוטי הפיראטי שביצע כנגד הכנסת והעם בישראל הגורס לאמור כי "הכל שפיט" ואכן, תזה שיפוטית מגאלומנית ודיקטטורית זו הפכה אותו ואת בית המשפט העליון שבראשותו לשליט-על, דיקטטורי להלל על מדינת ישראל. וכל זאת, בלא שניבחר, אך מאידך ובכך, ניכס לעצמו סמכויות אין סופיות ובלא קמצוץ של אחריות, בלא שנידרש לשלם ולתת דין וחשבון על מעלליו. בכך שפוזל ברק מעבר לים לנאמר לגביו באוניבסיטאות יוקרה ובכך אינו שופט בהתאם למציאות הישראלית (כטענתו לעיל, הסותרת שוב את עצמו), גורם עדיין, ואף יגרום, נזקים עצומים, בילתי הפיכים למדינת ישראל וסיכויי קיומה בעתיד.
ועל כך הוסיף השופט פוזנר: "אם עצמאות שיפוטית משמעה שהשופטים אינם כפופים לשום דבר, אין לנו דמוקרטיה, אלא עריצות של השופטים". כאמור, כל המוסיף גורע.
ניזקו העצום של נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) אהרון ברק למערכת השילטונית שלנו אינו נובע ממה שעשה אלא דווקא ממה שלא עשה. הידיעה כי הינו יכול ושואף לשליטה על המערכת השילטונית באורח דיקטטורי ולא יהסס (לכאורה) לבטל חוקי הכנסת, כפי שמדי פעם עשה, היכניסה את המערכת השילטונית הישראלית לשיתוק מוחלט, החל מתחילת שנות התישעים למאה הקודמת ועד עצם ימינו אלה. ניבחרי הציבור לא שקלו ענינית את צרכי האומה אלא שקלו מה יתקבל כנאות בעיני הבג"צ מוטה האג'נדה החד צדדית בראשות ברק ופעלו בהתאמה. "עריצות שיפוטית" אמר השופט פוזנר, וצדק.

מכאן יובן מדוע אין "העליונים" מאסכולת משובטי האזרח אהרון ב. מוצאים כל פסול בפסיקות עוקפות חוקי ניבחרי הציבור בכנסת ישראל על ידי הבג"צ באופן שאינו מידתי. בכך הינם הופכים הלכה ולמעשה לפורעי חוק בגלימה.

אהרון רול
amroll@sympatico.ca
www.aaronroll.com
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf

קבלת ישראל כמדינה היהודית\דניאל פייפס

קבלת ישראל כמדינה היהודית
מאת דניאל פייפסNational Review Online11 במאי, 2010
http://he.danielpipes.org/article/8451
מאמר המקורי באנגלית: Accepting Israel as the Jewish Stateתרגום לעברית: דוד בר-חיים
במשך שנים ההנחה היתה שכאשר מדינה ערבית חשובה תחתום על הסכם שלום עם ישראל, העימות הערבי-ישראלי יבוא על סיומו. אך הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979 קבר ציפייה זו; התוצאה חסרת-ההגיון היתה שמדינות ערביות אחרות, והעם המצרי, נעשו אנטי-ציוניים יותר.
בשנות ה-1980 נוצרה התקוה שהכרה פלשתינית בישראל, לחילופין, תסיים את העימות. אבל הכישלון המוחלט של הצהרת העקרונות משנת 1993 (הידועה גם כהסכמי אוסלו) קבר ציפייה זו.
ומה עכשיו? מאז 2007 הודגשה מטרה אחרת: הכרה בישראל כמדינה יהודית ריבונית. ראש הממשלה הישראלי לשעבר אהוד אולמרט טבע את המטבע: "אין לי כל כוונה לוותר ויתור כלשהו בענין המדינה היהודית. זה יהיה תנאי להכרתנו במדינה פלשתינית".
אולמרט היה ראש הממשלה הישראלי הגרוע מכולם, אבל כאן הוא צדק לחלוטין. הפעילות הדיפלומטית בין מדינות ערב לישראל עסקה לאורך השנים בשאלות משניות רבות אך תמיד נמנעה מלגשת אל הנושא המרכזי של העימות: "האם צריכה להיות מדינה יהודית?" אי-ההסכמה בנקודה זו – ולא שאלת הגבולות של ישראל, זכותה להגנה עצמית, שליטתה בהר הבית, צריכת המים שלה, הבנייה ביישובים ביהודה ושומרון, יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, או קיומה של מדינה פלשתינית – היא היא הנושא העיקרי.
מנהיגים פלשתיניים הגיבו בזעם שהם "מסרבים בתוקף" להכיר בישראל כמדינה יהודית. הם אף העמידו פנים כמי שמזועזים מעצם המושג של מדינה המוגדרת לפי דת – זאת על אף שב"חוקה למדינת פלשתין", בגירסת-טיוטה השלישית, נאמר כי: "השפה הערבית והאיסלאם הינן השפה והדת הפלשתיניות הרשמיות". מאמציו של אולמרט עלו על שירטון.
כשבנימין נתניהו נכנס למשרד ראש הממשלה בתחילת 2009 הוא המשיך בקו של אולמרט. למרבה הצער, ממשל אובמה תמך בעמדה הפלשתינית והתעלם מהדרישה הישראלית. (במקום זה, הממשל מתמקד בבנייה ליהודים בירושלים... כאילו זה לב הענין).
אם פוליטיקאים פלשתיניים דוחים את האופי היהודי של ישראל, מה דעתם של הפלשתינים, הערבים, ומוסלמים בכלל? סקרי דעת קהל ונתונים שונים מצביעים על ממוצע של 20% המוכנים להכיר בישראל, בין בתקופת המנדט או בימינו, בין שמדובר במוסלמים בקנדה או בפלשתינים בלבנון.
כדי לעמוד בצורה טובה יותר על דעת הקהל העכשוית בקרב הערבים, הפורום למזרח התיכון הזמין סקר דעת קהל ממכון פכטר – לשאול אלף מבוגרים בארבע מדינות שאלה פשוטה: "המדינה שלך מוגדרת כאיסלאמית; בתנאים המתאימים, האם תהיה מוכן להכיר במדינה היהודית ישראל?". (בלבנון השאלה שנשאלה היתה מעט אחרת: "רוב המדינות במזרח התיכון מוגדרות כאיסלאמיות; בתנאים המתאימים, האם תהיה מוכן להכיר במדינה היהודית ישראל?").
התוצאות: 26% מהמצרים ו-9% מנתיני הממלכה הסעודית יושבי הערים השיבו (בנובמבר 2009) בחיוב, כמו גם 9% מהירדנים ו-5% מהלבנונים (באפריל 2010).
על פי הסקר קיים קונסנזוס רחב בשאלה זאת למרות הבדלים בתחום המקצוע, המעמד הסוציו-אקונומי והגיל. אין הסבר לכך שיותר נשים מצריות וגברים סעודיים וירדניים מוכנים לקבל מדינה יהודית מאשר בני/בנות המין המקבילים, לעומת הלבנונים שלא הפגינו הבדל דומה בין המינים. עם זאת היו הבדלים משמעותיים, כפי שניתן היה לצפות: בצפון לבנון, איזור שהוא נוצרי ברובו, 16% מוכנים לקבל ישראל יהודית לעומת רק 1% בבקעת לבנון השיעית ברובה.
נתון משמעותי יותר הוא שכאשר לוקחים בחשבון את גודל האוכלוסיה (79, 29, 6 ו-4 מיליון לפי הסדר) יוצא שעשרים אחוזים מקבלים את האופי היהודי של ישראל – עובדה המאשרת את הנתונים הקיימים.
עשרים אחוזים הוא אמנם מיעוט קטן, אבל היותו נתון קבוע על פני זמן ומקום הוא מעודד. העובדה שחמישית מאוכלוסיית המוסלמים, הערבים ואפילו הפלשתינים מקבלים את ישראל כמדינה יהודית מצביעה על כך שעל אף קרוב למאה שנים של אינדוקטרינציה והפחדה, קיים בסיס ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי.
אלה הפועלים למען שלום צריכים להתמקד בשאלה כיצד להגדיל נתח צנוע זה. אם ניתן היה להגיע ל-60% למשל, אין ספק שהדבר היה מחולל שינוי מהותי בפוליטיקה המזרח התיכונית: תפקידה המופרז של ישראל במכלול היה חוזר למימדיו האמיתיים, ועמי איזור מוכה זה יוכלו לטפל בבעיותיהם הממשיות. לא ציונות, אלא נושאים פחותי-ערך כגון רודנות, ברוטליות, אכזריות, הפרחת תיאורויות קונספירציה, אי-סובלנות דתית, אפוקליפטיות, קיצוניות פוליטית, שנאת נשים, עבדות, פיגור כלכלי, בריחת מוחות והון ובצורת.
עדכון מ-11 במאי, 2010: החלטת המליאה של האו"ם מס' 181 מ-29 בנובמבר 1947 אשר לפיה המנדט הבריטי בפלשתינה יחולק לשתי מדינות, נוקטת במונח "מדינה יהודית" – כך מעיר קורא בשם ג'ף ד' בלוך ממלבורן, אוסטרליה. ראוי לציין שהחלטה נוקטת במונח "מדינה יהודית" 30 פעמים בקשר למדינה שטרם קמה. למשל:
שתי מדינות, ערבית ויהודית, ומשטר בינלאומי מיוחד לירושלים, כנזכר בחלק השלישי בתוכנית זו, יקומו בפלשתינה חדשיים לאחר השלמת פינוי הכוחות המזויינים של המנדט, ועל כל פנים לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948.
הערות: 1) קיומה של "מדינה יהודית" אינו גחמה ישראלית אלא הנימוק המשפטי להקמתה של ישות זו. 2) "המדינה הערבית" המוזכרת היא, כשמה, ערבית, לא מוסלמית. חמאס אינו סבור כך.
עדכוןמ-12 במאי, 2010: דוד גרסטמן, הידוע גם בכינוי "אבא כדורגל", כותב לי כדי להעיר שסעיף 20 באמנה הפלשתינית הלאומית, הטוענת שאין כל קשר היסטורי בין היהודים לארץ ישראל, הינו "מכשול מרכזי בדרך להכרה בישראל כמדינה יהודית". חסידי תהליך השלום נוהגים להתעלם ממסמך זה, אך גרסטמן מציין כי "אין אמנה אחרת הבאה במקומה זו הקיימת" ומסיים "שמא הגיע הזמן לדרוש ניסוח מחודש של האמנה הפלשתינית הלאומית כצעד ראשון לקראת שינויים אלה".
הערה: נשמע הגיוני.