מנשייה שלי/ע.צופיה

נכתב ע"י ע.צופיה http://www.faz.co.il/author_Pesach%20Roitman

נערך ע"י ד"ר דוד סיון http://www.faz.co.il/author_David%20Sivan

(הערה שלי: הסיפור על שכונת מנשייה הינו בבואה של חזרת עם ישראל לארצו:

הבחישה של המעצמות הזרות בארצנו, הכיבוש התורכי, המלחמה עם הערבים, אורח החיים ועוד

כל זה משולב בסיפור האישי הכולל זכרונות ילדות)

מנשייה שלי
ע. צופיה
השנה, שנת 2009, אנו חוגגים מאה שנים ליסוד העיר תל-אביב. ובשנה זו החזירו אותי זיכרונותיי לשכונת מנשייה, שכונת ילדותי.הסיפור של מנשייה מתחיל אי-שם במחצית השנייה של המאה ה-‏19.בשנת 1840, בעזרה צבאית של מעצמות אירופה, נהדף שליט מצרים, מוחמד עלי, מהמזרח התיכון חזרה למצרים והתורכים בהנהגת השולטאן מהמוט השני שבו והשתלטו על ארצות המזרח התיכון. בתמורה הותר לאזרחי אירופה לבצע פעילות כלכלית ענפה בתחומי האימפריה העותמנית, דבר שהיה אסור עליהם עד שנה זו (האימפריה העותומאנית בירידתה).בעקבות זאת החלה פריחה כלכלית בארץ ישראל. קרקעות נרכשו, ישובים חדשים הוקמו על ידי גרמנים, אמריקאים ויהודים. אמצעי ייצור מודרניים הוכנסו לשימוש בחקלאות, בבתי המלאכה ומפעלי תעשיה חדשה הוקמו.העיר יפו הייתה הנמל הראשי של ארץ ישראל בתקופה זו ונהנתה ממלוא הפריחה הכלכלית, מירב הנוסעים והטובין היו מגיעים לארץ דרך נמל יפו וגם מירב היצוא, בעיקר תוצרת חקלאית עבר בנמל.בשנת 1887 הורחב שער הכניסה בחומת יפו ובמקום שמצויה כיום ככר השעון, הוקם שוק נרחב ששימש כשוק מרכזי לכל הארץ. מהשוק יצאו שלושה דרכים. הדרך לשכם בתוואי שנמצאים היום רחובות רזיאל-אילת - יפו ת''א; דרך בגין, רחוב זבוטינסקי - ר''ג, בבני ברק, פתח תקווה וכך הלאה עד שכם.תוואי שני הוא הדרך לעזה שעברה ברחוב יפת ולאורך הים עד עזה. התוואי השלישי היו הדרך לירושלים מרחובות בית אשל, דרך בן צבי לאזור, לבית דגן לרמלה וכך עד ירושלים.בעקבות היציאה מתחומי החומה החלה יפו להתפשט לכל כיוון. בדרום החלה בנייתן של שכונות ע'גמי וג'בליה. במזרח נבנתה השכונה המרונית ורחוב נג'יב בוסטרוס (רחוב רזיאל של היום) ובצפון, לאורך שפת הים, נבנתה שכונת מנשייה.שכונת מנשייה נבנתה על שפת הים ממש ואוכלסה על ידי עשירי יפו. רוב הבתים היו בני קומה אחת גבוהה יחסית לימינו (כ-‏5 מטר), החדרים הקיפו חצר פנימית, הבנייה הייתה מאבנים שנחצבו מרכס הכורכר הסמוך, הרצפה הייתה מורכבת ממרצפות שיצרו ציורים ועיטורים כתחליף לשטיח כנהוג אצל הערבים. הבית אכלס את בני המשפחה לדורותיהם. היו גם בתים בני 2 קומות, אך מספרם היה מועט יחסית. השכונה גדלה לכיוון צפון בצמוד לים. גבולה המזרחי הוא רחוב הכובשים דהיום, בצפון הפיתוח הגיע עד מיקומו של מסגד חסן-בק שנבנה רק בשנת 1915.השכונה נשקה לתחנת הרכבת יפו-ירושלים שנבנתה בשנת 1891.שכונת מנשייה הייתה מוקפת בשכונות יהודיות שבעצם ''בלמו'' את התרחבותה לכיוון צפון ומזרח. בשנת 1887 הוקמה שכונת ''נווה-צדק'' על ידי אהרון שלוש שרכש 100 דונם ובנה עליהם את ביתו ובית כנסת ובעקבותיו הגיעו רבים ונבנו בתים רבים בשכונה.בשנת 1890 נבנתה בצמוד ל''נוה-צדק'' שכונת ''נווה-שלום'' על ידי ה''מיליונר'' הבריטי זרח ברנט אשר רכש 70 דונם והקים עליהם את השכונה. בשנת 1897 הוקמה שכונת ''יפה-נוף''(בלה ויסטה) על ידי יחזקאל סוחובולסקי(דנין) אשר בנה כ-‏30 בתים ומאוחר יותר נימנה על מייסדי שכונת ''אחוזת-בית''. בשנת 1899, מצפון לשכונת ''נווה-צדק'' הוקמה השכונה ''שערי אחווה'' על ידי משפחות חרדיות, במקום שמצוי כיום בית הספר תחכמוני.בשנת 1903 מדרום מערב ל''נווה-צדק'' הוקמה שכונת ''מחנה-יהודה'' ובה ניבנו כ-‏40 בתים. בשנת 1904 הוקמו, בסמוך לשכונת ''נווה-צדק'', שכונת ''מחנה-יוסף'' הידועה כיום כשכונת שבזי. וכן ''מחנה-ישראל'' הידועה כיום ככרם התימנים.אנו למדים כי בטרם הונחה אבן הפינה לשכונת ''אחוזת-בית'' בשנת 1909 אשר מסמלת את ייסוד העיר תל-אביב, כבר חיו במרחב זה כ-‏5000 יהודים. חבל שזכות הראשונים שלהם אינה זוכה לתהודה המתאימה.במקביל המשיכה העיר יפו לגדול במהירות. בשנת 1890 נבנתה ה''סוראייה'' ששימשה כמושבו של המושל התורכי. בשנת 1906 נבנה השעון המפורסם ובשנת 1915 נבנה הרחוב שסימל את העיר החדשה, רחוב ג'מל פחה שמאוחר יותר החליף את שמו לשדרות קינג ג'ורג' וכיום נקרא שדרות ירושלים.בראשית המאה ה-‏19 הוערך מספר תושבי ארץ ישראל ב-‏250,000 כולל כ-‏8,000 יהודים. ובסוף המאה ה-‏19 הוערך מספר תושבי הארץ ב-‏500,000 מתוכם 80,000 יהודים.ביום 20.4.1936 תקפו ערבים שיצאו משכונת מנשייה את השכונות היהודיות הסמוכות להם (נווה-צדק, שבזי, כרם התימנים), הציתו חנויות ובתים רבים ו-‏16 יהודים נהרגו ביומיים של פרעות.בתאריך 25.4.1948, האצ''ל ריכז כ-‏600 לוחמים ותקף חזיתית את שכונת מנשייה מתוך מטרה להגיע לחוף הים ולנתק אותה מיפו. הערבים גילו התנגדות רבה והאצ''ל נהדף ברוב התקפותיו. בינתיים קידמו הבריטים, שעדיין שלטו ביפו, גדוד שריון ואיימו להפציץ את תל-אביב. כפשרה הוסכם שכוחות ההגנה יחליפו את כוחות האצ''ל (כיבוש יפו).למרות ההסכם, למחרת בלילה תקפו כוחות האצ''ל שנית ולאחר מאמץ רב ואבידות רבות (32 לוחמים) הצליחו להבקיע את עמדות הערבים עד לשפת הים ולנתק את השכונה מהעיר. השכונה ננטשה ולבתים נכנסו במהירות עולים חדשים ממזרח אירופה שזה עתה הגיעו ארצה.ביום 13.5.1948 נכנעה העיר יפו ורוב מוחלט של תושביה נמלט, דרך הים, ללבנון ולעזה .כאמור אוכלסה השכונה על ידי עולים ממזרח אירופה, בעיקר מבולגריה ורומניה. הבתים בני ה-‏6 חדרים ששימשו משפחה ערבית אחת, חולקו עתה ל-‏6 יחידות דיור ואכלסו 6 משפחות עולים.משפחתי עברה לגור בשכונה בשנת 1955. גרנו בבית מאורך אשר החל ברחוב ונסתיים בשפת הים. הייתה חצר לאורך הבית ובכל חדר חייה משפחה אחת. השירותים והמטבח נבנו בחצר מול הכניסה לבית ומזה מובן כי לסיר הלילה היה שימוש רב. הביוב זרם ''חופשי'' לשפת הים ומשם למים. בקיץ כאשר ירדנו מהחצר ישירות לשפת הים, שחינו בביוב שלנו. החצר הפנימית יצרה אינטימיות מסוימת בין המשפחות, דבר שחסר מאוד בימינו, אך גם יצרה מריבות לא מועטות.כאמור החדרים היו גדולים וגבוהים. החדר ששימש אותנו למגורים היה בגודל 5 מטר על 5 מ' ובגובה 5 מ'. להחליף נורה היה מבצע מסוכן מאוד. הרחוב הראשי והמסחרי בשכונה היה רחוב מס' 12 הידוע - כיום כרחוב המרד. כל מה שחפצת מצאת ברחוב זה, כולל קולנוע קייצי בשם ''אביב''. את צרכינו התרבותיים סיפקנו בהליכה לקולנוע נוגה הידוע כיום כ''תיאטרון נוגה'', בקולנוע צליל הידוע כיום כ''מועדון התיאטרון'' ובקולנוע יפאור שהוסב מאוחר יותר ל''תיאטרון אלאהמברה''.וכמובן, כל שבת למגרש הכדורגל ''באסה'' הידוע כיום כ''אצטדיון בלומפילד''. בשנת 1963 הוחלט להרוס את השכונה. הקרקע הייתה יקרה מדי והתושבים עניים מדי. לא היה הגיון לתת למעוטי יכולת כל-כך לגור על קרקע יקרה כל-כך. לפי מיטב זכרוני לכל תושב הוצע פיצוי כספי של 6,000 לירות. בתחילה לא נטה אבי לעזוב, אך כאשר החלו אנשים לעבור מהשכונה וחדריהם נהרסו בכדי למנוע פלישה של אחרים הגענו למצב שחיינו, למעשה, בין עיי חורבות וזה ממש לא היה נעים.בשנת 1966 עזבנו ועברנו לגור ברמת-גן.לא הצטערתי על כך. השכונה מיצתה את עצמה.
-->

נאום שהייתי רוצה לשמוע מראש הממשלה/אורי

בימים סוערים כמו אלו כאשר שונאינו מתקיפים אותנו מכל צד וגם

ידידים (לשעבר?) מטילים ספק בזכותינו על הארץ בכלל ועל ירושליים בפרט שלח אורי נאום

שכדאי שראש הממשלה ישא אותו.

"

ברצוני לפתוח בדבריי אל עמי, העם היהודי בארץ ובגולה, בפרק קכ"ב מתהלים:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.
עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם יְהוָה.
כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ.
יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
אני מדבר אליכם מבירתנו הנצחית, ירושלים שבהר המוריה, פה אברהם אבי אומתנו הנצחית, עקד את בנו, בחיר האלוהים היחידי, יצחק.
פה, בהר המוריה נדמה היה שהאל גזר על יצחק, זרעו של אברהם ושרה אמנו, כליה, בצוותו על אברהם לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה.

אברהם, בשם אמונתו ואהבתו לאלוהינו, שם מבטחו באלוהיו, והיה מוכן להעלות את בנו לעולה כפי שנצטווה.
אך אלוהי העברים אינו אל צמא דם. אלוהי העם היהודי אינו חפץ בדם עמו - הוא חפץ בדם לבו. באמונתו באמת, באהבת הצדק החסד והשלום.
אברהם, כידוע לא העלה את בנו יצחק לקרבן. אברהם גם לא זנח את בנו הנבחר יצחק במדבר.

אברהם הנחיל לבנו את אמונת האמת ואת התפקיד לייסד את עם האמת.

לאחר מותו נקבר אברהם אבינו במערת המכפלה אותה קנה בכספו. כל אבותינו קבורים במערת המכפלה וגם אימותנו - שרה, רבקה ולאה.
הראו לי עם נוסף שנוצר כך את קברי אבותיו זה ארבעת אלפים שנה באופן רציף?

כעבור כמה מאות שנים, אלוהינו היחידי החליט שירושלים תהיה מקום משכנו עלי אדמות. בירושלים, מלכנו, נעים זמירות ישראל, דוד, ביסס את מלוכתו הנצחית.
בירושלים, מלכנו השלישי, שלמה החכם מכל אדם, בנה את המקום הקדוש עלי אדמות מאז ומעולם, הוא בית המקדש, בו שרתה השכינה באופן גלוי לעיני כל, ולוחות הברית שמשה רבנו הביא לעם הנצח ולעולם, היו נצורים בארון הברית בקדושה ובאימה.
כאן בהר הבית, בבית המקדש, זימרו הלויים.
הכהנים הקריבו קרבנות וכל עם ישראל היה עולה לרגל שלוש פעמים בשנה.

כאן, בטבורו של עולם, שגשגה ממלכת ישראל הראשונה, שאנו ממשיכיה הישירים.

ממלכה מפוארת ויפה בנינו. מכל קצווי תבל באו להתפעל מיופיה של ירושלים.


אך אז כהיום, רוח מדנים שטפה את עמנו ופרמה את אחדותנו. התפצלנו לשתי מדינות - יהודה ושאר שבטי ישראל ובעקבות השבר הזה באחדותנו, איבדנו עשרה שבטים משבטי עמנו.
אנו, היהודים, צאצאים ישירים הננו לשבט יהודה, וכן למשפחות לוי והכהנים.
לכל אחד מאיתנו שושלת מפוארת, הממשיכה ברציפות עד לממלכת יהודה, ולכל אחד מאיתנו היה בית פה בארץ ישראל שבו משפחתו חיה את חייה היהודיים העתיקים. לכל אחד מאיתנו שמור היה לאורך אלפי שנים המפתח לבית אבותיו בארץ ישראל.

בעת ההיא אוייבנו ניצלו את הפירוד ששרה בעם ופתחו נגדנו במלחמה שבה הושמדה ממלכת יהודה ועמנו גלה לבבל, הלוא היא עירק של היום.
בבבל מיררנו בדמעות את המילים "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני - תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי."

והנה קרה לנו נס ואחרי 70 שנות גלות, מלך בבל, כורש, חווה התגלות אלוהית ופעל להשיב את עמנו למולדתו וזכינו בשנית בזכות לבנות את בית מקדשנו בעיר אלוהינו - ירושלים.

בית המקדש השני עמד על תילו 600 שנים בירושלים. עם ישראל חי בארץ ישראל ושיגשג במשך 600 שנים רצופות.

בתקופה זו נחתם התנ"ך, החלה להיכתב המשנה והתרבות היהודית שיגשגה.
בית המקדש בירושלים היה המבנה היפה בתבל ועמנו נודע למרחקים בשל חכמתו ואמונתו נטולת הפסלים - אמונתו הייחודית והטהורה באל אחד.
אך אז, כמו היום, כמו גם בימי בית ראשון, החל זרע המחלוקת ליצור סדקים בעמנו.
גם אז אימפריות גדולות לטשו עיניהן לאזורנו ורצו בהשמדת תרבותנו, תרבות האמת, הצדק והשלום.
עמנו מעולם לא שאף לכבוש. עמנו מעולם לא שאף להשתלט על עמים אחרים. מעולם לא חפצנו בכפיית אמונתנו על אחרים.
השמירה על ייחודנו כעם היתה מאז ומתמיד מקור כוחנו אך למצער היא היתה לנו לעתים לרועץ.
התרבויות החזקות של אותם זמנים, היוונים והרומאים, רצו לראות את עם הנצח מוותר על תרבותו, על האמת האלוהית שלו, למען היטמעות בתרבות העולמית האלילית דאז.
עמנו נלחם בחירוף נפש ובעוז על חירותו ועל זהותו.

עד היום אנו זוכרים וחוגגים כל שנה את חג החנוכה, המסמל את ניצחוננו על הכובש היווני.
אנו מתגאים עד היום בשם "מכבי", שהיה הכינוי של מנהיג המרד, יהודה המכבי.

כאן המקום לפנות בשם העם היהודי למחזיקי האמונה הנוצרית ברחבי תבל, ולהזכיר יהודי מהגליל, שממנו נבטה אחותנו הקטנה, הדת הנוצרית. יהודי זה, בילה רבות בבית המקדש בירושלים ולימד שם את תורתו. המקום היה קדוש מאוד בעבורו, כבן לעם היהודי.
קורות חייו, דבריו ומעשיו הביאו להיווסדה של הדת הנוצרית, שמהווה כיום את מרבית אוכלוסיית העולם, אשר ירושלים, הר הבית וארץ ישראל קדושות בעבורה באופן אמיתי והיסטורי.

לדאבון ליבנו, בשלהי בית שני, זרע המחלוקת שפשה בעמנו והשנאה היוקדת בין פלגים שונים בעם הביאו על עמנו זוועות נוראיות. הדם זרם ברחובות כאשר בית המקדש עלה באש וחומות העיר נפלו על ידי הרומאים.
עד היום נותר לנו קיר אחד, בחלקו המערבי של הר הבית, זכר נצחי לבית המקדש ולממלכתנו השניה.

לאחר חורבן הבית השני החלפנו את העלאת הקורבנות בתפילות, ומאז במשך 2000 שנה ברציפות התפללנו, שלוש פעמים ביום את התפילות הבאות -
תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ .
בָּרוּךְ אַתָּה יי , מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכּוֹן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיָן עוֹלָם, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין .
בָּרוּךְ אַתָּה יי , בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.

הראו לי עם נוסף שמתפלל כך כמה פעמים ביום באופן מפורש על ארץ ישראל וירושלים!

במשך אלפיים שנות חרפנו נפשנו על זהותנו. במשך אלפיים שנות גלות שמרנו על אמונתנו. במשך אלפיים שנה העברנו מדור לדור את מורשתנו המפוארת. במשך אלפיים שנה כמהנו לשוב לירושלים.
ובמשך אלפיים שנה ניסו העמים בהם ישבנו להשמידנו. בגירושים המוניים, בעינויים קשים ואכזריים, בפוגרומים בלתי פוסקים. העמים שבתוכם ישבנו היכו בנו וניסו למחוק אותנו מעל פני האדמה.

כתוצאה מכך היו בקרבנו כאלה שבחרו להפנות עורף למורשתם.

אך לבסוף קם לו מנהיג שטני, היטלר ימח שמו וזכרו, שסחף אחריו את עמו והחליט, ממש כמו המן הרשע מפרס, להשמיד ולאבד את כל העם היהודי.

להיטלר השטן לא משנה אם יהודי זה או אחר ראה עצמו כיהודי - השטן הנאצי רצה במותו.

באופן שיטתי, כמו שעון, השמידו שישה מליון מבני עמנו. עמנו שישב בקרב עמים אחרים, כפוף ראש, נחבא אל הכלים. העם אשר סבל לאורך כל שנות גלותו מעלילות ושקרים אודותיו. עם שהעלילו עליו שהוא שולט בעולם. את העם הזה הובילו כצאן לטבח. עם זה שחירפו וגידפו אותו ואת דתו ובמקום להגיב באלימות, במלחמת דת, במרי כולל, בארצות בהם הוא חי. עם זה כמו קיבל עליו את הדין, והוביל עצמו בכניעה לגיא ההריגה, כמעט באותה כניעות שבה הלך אברהם להעלות את בנו לעולה.
שישה מליון מבני עמנו עלו לעולה בשנים הארורות האלה. שישה מליון מבשרנו, כאלה שראו עצמם חלק מעם ישראל וגם אלה שפרשו מעמנו, נשחטו על המזבח של השטן הנאצי.
לאחר תבוסת כוחות ציר הרשע דאז, שארית הפליטה של עמנו עלתה גרומה וכחושה מתוך הגהינום חזרה אל ארץ אבותינו.

מתוך המציאות שבה נתגלה כיעורו של המין האנושי בשיאו, הואיל העולם לאפשר לנו לשוב לארצנו.

אנו הסכמנו לקבל רק חלק קטן ממולדתנו ההיסטורית האמיתית. העדפנו את כור מחצבתנו על פני חלופות בעולם שהוצעו לנו. העדפנו לממש את הבטחתנו לעצמנו מזה אלפיים שנה - בחרנו לשוב לציון - לארץ ישראל ולירושלים, ברתנו הנצחית.

אך נדמה שהסרטן הנאצי שלח גרורותיו לכאן ועמי האיזור הערבים לא הסכימו לתת לעם הרצוץ והקטן הזה פיסת אדמה קטנה - שבנו לארץ שממה. הפרחנו אותה. רכשנו את אדמתנו חזרה בכסף. מעצמות העולם ששלטו באיזור העניקו לנו חלקת אדמה - אך הצורר הערבי האכזר לא הסכים לקבל אותנו באיזור וקם עלינו להשמידנו.

הפעם ניצחנו את הצורר שקם עלינו וכוחנו עלה ועולה עליו.
אך מאז, הצורר הערבי אינו מפסיק לנסות ולהשמידנו. הצורר הערבי משקר ומעליל עלינו עלילות ומנסה להפוך אותנו לנאצים. הצורר הערבי מנסה להציגנו כגנבים, ככובשים!
עם ישראל! לא כבשנו את ארץ ישראל!
לא כבשנו את ירושלים!

שבנו למולדתנו.
שבנו לארץ חרבה.
שבנו לשממה.
שבנו לארץ שחיכתה לשובנו!

עם שובנו ארץ ישראל שוב פורחת ומלבלבת!

מי מעז לומר שאנו כובשים את הארץ שלנו?

מי מעז לטעון שביתנו אינו שייך לנו.

מי מעז לטעון שירושלים קדושה לו יותר מאשר לנו?

אנחנו קוראים לירושלים בשמה! מאז ומתמיד קראנו לה בשמה.

מי שקורא לירושלים "המקום הרחוק ביותר", שקודם כל ילמד את שמה!

שיבדוק ממי קיבל את המקום המרוחק הזה ומי ייחל לשוב למקום מרוחק זה אלפיים שנה!

ארץ ישראל היא שלנו. לא כבשנו אותה.

לנו המפתחות לבתינו בארץ עוד מימי אברהם אבינו!

אותנו היגלו מכאן בשתי אסונות ונתנו את ארצנו לפלישתים!

כל העולם יודע את האמת - לנו המסמך המוכיח את בעלותנו על הארץ - התנ"ך!

מי יעז לכפור בצדקתו?

מי שכופר בצדקת התנ"ך, כופר בצדקת כל כתבי הקודש המבוססים עליו!

עם ישראל,
אל תרא ואל תחת!

גם בימינו קם בפרס המן רשע, זרע עמלק, גלגולו של היטלר, אחמדיניג'אד.
בן הבלייעל הזה מכחיש את השואה שהשטן הנאצי ביצע בעמנו בעודו מאיים לבצע את אותו הדבר בעצמו!

אין גבול לחוצפה!
שימו לב מה השטן הפרסי הקטן אמר עלינו:
"היהודים הם אויבי המונותאיזים, הם מחרחרי כל המלחמות והסכסוכים בעולם. היהודים מייצגים את כל השטניות, תאוות הבצע והרצח של הנביאים. הדרך היחידה לטפל ביהודים ובמדינת ישראל, היא לא לבטל או להתנגד לקיומה, אלא לשלוח אותה ואת תושביה היהודים לגיהינום, משום שהיהודים אינם יכולים לחיות יותר בין נהר הירדן ובין הים התיכון; בכל האזור הזה לא צריך להימצא אפילו יהודי אחד."

אילו הבלים! אילו שקרים! רק השטן יהפוך את האמת על גבה בצורה כזו!

עם אחר היה מזמן נעלב ופותח במלחמה על הכפשה שכזו!

אך אנחנו בוטחים באמת שלנו ואין לנו צרוך להעלב משקרים עלובים שכאלה.


אבל לעומתנו, העולם הנוצרי ניצב מגמגם אל מול דברי השטן הנחרצים. העולם הנוצרי אינו שומע או מסרב לשמוע כי האיום מופנה גם אליו.

אנחנו רואים היום כיצד העולם שוב מהסס מול הצורר השטני שקם על העם היהודי.

עם ישראל, בארץ ובעולם!
אל תיראו ואל תחתו!

בניגוד לעבר היום אנחנו יושבים על אדמתנו וכבודנו לא יהיה למרמס.

בניגוד לעבר אנחנו מחזיקים בכוח כמוהו אוייבנו טרם חלמו להשיג.

עם ישראל - הקשיבו היטב!

שואה שנייה לא תהיה!

העם היהודי לא יאפשר את השמדתו!

אנחנו נגדע את ידו ואת כל איבריו של כל מי שמאיים על קיומנו.

אנחנו נשמיד באכזריות את כל מי שיעז לגעת בשערה משערותינו.

כל מי שמצדד בהשמדתנו, כל מי שתומך, במעשים או בדיבורים, בפגיעה בנו, סופו כליה.

אוייבנו ובני בריתם יושמדו באכזריות נוראה מזו שבה רצו להשמידנו או מזו שבה כבר ניסו!

עמנו היום אינו חלש כאותו העם שהובל כצאן לטבח.

עמנו היום חזק כשמשון הגיבור שהיכה בפלישתים!

העולם לא רוצה שנגלה היום את כוחנו העצום כמו ששמשון גילה לפלישתים בזמנו.

לכל המפקפקים בזכותנו על ירושלים, לכל המאיימים על הבערת האיזור בשל עמידתנו על ריבונותנו המוצדקת וההיסטורית - דעו כי קצנו בשקרים שלכם.

קצנו בעלילות הנלוזות שלכם.

דבריהם הם הבל הבלים ורעות רוח.

שקרים עלובים ואומללים.

הגיע הזמן להוציא את האמת לאור ולהחזיר את כבודנו שאבד!

אני קורא לאומה הערבית ולעולם כולו:
מי שרוצה שלום של אמת איתנו - שקודם כל יכיר בזכותנו להתקיים.

קודם כל שיכיר בזכותנו על הארץ!

עד אז לא ייכון שלום אמת.

מי שמתכחש לאמת ההיסטורית שבזכותה ירושלים היא בירתנו וארץ ישראל היא מדינתנו - שלא יעז לדרוש מאיתנו דבר!

מי שמתכחש לזכותנו להתקיים בכבוד בארצנו, כמוהו כצוררנו!

שלום ישרור כאשר משפחת העמים כולה תשלים עם קיומנו הצודק.


עם ישראל - בשם האמת, בשם הצדק ההיסטורי, בשם המוסר -
ירושלים תישאר לנצח בירתנו המאוחדת - כעיר שחוברה לה יחדיו.

נסיים בתפילה העתיקה החותמת את תפילת העמידה -

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל-יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ, כֻּלָּנוּ כְאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ,
כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם.
וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת-כָּל-עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּרֹב עֹז וְשָׁלוֹם.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְּבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם. אָמֵן.

"

הנבואה ופשרה (הטריוויאלי)"/טל רביץ

הקדמה: בדרך כלל אירוע גורר אירוע. לא תמיד יכולים אנו לחזות כיצד אירוע גדול כמו מלחמה ישפיע על העתיד.

גורמים שונים מביאים לפריצות מלחמות שמביאות גם לדברים אחרים מאלו שהתכונו אליהם.

לדוגמא - מלחמת העולם הראשונה הביאה במידה מרובה להצלחת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה.

מלחמת העולם השנייה הביאה לחיסול הקולוניות של האירופים וניתן להביא עוד דוגמאות.

הינה מאמר ששלח טל רביץ דמבר על מלחמה בזמן רחוק יותר אבל הכללים לא השתנו.

מאבקי כוח ומלחמות משפיעים על דברים אחרים.

בנוסף לכך יש תיאור של המצב הפוליטי והצד הצבאי של המלחמה.

מאמר מענין, תודה לטל.

"

האירוע שאני מדבר היא אחת המלחמות בין האימפריה הרומית לאימפריה הפרתית. האימפריה הרומית מזוהה לעתים כאדום ואלו האימפיה הפרתית מזוהה כנראה עם פרס. קראסוס שייך לברית השלושה שמשלה אותה התקופה ברומא וכללה גם את גניאוס פומפיאוס, ואת גיא יוליוס קיסר. קראסוס החליט להילחם נגד הפרתים, בתקווה לבזוז אותם, ולהרחיק את האימפריה הזו מגבולה של רומא, ובמקרה הצורך גם לכבוש אותה. ההיסטוריון היווני-רומי פלוטרכס (קראתי תקציר של הפסר שלו, לא את הפסר המלא) מעיד כי מנהיג אחד השבטים הערבים אגדרבל, פיתה את צבאו של מרקוס ליקיניוס קראסוס להיכנס לתוך פרתיה באזור המדברי , בעיראק של ימינו, במקום שקראסוס ינהל את המלחמה באזור ההררי, של הרי ארמניה, אש הייתה בעלת בריתה של רומא במאבק נגד הפרתים. אגדרבל סייע לרומים בכמה מבצעים אולם ואתה התקופה הוא היה משת"פ של הפרתים. הכניסה לאזור המדברי אפשרה לפרתים להפעלי את חייל הפרשים הכבד, ואת הקשתים הרכובים, ולטחון את הרומים בשטח הפתוח. לו היו הולכים להרים, ייתכן שיהו מנצחים, אולם במדבר הכוח הפרתי הכריע את הורמים בזכות הניידות שלו.
יודגש כי אותה התקופה הרומים הגיעו למשבר קשה- החלוקה לשכבות של החברה הרומית הפכה את החברה הרומית מחברהשל קהילות חקלאיות הומוגניות, לחברה עירונית בובה, עם פערם חברתיים גדולים. עקב כך הרומים נאלצו לשנות את המבנה הצבאי שלהם, מצבא של אזרחים חופשיים העוסקים בחקלאות, לצבא שכיר, המורכב מאנשים הנמצאים בשולי החברה, שכן רומים גייסו רק בעלי קרקע לצבא הגיוס ההמוני שלהם, והאוכלוסיות הנ"ל הצטמצמו ע"י תהליך העיור. עוד תהליך שהחל כתוצאה מהעיור היה היוצרות של אנשים רבים הניזונים מקצבאות (כן כבר אז הזינו את הענים ביותר בערים על מנת שלא יתמרדו), שכן פעם הערים לא היו מאכולסות יותר מדי, ורוב האוכלוסיה הייתה כפרית, היא הייתה יחסית מרוצה מחד, ולא היה לה יכולת ללחוץ על הממשלה. עם היווצרות המון עני ועירוני, התפהכו כמובן שני המאפיינים. גרוע מכך- ההמון העני למד את כוחו, ס לעבוד והעדיף לחיות מה"חלוקה".
שני התהליכים (היווצרות "פרולטריון" עני, שאם זאת לא מוכן לצאת מחוץ לעיר תמורת שום תגמול, יחד עם צבא שכיר די גדול) חייבו את הורמים לבצע כיבושים לצורך ביזה. יוליוס הקיסר ביצע כיבושים כאלה בשטח גאליה (צרפת של ימינו), ובכך העלה את קרבונו בעיני הצבא והפרולטריון. הכישלון של קראסוס בפתיה לא הניב כמובן כל רווחים, ולכן חיזק את המתח החברתי ברומא. גרוע מכך - הצאת "קודקוד" אחד מברית השלושה הובילה, באופן עקיף , אך כנראה בלתי נמנע לעימות בין שני הקודקודים הנותרים - יוליוס הקיסר וגניאוס פומפיאו. המלחמה התחוללה בכל רחבי האימפריה הרומית (רוב העולם הידוע של אז , לפחות ליהודים ומכאן הביטוי כי "הפרסי מחריב את העולם כולו", אשר הבנתי שמפרשים אותו כי הוא מחריב את רוב העולם ולא את כולו.
אף שהמדובר באירוע "קטן" (יחסית למלחות העולם של המאה ה-20), אבל בשביל בני התקופה מלחמות מהוסג הזה היו נראים כמבן שונה לחלוטין, ובאור די אפוקליפטי. יש לציין עוד שמלחמתו ש קיסר נגד פומפיאוס הסתיימה בניתחון הראשון, הרי שלאחר תקופה קצה חוסל יוליוס הקיסר ויורשיו אוקטביאנוס (בנו המאומץ של הקיסר) ומרקוס אנטוניוס לבין "מפלגת הסנאט" בה תמך גניאוס פומפיאוס,(עוד לפני זה הייתה מלחמת אזרחים זוטא בה אוקטביאנוס והסנאט נלחמו נגד אנטוניוס) ולאחר מכן התחוללה מלחמת אזרחים בין אוקטביאנוס לאנטוניוס , ורק לאחר מכן "שקטה הארץ". צביר המלחמות הנזכרו תלעי חוללו הרס רב והשמידו רבות ממשפחות האצול הרומית, כאשר ייתכן מאוד שאילולא תבוסת קראסוס ע"י הפרתים, חלק ניכר מהקורבנות היה נמנע.

"

יותר גרועים מקניבלים

יש תמיד סרטים שמתארים את ההתנהגות האנושית בסוף העולם כאשר הסדר החברתי מתפורר.
אני חושב שהתיאורים הם אמיתיים. ללא הסדר החברתי כל אדם לעצמו.
הינה סיפור מזעזע ואמיתי שהיה שיכול לשמש קנה מידה למה שיהיה אם...........

לעיתים אנחנו שומעים סיפורים מזעזעים על משלחות שאבדו בקוטב, מדבר, בהרים וכדומה
ואנשים הגיעו למצב שאכלו מבשרם של חבריהם לדרך שמתו.
(אני לא מדבר על פסיכופטים כמו בשתיקת הכבשים)
באירוע שאני אתאר עכשיו קרו דברים חמורים אף יותר מזה.
ב 1816 עלתה אוניית מפרש בשם "מדוזה" על שרטון והאנשים נאלצו לנטוש את הספינה.
היו 150 נוסעים ואנשי צוות.
בזמן הנטישה הוברר כי אין מספיק סירות הצלה.
בהוראת רב החובל בסירות ההצלה נכנסו רק אנשי הצוות והנוסעים החזקים.
שאר הנוסעים שהיו חלשים פיסית ולא יכלו להלחם על מקום, הופקרו על גזרי עץ שנוסרו בחופזה מהאונייה.
לאחר מספר ימים מתו 20 נוסעים והשאר החלו לאכול את המתים.
לאחר 8 ימים השליכו הנוסעים החזקים שנשארו את החלשים יותר או הפצועים לים.
לאחר 4 ימים שוב הושלכו נוסעים לים ויומיים לאחר מכן הם ניצלו.
ניצלו 15 אנשים מתוך 150.
הפרשה עוררה סערה חזקה בצרפת.
בעלי האונייה הואשמו בגרימת מוות ברשלנות.
הניצולים הואשמו ברצח ולאחר משפט ממושך נדונו חלקם למוות וחלקם לשנות מאסר ממושכות.
הזעזוע היה רב עד כדי כך שמספר ציירים ציירו את האסון כפי שהם ראו אותו.
ישנה תמונה בשם "רפסודה מדוזה" התלויה במוזיאון הלובר בפריז.
הציור צוייר 3 שנים לאחר האסון ב 1819 לאחר סיום המשפטים.

פיל לבן בבגדד\דניאל פייפס

המאמר פורסם בכתובת: http://he.danielpipes.org/article/8195

עם תום מערכת הבחירות בעיראק, ולקראת נסיגת כוחות ארה"ב באוגוסט, הגיע הזמן לשאול מה קיבל משלם המסים האמריקני לאחר ש־45 ביליון דולר הוקדשו לבנייה ולשיקום מחדש של עיראק מאז 2003, ומה הם הצעדים שיש לנקוט בהמשך.
למרבה הצער, נראה כי הסכום העצום הזה בעיקר בוזבז. ראשית, משום שברגע שכוחות הקואליציה ייצאו מעיראק, האיראנים יתחילו את ההשתלטות שלהם על המדינה. ושנית, מפני שהיהירות ואוזלת היד של ארה"ב החמיצו את המטרה - לחזק בעיראק משטר ידידותי. כדי להבין את הטעויות שנעשו מספיק לבחון את הפרויקט האמריקני העצום בעיראק, שגרירות ארה"ב בבגדד.
השגרירות היא המתקן הדיפלומטי העצום בעולם. היא גדולה פי עשרה מהשגרירות האמריקנית השנייה בגודלה בעולם (בבייג'ין) ורק מעט קטנה יותר מאשר הוותיקן.
למעשה, מדובר בעיר קטנה, יש בה 21 בניינים הכוללים חנויות, מסעדות, בתי ספר, בתי קולנוע, תחנת כיבוי אש, וכן מתקני אתלטיקה, חשמל, תקשורת, מים ושפכים. הקירות נבנו בעובי של חמישה מטרים. 5,500 אמריקנים גרים שם. תקציב השגרירות השנתי מגיע לכ־1.5 ביליון דולר.
ובכל זאת, וחרף ההשקעה הכספית האדירה, כרגע המתחם עדיין סובל מבעיות רבות, בהן הצפות, ליקויים בחשמל, מפגעי ריח ובנייה באיכות ירודה. חלקים מהמתקן בנתה חברה סעודית שהציעה פתרונות משונים לליקויים כמו להשאיר את החלונות פתוחים ולהשתמש בפחם כדי לספוג את הריח, אך ללא הועיל. והכל על חשבון משלם המסים האמריקני.
בנייה ירודה ניתן לשפץ, אך לא את הגודל והאזור המתגרה שבו נבנה המתחם, אשר כמו מרמז שהאמריקנים ימשיכו למשול בעיראק. אגב, השגרירות יושבת על שטח שהופקע (כלומר, לא נרכש בכסף) מקרקע ממשלתית שהיתה שייכת פעם לסדאם חוסיין בלב בגדד.
באופן לא מפתיע, הפוליטיקאים העיראקים הנוכחיים, בעלי הקשרים עם ארה"ב, דווקא מפרגנים למתחם הדיפלומטי. נשיא עיראק, ג'לאל טלבאני, אמר כי המתחם משמש כ"סמל הידידות העמוקה בין שני העמים", בעוד שר החוץ, חוסייר זאברי, מתפעל מהממדים העצומים של המתחם, ואף רואה בו "סימן למחויבות הממשל האמריקני לדמוקרטיה בעיראק".
אבל לעומתם, עיראקים רבים מרגישים כי המתחם המאסיבי נועד בכוונה לשדר כי אמריקה היא בעלת הכוח במדינה. ג'יין סי. לאופלר, מחבר הספר "הארכיטקטורה של הדיפלומטיה: בונים שגרירויות אמריקניות", אומר כי "וושינגטון תיכננה שגרירות שלא משדרת ביטחון בעם העיראקי ומקרינה תקווה מעטה לגבי העתיד שלהם". וכבר יש מי שמגדיר את השגרירות כ"פיל הלבן" הבא של ארה"ב.
לא צריך היה להיות מומחה לארכיטקטורה כדי להבין את הבעייתיות שבהקמת מתחם ענק שכזה. כבר לפני שש שנים חשתי אי נוחות לנוכח תוכניות הפרויקט, וכך כתבתי: "הגודל המונומנטלי של השגרירות בעייתי... מוטב לארה"ב לדאוג לסייע להקמת מנהיגות עיראקית חזקה לצד נוכחות אמריקנית פחות בולטת. אם לא נבין זאת עכשיו אני חושש שנבין זאת מאוחר יותר, ובנסיבות משמחות פחות".
בעוד חמישה חודשים תושלם בניית המתחם עצום המידות הזה, אשר יעמוד במרכז בגדד, ויסמל, כצפוי, את היהירות האמריקנית - מה שעלול לעורר כעס בקרב עיראקים רבים שמרכיבים כעת את הזהות של המדינה העצמאית שלהם, ומכאן עלול להעניק לאיראנים, שמחפשים להעמיק את ההשפעה שלהם בעיראק, עוד טיעון באשר לאימפריאליזם האמריקני שעדיין מושל בעיראק.
מאוחר מדי לעצור את הבנייה שכמעט הושלמה, אבל לא מאוחר מדי לעצור את האיוולת המדינית. על הממשל להתחיל לדאוג להעביר את המתחם לשליטה עיראקית ולמצוא לשגרירות ארה"ב בעיראק בית סביר יותר. זה יתרום לחיזוק היחסים בין ארה"ב לעיראק, ויחליש את הניסיונות האיראניים לצבור שם השפעה לאחר נסיגת כוחות הקואליציה.

ארדואן- דה גול התורכי\ ע.צפוייה

מאמר מעניין מרתק על ארדואן שנכתב ע"י ע.צופייה ונערך ע"י ד"ר דוד סיון
__________________________________

רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, מזכיר לי בהתנהלותו את נשיא צרפת, מייסד הרפובליקה החמישית, הגנרל שרל דה-גול.

הנשיא שרל דה-גול שנבחר לנשיאות צרפת בשנת 1958 פתר, דבר ראשון, את בעיית צרפת והצרפתים באלג'יר על ידי החזרת כמיליון צרפתיים מאלג'יר לצרפת ומתן עצמאות למושבה הצרפתית אלג'יר. במקביל התקיימה ידידות רבה בין צרפת למדינת ישראל הצעירה אשר הפכה, על רקע מלחמת אלג'יר לברית אסטרטגית בין צרפת לישראל ששיאה היה במלחמת סיני בשנת 1956. ישראל רכשה את מירב הציוד הצבאי בצרפת ונתנה דחיפה עצומה לתעשיית הנשק הצרפתית. במקביל היה תיאום מדיני ואזרחי בין המדינות.

לאחר סיום ''המשבר האלג'ירי'' החל הנשיא דה-גול לשנות את מדיניות החוץ הצרפתית באופן שטיפח את קשריו עם מדינות ערביות ואיסלמיות לשם קידום אינטרסים מדיניים וכלכליים של צרפת. הדבר חייב את ניתוק הברית האסטרטגית עם ישראל ו''קירור'' אדיר במערכת היחסים. השיא היה בהטלת אמברגו נשק על ישראל ערב מלחמת ששת הימים.

ניתן להגיד שרק כיום, 40 שנה מאוחר יותר, בזמן נשיאותו של הנשיא סרקוזי, שבו יחסי צרפת ישראל, פחות או יותר, למצב שהיה לפני עליית דה-גול לשלטון. בדומה לצרפת, גם תורכיה, מצאה הרבה דברים משותפים עם מדינת ישראל הצעירה. כבר בשנות החמישים נרקמו יחסים מיוחדים בין שני המדינות. בגלל היותה של תורכיה מדינה שרוב מוחלט של תושביה הם מוסלמים, נשמרו הקשרים בהסתר מסוים.

בשנת 1987 הגישה תורכיה את בקשתה הראשונה להצטרף לקהילה האירופאית. בקשתה נדחתה חלקית והתורכים הבינו שעליהם להוכיח לאירופאים כי הם מדינה מערבית. אחת הדרכים הייתה הידוק הקשר עם ישראל והפיכתו לגלוי (באיזו מידה השפיע ניסיונה של טורקיה להיכנס לאיחוד האירופי, כביטוי לתהליכי גלובליזציה שהיא עוברת, על הלאומיות התורכית בין השנים 1987 – 2007?).

כתוצאה מזה, התיירות, הסחר, שיתוף הפעולה הצבאי והמדיני גדלו בהתרחבו במידה עצומה והמדינות אף חתמו על ברית אסטרטגית שהייתה חשובה מאוד לשני הצדדים. הקהילה האירופית הסכימה עקרונית לקבל את תורכיה כחברה, אך דרשה ממנה שינויים תחיקתיים, חברתיים וכלכליים רבים ובעלי משמעות גדולה לתורכי האיסלמי הממוצע.

השינויים הכלכליים אוששו את הכלכלה התורכית והפכו אותה לכלכלה מובילה במזרח התיכון, אך השינויים התחיקתיים התנהלו בהדרגה וזכו להתנגדות קשה. ארדואן נבחר לראשונה כראש ממשלת תורכיה בשנת 2003. מניסיון תקופת השלטון של המפלגה האיסלמית הקודמת, נזהר ארדואן מאוד מלהרגיז את הציבור החילוני ואת הצבא התורכי, שהוא בעל השפעה רבה בחיים הפוליטיים בתורכיה. אמנם היו לו מספר ''פליטות-פה'' מרגיזות כלפי הברית עם ישראל, אך מנגד הבטיח להמשיך בניסיונות להתקבל לקהילה האירופית והדבר שימש, כנראה, בלם, למחשבותיו האמיתיות על הברית עם ישראל.

בשנת 2007 יזם ארדואן בחירות מוקדמות לפרלמנט התורכי (ניצחון לאסלאם...). זה היה ניצחון אישי ומפלגתי אדיר. נקודה זו היא ''קו פרשת המים'' ביחסיו כלפי ישראל. מרגע זה אמירותיו כלפי יחסה של ישראל אל הפלשתינאים ומעמדה בכלל של ישראל בעולם הלכו והחריפו (טורקיה מסוכנת למדינת ישראל).

במהלך שנת 2008 הוא ניסה לתווך בין ישראל בראשות אהוד אולמרט לבין סוריה בראשות אסאד. נראה היה כי התיווך מתקדם באורח רציני, משלחות ישראליות וסוריות דרו בשכנות במלון תורכי, אולמרט דיבר עם אסאד באמצעות ארדואן, העתיד הפוליטי מבחינת ארדואן הרקיע שחקים. פרס נובל נצנץ באופק. חבל רק שהוא לא בדק את כוחו הציבורי של אולמרט, כי אז היה נוכח לדעת שאין לאולמרט גיבוי ציבורי למהלכיו (כמו שלא היה גיבוי ציבורי למהלכיו עם אבו-מאזן).

בסוף 2008 יצא מבצע ''עופרת יצוקה'' לדרך, ארדואן הופתע לחלוטין, ארבע ימים קודם היה אצלו אולמרט ושוחח עם אסאד ואפילו רמז לא נתן לידידו ארדואן. ארדואן ניסה להפסיק את המבצע, ניסה לתווך, לפשר, אך ללא כל הצלחה. הוא הוריד עוד מסכה מפניו וגילה ברבים את דעתו על ישראל. ודעתו בכלל לא נעמה לישראל.

במהלך שנת 2009 הבין ארדואן כי חלום ההשתלבות באירופה אינו בר-ביצוע. אם תורכיה תענה לכל דרישות הקהילה האירופאית הרי זו תהיה תורכיה חילונית ואם הוא ישמור אמונים לבוחריו ולהשקפת עולמו האיסלמית הרי אירופה לא תקבל את תורכיה כחברה. יש לבחור דרך אחרת. על רקע זה, החל בשנת 2009 הידוק יחסים עם סוריה, עם עירק ועם איראן שכנותיה ויריבותיה בעבר של תורכיה. הקמת גוש חדש, איסלמי, בין ארצות המזרח התיכון, חלקן ערביות וחלקן לא החל לקרום עור וגידים.
המחיר היה ברור: ניתוק הברית עם ישראל.

בהסתכלות לאחור אין בכך כל הפתעה. תורכיה השתמשה בישראל לקידום האינטרסים שלה. כאשר לא היו יותר אינטרסים בכיוון אירופה אין יותר צורך בברית עם ישראל. מזכיר לכם את דה-גול?

אגב, גם ישראל השתמשה בתורכיה לקידום האינטרסים שלה. לא היתה פה כל קדושה הכול היה חול.

מה מהות הגוש החדש המתרקם מצפון לנו?
ברור שאין בו מהות צבאית. תורכיה חברה בנאט''ו, צבאה כפוף למרות נאט''ו ואין סיכוי שנראה חיילים תורכיים לוחמים לצד חיילים סורים ברמת הגולן. אך מבחינה מדינית המשמעות רבה. זה מוציא את סוריה מבידודה המדיני, זה הופך את הסנקציות העתידיות כלפי איראן לבדיחה טובה וזה גורר את עירק ''האמריקאית'' לכיוון מסוים.
מנגד, גוש כזה, במידה ויצליח, ימשוך אליו כנראה מדינות נוספות כגון לבנון וירדן, יגרום לריכוך הקיצוניות הפלשתינאית ולהגדלת הסיכוי לניהול משא ומתן עם הפלשתינאים במציאות של המאה ה-‏21 ולא בהזיות של המאה ה-‏20.

כאמל אתאתורק העביר את תורכיה מאסיה לאירופה. רג'פ טאיפ ארדואן מחזיר את תורכיה מאירופה לאסיה.

תשובה לתום פרידמן\אבי טרנגו

תום פרידמן, הפרשן הבכיר של ניו-יורק טיימס איננו אנטישמי ולעולם לא יהיה אנטישמי. הוא מאמין בלב שלם שהוא אובייקטיבי, בעל רצון כן לעזור לישראל. אולם גם על ידיד אמיתי כמותו שורה כיום "רוח המפקד".
בפברואר 2002 קראתי בפליאה את תוכנית השלום שלו: הכרה מלאה של העולם הערבי בזכותה של ישראל להתקיים תמורת נסיגה מלאה לקווי 67'. כאיש שמאל ישראלי בירכתי על שפרשן בכיר מבין שהבעיה איננה רק ישראלית-פלסטינית אלא חוסר נכונות בעולם הערבי לקבל מדינה יהודית ריבונית.
17 בפברואר 2002, יום שלעולם לא אשכח: הימים ימי האינתיפדה, השיא עוד לפנינו. השתתפתי כחבר פעיל בהפגנת שלום עכשיו, באווירה אינטימית. במשך למעלה מ-30 שנה הייתי שותף לדעתו של פרידמן שחזרה לקווי 67' היא פתרון הקסם. אך באמצע ההפגנה הודיע כרוז על פיגוע: מחבל מתאבד הרג שני ילדים בפיצריה. המפגינים עמדו דקה דומיה ולאחר מכן עלה הנואם הבא, פלסטיני "מתון" שנאומו התרכז רק בהאשמת ישראל מאז ימי הנכבה ותחילת הציונות. הפיגוע בפיצריה בקרני-שומרון לא זכה לאיזכור. עזבתי את ההפגנה בתחושת גועל.
למחרת קראתי בניו יורק טיימס שהשליט הסעודי, שהיה טרוד באותם ימים בשיפוץ תדמית לאחר ש"בני טובים" סעודים ביצעו את פיגועי 11 בספטמבר, מאמץ את תוכנית פרידמן והופך אותה ל"תוכנית השלום הסעודית". בוודאי גם פרידמן הבחין שהסעודים הוסיפו תנאי ששום ישראלי אינו יכול לקבל: הגירת מאות אלפי פלסטינים ("פליטי 1948") לישראל ושינוי דמותה הדמוגרפית. האם לא הבין פרידמן כבר אז שזהו סימפטום הבעיה: חוסר נכונות של העולם המוסלמי לקבל ריבונות יהודית במזרח התיכון?
בראיון השבוע מאשים פרידמן את ישראל שהיא עושה בכסף האמריקני שימוש לרעה דווקא "כשארה"ב צריכה אותו יותר מתמיד לתמיכה בתעסוקה האמריקנית". הרבה עיתונאים זרים סבורים כי רק בזכות הכסף של אמריקה העם היהודי מתקיים פה. כשמסבירים להם להם שהיקף כלכלת ישראל הוא מאות מיליארדי דולרים בשנה וכי התמיכה האמריקנית מהווה אחוז זעום מזה – הם מסרבים להאמין. מהשלושה מיליארד שארה"ב מעניקה לישראל מדי שנה רק 690 מיליון מועברים בפועל לישראל. השאר, 75% מהסיוע, נשאר בארה"ב. כי זו סובסידיה עקיפה של הממשל ליצרני הנשק האמריקנים – בואינג, לוקהיד, מקדונאל דגלאס, וכך גם תומך בתעסוקה האמריקנית.

ישראל תורמת לכלכלה האמריקנית
ישראל קונה בסכומים גדולים בהרבה מהמענק בארה"ב. השבוע פורסם על קנייה בסך 1.8 מיליארד דולר של מטוסי הרקולס מלוקהיד. האם פרידמן חושב שאין בעולם יצרניות אחרות למטוסי תובלה? בזכות המענק הזה ויתרה ישראל על פיתוח אמל"ח שמתחרה בתעשייה האמריקנית. יש גם פיתוחים ישראליים ששולבו בתעשייה האמריקנית והצילו חיילים אמריקנים בשדה הקרב.

פרידמן ודאי גם מודע לעשרות אלפי המהנדסים הישראלים, מיטב ההשכלה המדעית הישראלית, בהשקעה של מליארדי שקלים – שעברו עם הידע שלהם לעבודה בסיליקון וואלי. זו תרומת ענק לכלכלה שם. מנכ"ל חברה בוואלי שהודה כי הוא מחפש עובדים ישראלים אמר לי: "אין רקע טוב יותר מהשכלה וחוצפה ישראלית פלוס כמה שנים ב IDF כדי לייצר Yankee Ingenuity".

אז על מה אנחנו מדברים, מר פרידמן? על 690 מיליון דולר מהסיוע שאותם ארה"ב מעבירה בשקלים לישראל? זה כמו שאומרים אצלכם: peanuts. הסיוע שנתנה ממשלתך לחברת AIG על סך 200 ביליון דולר, יצא הרי במהירות את גבולות ארה"ב לבנקים בחו"ל: דויטשה בנק, קרדיט סוויס ושאר בנקים בשוויץ שבהם מופקדים כספי אילי הנפט. הפדרל ריזרב קנה בטריליון ורבע דולר, אג"ח משכנתאות של פאני-מי ופרדי-מק. למי שולם הכסף לאמיתו של דבר? מאות מיליארדים זרמו מארה"ב לכיסם של שייחים סעודים שהחזיקו באגחי"ם האלה. מאיפה היה לסעודים כל הכסף שהם מלווים לכם חזרה בריבית כדי שתנפחו את מחירי הנדל"ן? זה הנפט הערבי שהזרמתם לרכבי ה-SUV שלכם – בזה בטח לא אשמה ישראל.

אז קחו בחזרה את 690 מיליון הדולר שנתתם. נסתדר טוב מאוד בלעדיהם. זה יוצא בערך 400 שקל לכל אזרח ישראלי – באמת לא מה שיפיל אותנו. טענות על יהודים וכסף לא צריך לקרוא אצל פרידמן, ניתן לשמוע אותן חינם (במשך 20 שנה) בדרשות של הכומר ג'רמיה רייט.

אם פרידמן בכל זאת רוצה לדעת מה תורם הכסף האמריקני לסכסוך באזור, למדתי על כך כשלוויתי עיתונאים זרים בסיור בשטחים. תעשיין פלסטיני אמר לי: "לא יהיה שלום בינינו עד שלא תהיה אצלנו בפלסטין כלכלה נורמלית. אני תעשיין, אחד הבודדים שמייצרים משהו בפלסטין. אבל אצלנו התפתחה כלכלה שאין כמוה בעולם. זה לא רק התקציב הרשמי של הרש"פ שמקבלת כשני ביליון דולר כל שנה מחו"ל ומוציאה אותו על עשרות אלפי משרות מיותרות של אנשי בטחון ופקידים. האמריקנים והאירופים מג'נונים לגמרי".



לטענתו, "הם תורמים עוד כמה ביליונים בשנה לאו"ם, לאונר"א, ל-ANERA, ל-USAID ועוד מאות ארגונים הומניטאריים המזרימים מזומנים למימון הצריכה האישית הפלסטינית. עשרות אלפי פלסטינים אינם מייצרים כלום, מתפרנסים מהפקת מסמכים על הכיבוש – ומקבלים תמורת זאת אלפי דולרים בשנה".

לדבריו, "אם אתם הישראלים רוצים שלום אמת, אתם צריכים לעצור את הכסף לפלסטינים. רק כשאצלנו הפלסטינים ובשאר העולם הערבי יבינו כולם שעליהם לבחור בין עבודה יצרנית להמשך המאבק נגד ה'יאהוד', רק אז יבוא השלום".