האיש הענק ביותר בהסטוריה

הקדמה: בפברואר 1990 שוחרר מהכלא בדרום אפריקה נלסון מנדלה.
מנדלה נכלא, על מאבק למען שויון זכויות.
השחורים עונו , הושפלו ונרצחו ורכושם נגזל מהם ע"י המיעוט הלבן.
אבל בזמן העברת השלטון לרוב השחור הלבנים לא נפגעו והמדינה נשארה מאוחדת ובמצב
כלכלי ופוליטי הרבה יותר טוב משאר מדינות אפריקה.
כל זה בזכות נלסון מנדלה.
נלסון מנדלה ישב בכלא מעל 27 שנים.
מתוכם כ 15 שנים במחנה עבודה (במילים אחרות בעבודת כפייה) והשאר בכלא רגיל.
כאשר השתחרר ונבחר לנשיא הוא לא פגע במיעוט הלבן שגזל ופגע בעמו
וברכושו.
הוא לא פגע באיש מאותם אלו שגזלו כל כך הרבה שנים מחייו.
הוא עמד על כך שלא יפגע איש מהמיעוט הלבן כולל השארת הרכוש שהם גזלו מהשחורים
וזאת למען העתיד.
אף אחד לא יכול היה להתנגד לו.
כי אם הוא שסבל כל כך הרבה מוכן להושיט יד לאויבים למען העתיד אז מי יכול להתנגד לכך?
הוא יצא עם רוח שלמה ואיתנה כך שהוא יכול להביט קדימה במקום אחורה.
כאשר הוא נשאל כיצד הוא יכול לעבור לסדר היום אחרי מה שהוא סבל
הוא ענה שלמען ההווה והעתיד יש לזכור אבל לא לנקום על העבר.
כאשר נפטר ,הנשיא הלבן שמזוהה עם האפרטהייד
, בוטה המכונה גם התנין הגדול, שדיכא את השחורים במשך יותר מעשור וסירב לשחרר את מנדלה
שלח מנדלה מברק תנחומים למשפחתו.
פשוט לא נתפס.
יש פתגם שאומר שלחטוא זה אנושי אבל לסלוח זה אלוהי.
אם כך כיצד נוכל להגדיר את מנדלה?
ברור שאין עוד מקרים כאלו בהסטוריה
להערכתי האישית והמאוד לא אובייקטיבית מדובר באדם הנערץ ביותר בהסטוריה.
אני מתקשה להאמין שהיה עוד מישהו שהיה יכול להתנהג כך.
כיום כוחות הביטחון נמצאים בפיקוד הרוב השחור.
אין בעיה וגם די טבעי שצריך לעשות צדק
להעמיד למשפט את הרוצחים ולקחת רכוש שנגזל מהשחורים
אבל מנדלה לא נהג כך.
הוא השאיר את המצב כך ופעל בדרך משלו לשם פיוס וצדק לעתיד.
על השיטה המיוחדת שלו לפיוס וצדק ובכלל כל המצב של דרום אפריקה נקרא במאמרים אחרים.

ראשיתו של מדע הארכאולוגיה

מאמר נוסף של שאול נעים:

ב24 באוגוסט שנת 79 לספירה (בדיוק 9 שנים לאחר חורבן בית שני),התפרץ הר הגעש וזוב
בעוצמה אדירה ובתוך זמן קצר מאד גלשו במורדותיו כמויות עצומות של לבה.קברו תחתיהן את הערים פומפיי והרקולאניאום.
לפני כ250 שנה, בסוף המאה ה18,עקב רוחות חזקות, נחשפו במעט חורבותיה של פומפיי.
כאן לראשונה החלו חפירות ארכיאולוגיות בהיקף גדול.כאן ראשיתו של מדע הארכאולוגיה.
ביוונית:"תורת הקדמוניות." כאשר נחשפו ערים אלו, ניתן היה לראות עיר רומית בדיוק כפי שנראתה בשעה שהחלו תושביה לנסות ולהימלט על נפשם בראותם את התפרצות הוזוב.
אגב אדם אחד שרד את התפרצות הוזוב,אסיר שהיה בכלא בפומפיי. הלבה לא הצליחה להבקיע
את החומות הגבוהות של הכלא. יותר מאוחר הוא מת מרעב וצמא.
התגליות החשובות :
1) בשנת 1822, חוקר צרפתי שאמפוליון,בעת חפירות במצרים גילה אבן שחורה: "אבן הרוזטה". על אותה אבן היו חקוקות שלוש כתובות זהות: א. בכתב החרטומים המצרי. ב. ביוונית עתיקה. ג. בכתב המצרי העממי(הכתב הדמוטי). המלומדים שידעו יוונית,קראו את הכתובת היוונית ולפיה פיענחו את הכתובת בכתב החרטומים.
2 ) בשנת 1922 נתגלה קברו של תות-ענך-אמון, אחד הפרעונים המפורסמים שחי לפני כ3300 שנה (במאה ה14 לפני הספירה). גופתו החנוטה של המלך היתה מונחת בארון זהב מגולף להפליא ובו תכשיטים יפים ויקרים מאד.
המצרים נהגו לצייד את קברי המתים בכל הדרוש "למסע לעולם הבא": כלים אישיים של הנפטר, תכשיטים ופסלונים קטנים שיארחו לו לחברה.את הקירות נהגו לעטר בציורים המתארים את חיי הנפטר.
הקברים, העיטורים והחפצים משמשים מקור חשוב ביותר ללימוד החיים במצרים הקדומה.

ג'ורג' מרשל קטלט – האיש שהפך לאגדה בחייו

להלן מאמר מצויין של שאול נעים. בסיום המאמר הערות שלי.

ג'ורג' מרשל קטלט – האיש שהפך לאגדה בחייו
אבי "תכנית מרשל"

נולד ב-1880, בצעירותו הוקסם מהכבוד הגדול לו זכו החיילים שחזרו בניצחון ממלחמת ארה"ב-ספרד, והחליט להיות איש צבא. שאף להתקבל לבית-הספר היוקרתי לקצינים "ווסט פוינט" אולם לא היה לו סיכוי לאור ציוניו הנמוכים. רצה ללמוד באקדמיה צבאית דרומית. אחיו הבכור שלמד שם קודם לכן התנגד כי חשב שג'ורג' ייכשל ויעשה בושות למשפחה. בכל זאת ג'ורג' התקבל וסיים אקדמיה זו, שהכינה אותו למשמעת והדייקנות של חיי הצבא.

עתה ב-1901 רצה ללכת לקורס קצינים. היחיד שיכול היה לאשר לו זאת לאור נתוניו הלא מבטיחים, היה נשיא ארה"ב. ג'ורג' הלך לבית הלבן עמד בסוף התור של אזרחים שבאו לפגוש את הנשיא והציג את בקשתו. הנשיא מקינלי דחה זאת.
(אגב היה זה בוודאי במחצית הראשונה של 1901 שכן ב-6 בספטמבר הנשיא ה-25 ויליאם מקינלי השיב את נשמתו לבורא. אנרכיסט שהחזיק אקדח מוסתר במטפחת ירה בו מטווח קצר בעת ביקור בתערוכה במדינת ניו-יורק).
בכל זאת, בתחילת 1902 אביו שהיה בעל קשרים, דאג שג'ורג' יוכל לגשת לקורס קצינים. תחילת הקריירה הצבאית לא הייתה מרשימה ועד שנת 1917 הגיע רק לדרגת סרן. באותה שנה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם הראשונה והזדמנויות להתקדמות ניתנו לאנשי הצבא.
יום אחר הגיע גנרל ג'ון פארשינג מפקד חיל המשלוח האמריקאי בצרפת לביקור ביחידה שבה שירת מרשל וצעק על מפקד היחידה לעיני חייליו.
סרן ג'ורג' מרשל לפת בחוזקה את ידו של גנרל פארשינג ואמר: "מדוע אתה צועק על המפקד, הוא אינו אשם, אנשי המטה שלך הם אשמים". הגנרל ניסה להשתחרר מהאחיזה החזקה אולם לא הצליח. לבסוף כאשר ג'ורג' מרשל שיחרר את ידו, היה ברור שהקריירה שלו הסתיימה. למרבה הפליאה הגנרל גילה עניין בקצין הזוטר וצירף אותו לאנשי המטה שלו. יותר מאוחר בשנים 1921-1924 כיהן פארשינג כרמטכ"ל צבא ארה"ב.
מרשל התקדם מאד כקצין מטה.
בסיום מלחמת העולם הראשונה, נכנסה הקריירה של קצינים רבים להקפאה עמוקה. במשך למעלה מ-20 שנה לא הייתה ארה"ב מעורבת במלחמה. ג'ורג' מרשל הורד מדרגת אלוף משנה לדרגת רב-סרן (גם גנרל פטון המפורסם, הורד בתקופה זו מאל"ם לרס"ן עד שפרצה מלחמת העולם השניה. במהלך המלחמה הוא התקדם והתמנה לגנרל ובגיל 55 זכה לתהילת עולם עת היה גיבור הפלישה "בחוף אומהה" ב-6 ביוני 1944).

מקרה מעניין ומפורסם: ב-1930 לאחר 3 שנות אלמנות, הכיר אישה שמצאה חן בעיניו במסיבה, בעיר קולומבוס. הוא התנדב להסיעה לביתה ובמשך שעה וחצי סבב בעיר ולא מצא את ביתה. היא פנתה אליו ואמרה: "מר מרשל, כנראה שאתה לא מכיר את העיר קולומבוס". תשובתו: "אלמלא הייתי מכיר כל כך טוב את העיר, לא הייתי יכול לנסוע במשך שעה וחצי ברחובות מבלי להגיע אפילו פעם אחת לרחוב מגורייך". הוא פשוט רצה להיות בחברתה כמה שיותר. תשובתו כנראה מצאה חן בעיניה וגם הוא עצמו, שכן כעבור ששה שבועות הוא ענד טבעת לאצבעה והיא
הפכה לאשת חיקו הנצחית.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוא התקדם בסולם התפקידים והדרגות והפך לרמטכ"ל צבא ארה"ב.
הוא המליץ לנשיא טרומן להטיל פצצת אטום על יפן על מנת להחיש את סיום המלחמה ולמנוע קורבנות מיותרים. בסיום המלחמה מונה לשר החוץ ויזם את תכנית הסיוע לאירופה ההרוסה הקרויה על שמו "תכנית מרשל".
בתו של הנשיא טרומן מעידה שגורג מרשל לא רצה שהתכנית תיקרא על שמו, אולם הנשיא אמר לו שרק בזכות הפופולריות שלו ניתן יהיה לשכנע את הקונגרס להקציב את מיליארדי הדולרים הדרושים לשיקום אירופה (ולמנוע את נפילתה בציפורני הקומוניזם).
מרשל עמל רבות לשכנע את המחוקקים בבית הנבחרים לאשר את החוק ולהקציב עשרות מיליארדים
של דולרים, לתכנית. בסופו של ענין החוק אושר ברוב של 203 לעומת 202.
מרגע שהתכנית יצאה לדרך היא הפכה לסיפור הצלחה כביר.
ביוני 1948 יזמו הסובייטים מצור על ברלין וחסמו את הדרך היבשתית אליה. ג'ורג' מרשל יזם רכבת אווירית שהובילה במשך כל יום 4,000 טון ציוד. כל 2-3 דקות נחת מטוס ציוד בברלין. כעבור 11 חודש נשברו הסובייטים והסירו את המצור. ג'ורג' מרשל פרש מטעמי בריאות.

במהלך 1950 פרצה מלחמה בין צפון קוריאה הקומוניסטית לדרום קוריאה. העם האמריקאי שאף לרגיעה לאחר המלחמה הקשה, אולם בלית-ברירה שלח טרומן צבא על מנת לסייע לדרום קוריאה.
המלחמה הלכה והחריפה.
טרומן שוב קרא לדגל את ג'ורג' מרשל בן ה70 ומינה אותו לשר ההגנה. בתוך 6 חודשים ג'ורג' מרשל הכפיל את מספר חיילי צבא ארה"ב. רצה לצאת בעצמו לחזית אולם טרומן סמך רק עליו וביקש ממנו לא לצאת. שוב פרש מרשל מטעמי בריאות.

ב-1953 זכה ג'ורג' מרשל לקבל את פרס נובל לשלום כאיש הצבא הבכיר ביותר שזכה בפרס.

הנער שלא התקבל ל"ווסט פוינט" זכה לכהן כרמטכ"ל צבא ארה"ב, שר החוץ, שר ההגנה וזכה בפרס נובל לשלום.

הערות שלי:

לפני שנתחיל :תודה לשאול על המאמרים המצוינים שהוא שולח (וכל אחד מוזמן לשלוח)

1. בקשר לתוכנית מרשל.

אירופה הייתה הרוסה ממלחמה אכזרית והשיקול האמריקאי לעזרה מסיבית היה:

1.1 זה יעזור גם לכלכלה האמריקאית ע"י יצירת מקומות עבודה ושווקים עתידיים לייצור.

1.2 ע"י עזרה למדינות המערב ארה"ב לא תצטרך להשאיר כוחות צבא גדולים בכדי למנוע מהרוסים לכבוש את מערב אירופה.

1.3 עדיף להשקיע הרבה בתשתית מאשר לגרור עזרה אמריקאית לאורך הרבה שנים.

אם נחלק את הסכום הענק שעזר לשקם את אירופה במספר התושבים נקבל מספר מסויים. נקרא לו X

אחרי הסכמי אוסלו קיבלו הפלסטינים סכום כסף ענק שאם נחלק אותו במספר התושבים נקבל 4X

שימו לב שפלסטינים קיבלו יותר כסף מאשר האירופים.

מה האירופים עשו מגל חורבות כולם יודעים.

מה הפלסיטינים עשו ממצב רגיל לחלוטין ואולי אפילו טוב יותר משאר מדינות ערב כולם יודעים.

2. בקשר למצור על ברלין. אני מפנה אותכם למאמר קודם שלי:

http://oferkem.blogspot.com/2009/11/blog-post_7038.html

הקרב שגורם כל כך הרבה קורבנות גם מאות שנים אחרי סיומו.

בצורה טבעית קרבות מתחילים ונגמרים אחרי שעות, ימים,שבועות או חודשים.
אבל לעיתים הקרבות הללו משפיעים לאורך שנים.
במאמר אני אספר על קרב שמשפיע על העולם המערבי ועלינו בפרט מאות שנים לאחר סיומו.
זה הסיפור על קרב קרני חיטים.
בחודש יולי בשנת 1187 הביס סאלח אדין המצביא המוסלמי הגדול את הצלבנים באזורה הררי המכונה
קרני חיטים בגליל.
קרב זה משפיע עד היום עלינו.
לפני שאעסוק בתוצאות הקרב אז הינה בקצרה מאוד על הקרב הזה.
סאלח אדין זיהה כי הצלבנים נחלו הצלחה רבה מול הכוחות בפיקודו משתי סיבות עיקריות:
השריון העבה שלבשו חיילי הצלבנים ויסודות הקרב המאוד ממושמעים וסדורים של מערכי הקרב.
הוא החליט להפוך את שתי הנקודות הללו ליתרון עבורו.
הוא ציווה על חייליו לתקוף את הצלבנים בהר ,ובשעות החמות של הקיץ.
בהר היה קשה לצלבנים לפתח את תורת הקרב כמיומנת שלהם והקיץ הלוהט גרם לעייפות החיילים
שנאלצו ללבוש את השריון הכבד והמסורבל שלהם.
התוצאה הייתה תבוסה מוחצת של הצלבנים שמשפיעה עלינו עד היום.
המוסלמים והנוצרים קיבלו בתדהמה את תוצאות הקרב.
בפעם הראשונה הביס צבא מוסלמי צבא נוצרי
סאלח אדין הפך לאגדה נערצת בקרב המוסלמים עד היום.
לפני שנתחיל בהסבר על ההשפעה של הקרב נציין גם כי גם אבותינו הקדמונים, בני ישראל,
לא יכלו להתמודד עם הפלשתים במישור והעדיפו להלחם בהר. מצויין בתנ"ך הפסוק שאמרו הפלשתים
לבני ישראל:"אלוהי ההרים הוא אלוהיכם"
נחזור לתוצאות קרב קרני חיטים.
במאות השנים האחרונות הובסו המוסלמים בכל קרב עם העולם המערבי
(אנחנו נחשבים בעיניהם כחלק מהעולם המערבי).
הקולוניות של צרפת, בריטניה, איטליה וכדומה.
התבוסות מול ישראל
התבוסות מול הצבא האמריקאי – עיראק הגדולה הובסה בקלות מול הצבא האמריקאי
לא יתכן, חושבים המוסלמים, שהכופרים הללו תמיד מנצחים. אנחנו פשוט ממתינים לצאלח אדין החדש.
הרבה אוהבי ישראל ראו (ורואים) עצמם כאותו סאלח אדין ורוצים שגם עליהם יכתבו שירים וסיפורים
מאות שנים אחרי מותם כמו שנעשה עם סאלח אדין.
להלן רשימת הצדיקים: ערפאת, סדאם חוסיין, חפאז אסאד ואחרון אחרון מאוד לא חביב: בין לאדן.
מי שיקשיב לדברי בין לאדן ישמע על הקרב שהוא מנהל בשם האסלם מול הצלבנים.
כלומר הוא חי את אותו הקרב.
הפיתוי להיות אותו מצביא נערץ ע"י המוני מוסלמים לאורך מאות ואלפי שנים בצירוף
התקווה שיגיע היום של קרב קרני חיטים המודרני הוא זה שגורם לאותם מנהיגים
להמשיך במלחמה מול המערב (ובמיוחד נגדינו) ולהתעלם מהתבוסות החוזרות ונשנות בשדה הקרב.

נקודה נוספת הקשורה אלינו היא קברו של סאלח אדין. מקום הקבר הוא בדמשק.
זו אחת הסברות מדוע הסורים היו תמיד הקיצונים ביותר ביחס לישראל.
כפי הנראה הקבר בבירה הסורית משרה עליהם אווירה קיצונית בכל הנוגע לעימות עם המערב.

האויב של האויב הוא אויב

יש פתגם ידוע- האויב של האויב הוא ידיד.
אבל כיצד צריך להתנהג כאשר האויב של האויב גם הוא אויב?
זה הדילמה שעמדה בפני תושבי פינלנד ובמיוחד היהודים שביניהם בזמן מלחמת העולם השנייה.
מה הייתה הדילמה, כיצד הם נהגו ומה הקשר לזה ליישוב בארץ על כל אלו במאמר.
כמו תמיד בכדי להבין צריך ללכת מההתחלה.
פינלנד היא מדינה קטנה הנמצאת בחצי אי בצפונה של רוסיה.
יש בפינלנד כיום כ 5 מיליון תושבים. רוסיה כיום אחרי התפרקות ברה"מ היא מדינה של קרוב ל 200 מיליון.
פינלנד הייתה חלק מרוסיה עד 1917. בזן המהפכה ניצלו הפינים את מלחמת האזרחים ברוסיה
והכריזו על עצמאות.
גם בפינלנד התחוללה מלחמת אזרחים אלא ששם ניצחו הלבנים או האדומים.
המצב הזה לא היה לרוחה של רוסיה שהפכה לברה"מ.
פינלנד הייתה חלק שמרד וקיבל עצמאות וגם חלק שהצליח לדכא את האדומים.
למזלם של הפינים מאבקי השליטה של מלחמת האזרחים ולאחר מכן מאבקי השליטה של סטלין
על השלטון בברה"מ, מסעי הטיהור והמשפטים ההמונים הסיטו את תשומת הלב מהם.
בפינלנד היה שלטון דמוקרטי ליברלי שהיה מודע כל הזמן לדוב הגדול שלידו.
פינלנד נזהרה ולא כרתה ברית עם אף מדינה שמה שהדבר יתפרש במכוון נגד ברה"מ.
ב 1938 אחרי שסטלין ניקה את השטח הוא התפנה לפינלנד.
סטלין דרש מהם שטח לשטענתו הוא שטח רוסי במקור והוא נדרש בכדי לתת ללנינגראד מוצא לים.
הפינים סרבו והצבא האדום פלש לפינלנד.
יחס הכוחות היה 1 ל 50 בערך.
למרבה הפלא הדפו הפינים את הצבא האדום וגרמו לו אבידות קשות.
אבל בסופו של דבר אחרי 100 ימים הם נאלצו לוותר וסטלין קיבל את השטח שדרש.
הסיבה לכישלון הסובייטי הייתה הטיהורים של כל הקצונה הגבוהה שביצע סטלין.
סטלין חיסל את כל הקצונה הבכירה בצבא כך שקצינים זוטרים קפצו 5 דרגות וחוסר
הידע והניסיון שלהם התבטא בשטח.
אם נשווה את זה לדרגות שאנחנו מכירים אז אפשר לומר שסג"מים התמנו לאוגדונרים וסגנים
לאלופי פיקוד .
יש סברה שטוענת כי הביצועים העלובים של הצבא האדום היו חלק מהשיקולים שדחפו את
היטלר לפלוש לברה"מ 3 שנים לאחר מכן.
ברור שבפינלנד שרר כעס רב על ברה"מ והיא הייתה האוייב.
זה הרקע לדילמה שעמדה בפני פינלנד.
מצד אחד הזדמנות להלחם באוייב שנוא ולקחת בחזרה את השטח שנגזל מהם.
מצד שני, פינלנד כמדינה חופשית ודמוקרטית, לא יכלה להיות בעלת ברית של גרמניה הנאצית.
היהודים בפינלנד היו בדילמה עוד יותר גדולה.
מצד אחד היטלר ומצד שני הם השתלבו בחברה הפינית, היו נאמנים למדינה, זכו לשוויון זכויות
וגם הם כאזרחים פינים נאמנים רצו לשחרר את האדמה שנגזלה ע"י סטלין.
אחרי התלבטות החליטה פינלנד להצטרף למערכה נגד ברה"מ.
פינלנד הכריזה מלחמה על ברה"מ בלבד ולא על ארה"ב או בריטניה וסירבה לתת להיטלר עזרה כלשהי
אחרת. קצינים נאצים כמעט לא ביקרו בפינלנד ושום חוקי גזע לא חוקקו למרות דרישת הגרמנים.
יהודי פינלנד התגייסו לצבא ולחמו למעשה שכם אחד עם הנאצים.
המקרה היחיד במלחמה.
רק פעם אחת נכנעו הפינים ללחץ הגרמנים כאשר הם גירשו מארצם 8 יהודים רוסים שברחו מהנאצים.
ממשלת פינלנד והעם הפיני הביאו חרטה על מותם של 8 היהודים.
ישנה מצבה בהלסינקי לזכרם וממשלת פינלנד התכנסה לישיבת אבל מיוחדת אחרי המלחמה לזכרם של 8 היהודים.
אחרי המלחמה שולב הסיפור העגום בתוכניות הלימוד בבתי הספר של פינלנד תוך כדי הבעת חרטה
וצער על המקרה. ברור שבהלך השנים כבר הלך ונשכח הסיפור אולם הלוואי וממשלות אחרות
שהביאו למוות של הרבה יותר מ 8 יהודים היו מתנהגות כפי שממשלת פינלנד התנהגה.
החרטה לא הובעה רק ע"י הממשלה אלא הייתה כזו בתוך הציבור הפיני.
מספר תושבים פינים (לא יהודים) באו ארצה והקימו יישוב שנקרא יד השמונה לזכרם.

בסיום המלחמה השטח הכבוש נשאר אצל ברה"מ (הם יודעים להטיף לנו להחזיר שטחים).
פינלנד שמרה על עצמאות ושלטון דמוקרטי אולם לא הייתה (וגם עכשיו לא) חברה בברית נאטו
או ברית כלשהי. אין לפינלנד הסכם עם אף מדינה והיא שומרת על נטרליות בכל הקשור
למאבקים בין מזרח ומערב.

הקשר בין "הקרב על בגדד" 2003 ו-"קרב הפירמידות" 1798

בדרך כלל ניתן ללמוד מהעבר על המתרחש עכשיו כי מבינים את מקור וסיבת התהליכים של היום.

להלן מאמר של שאול נעים.
"מה שקרה בעיראק מאד מזכיר לי את קרב הפירמידות.
ב-2003: כוחות הקואליציה נכנסים לעירק במסה אדירה, שריון, חיל-אויר, טכנולוגיה מפותחת, מסוקי תקיפה.
כאשר התפזר העשן - התברר שלעיראק בעצם לא הייתה תשובה ולא היה לצבאה שום סיכוי.
ב-1798: "החלה העת החדשה" באזורנו.
נפוליאון נחת בדרך הים ותכנן להשתלט על מצרים, כחלק מתכנית אסטרטגית שנועדה להכות את בריטניה באמצעות השתלטות על הודו (בדרך קיצור – ים הסוף) או לכל הפחות בדרך אליה.
לפני כניסת הצבא הצרפתי לקהיר, התנהל הקרב המכריע בינו לבין הממלוכים,
בצל הפירמידות של גיזה.
12 ביולי 1798 חום צהריים נורא. 25,000 צרפתים מול 12,000 ממלוכים, 8,000 בדווים ו-12,000 ינצ'רים.
פרשים ממלוכים מול צבא היבשה המודרני והטוב ביותר של אותו זמן.
כוח האש הגדול שיצר "ריבוע" הרגליים הצרפתי, הביס בקלות את כוח הפרשים שמולם, בזמן קצר מאד.
התבוסה המהירה והמוחלטת הוכיחה לכל בני הדור ההוא באזורנו שאין להם שום סיכוי מול מעצמה אירופית.
האנגלים הם ששיבשו את תוכניות נפוליאון.
אדמירל נלסון חיפש להביס את הצי של נפוליאון. בערב 1 באוגוסט 1798 גילה את הצי הצרפתי עוגן בשלווה במפרץ אבו קיר.
קרב מהיר, הפתעה מושלמת, אחד הקרבות הספונטניים והחשובים ביותר בתולדות הלוחמה הימית.
אוניית הדגל הצרפתית "לה אורינט" שהייתה גדולה וחזקה מכל אנייה בריטית, נפגעה ועלתה באש והתפוצצה. אובדנה הכריע את הכף.
עד אור הבוקר הושמד כל הצי הצרפתי שבמפרץ אבו קיר.

התבוסה הימית הביאה לכישלון הפלישה של נפוליאון אולם בכל זאת הפלישה הייתה נקודת מפנה מהותית.

א. הפלישה הכניסה את אזורנו למעגל ההתעניינות של המערב.
ב. לשליטי האזור עמדה ברירה: לקפוא על השמרים או לנסות ולסגור את הפערים ע"י הכנסת תמורות ותיקונים.
ג. הפלישה העניקה לאזורנו "100 שנים של חסד" על מנת להשתנות ביוזמתם.
ד. מצרים הפכה לחלוצת תהליכי התמורה באזור.

"

הערה שלי:

כמו אז גם היום הוכח שבאמצעות העליונות הטכנולגית מביס המערב בקלות את אויביו.

להיכן הוביל החיפוש אחרי טרוייה

לכל אחד מאיתנו יש תחביב כלשהו.

זה נחמד שיש דבר מה שעניין , דבר שמנסים לגלות עליו דברים וכדומה.

זה סיפור על אדם שהתחביב שלו השתלט עליו.

מלחמת טרוייה המסופרת במיתולוגיה היוונית הייתה מקור לאין ספור סיפורים ואגדות.
האם הייתה באמת מלחמה, היכן מצויים שרידי העיר וכדומה.
לא ניכנס לפרטי מלחמת טרוייה אלא נספר על ארכיאולוג חובב , גרמני בשם שליימן.
שליימן נולד בגרמניה במאה ה 19.
בהיותו ילד קיבל מאביו את הספר על מלחמת טרוייה.
שליימן קרא והתלהב מהסיפור והחליט כי כאשר התבגר ימצא את שרידי העיר.
(מי שלא מכיר את הסיפור כדאי שיקרא)
השנים חלפו , שליימן לא שכח את העיר ,אבל היה איש עסקים מוצלח והיה עסוק בבניית הון
שיאפשר לו להתמסר לתחביב היקר של חפירות ארכיאולוגיות.
כאשר הגיע השלב שבו שליימן היה מספיק עשיר הוא החליט לעזוב הכל ולהתמסר לחלום הילדות.
הוא החל בחפירות במקומות שונים באיי יוון השונים.
בחפירות לא נמצא דבר. הקשור לטרוייה.
בהיותו באי כרתים הוא מצא בחפירות שונות מטמון ענק של תכשיטים, זהב,פסלים וכדומה.
שליימן אומנם שמח על האוצר אבל התאכזב כאשר התברר שוב לא מדובר בטרוייה.
הוא המשיך באובססיביות את החיפושים אחרי טרויה.
הוא גילה עוד אוצרות רבים שהפכו אותו לאיש עשיר אבל לא גילה את טרויה.
בשלב כלשהו הוא הזדהה כל כך עם התקופה העתיקה עד כי בביתו המשרתים נאלצו לדבר יוונית עתיקה,
את הבית הוא הפך לבית יווני עתיק , ריהוט,שטיחים, מטבח, מקלחת וכדומה.
הוא סירב לדבר בשפה אחרת מאשר יוונית עתיקה ונראה היה שהוא איבד את השפיות
בנסיון למצא את טרוייה.
אישתו וילדיו עזבו אותו ושארית חייו עברה עליו כאשר הוא חי בדמיונו ביוון העתיקה.
הגילויים שהוא חשף התבררו אחרי מותו כמקורות מעולים לחקר התרבות היוונית העתיקה אבל
את טרוייה הוא לא מצא.